שמונה חודשים מאז שהחל משפטו של החייל אלאור אזריה, היום (רביעי) יקבע בית הדין הצבאי אם להרשיע את החייל בעבירות של הריגה והתנהגות בלתי הולמת. אזריה מואשם בכך שלפני כעשרה חודשים ירה למוות במחבל מנוטרל לאחר ניסיון פיגוע בחברון. פסק הדין יינתן בשעה 10:00 בבסיס הקריה שבתל אביב.
האירוע שבגינו נשפט אזריה התרחש ב-24 במרץ 2016 בעיר חברון. שני מחבלים פלסטינים הגיעו לעמדה בתל רומיידה, באזור השכונה היהודית בעיר, ודקרו את אחד מחיילי גדוד נחשון של חטיבת כפיר שהיו במקום. הלוחמים השיבו באש ואחד מהמחבלים נפגע ונהרג במקום, בעוד המחבל השני, עבד אל פתאח א-שריף, נפצע קשה ונשאר בזירת האירוע. למקום הוקפצו כוחות רבים וביניהם, החייל אלאור אזריה. דקות ספורות לאחר שהגיע, ירה אזריה בראשו של המחבל בעודו שכוב על הקרקע. את המקרה תיעד דקה אחר דקה עימאד אבו שמסייה, פעיל "בצלם" שהיה במקום והעביר לכלי התקשורת את הסרטון.
למרות שהסרטון נחקק בזיכרון הציבור כטריגר לחשיפת הפרשה, יש לציין כי צה"ל החל בטיפול במקרה עוד לפני שפורסם הסרטון. המ"פ תום נעמן שהיה בזירת האירוע וראה את הירי דיווח עליו כאירוע חריג למג"ד, סא"ל שפירא. המג"ד החליט להעביר את הדיווח למפקד חטיבת כפיר, אל"מ גיא חזות, שהגיע לתחקור ראשוני בשטח. חזות העביר את פרטי המקרה לפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, ונפתחה חקירת מצ"ח בנושא. לאחר החקירה נעצר אזריה, בתמונה מפורסמת עם אזיקים שזכתה לביקורות רבה, והואשם בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת.
"אלו לא ערכי צה"ל": הסערה הציבורית מתחילה
מיד לאחר תקרית הירי פרסם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, בתיאום עם שר הביטחון דאז משה יעלון, הודעת גינוי לאירוע הירי על בסיס התחקיר המבצעי הראשוני שנערך. הרמטכ"ל הורה למצות את החקירה וציין: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל".
גם יעלון הגיב ביום האירוע ואמר: "האירוע בו מתועד חייל צה"ל מגיע לשטח הפיגוע בחברון, יורה במחבל דקות לאחר שכבר נוטרל ושוכב על הקרקע, הוא חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו. אסור לנו לאפשר, גם בשעה שהדם רותח, אבדן עשתונות שכזה ואבדן שליטה שכזה. האירוע הזה יטופל במלוא החומרה".
ימים אחדים לאחר האירוע אמר יעלון במליאת הכנסת: "המפקדים בשטח הבינו שיש פה אירוע חריג של חייל שסרח ולא של גיבור. אני גאה שהמ"פ הצביע על זה שזה אירוע חריג, ושמיד המג"ד והמח"ט דרשו חקירת מצ"ח". תגובתו של יעלון לאירוע ספגה ביקורת ציבורית ותרמה לערעור מעמדו בליכוד, יש שמיחסים את סילוקו מתפקיד שר הביטחון לאמירותיו אלה.
ביום האירוע ראש הממשלה בנימין נתניהו הסתייג ממעשי אזריה ואמר: "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח בהתאם להוראות הפתיחה באש", זאת כהמשך לדברי הרמטכ"ל ושר הביטחון, ובשל אותם נימוקים. כעבור ימים אחדים ריכך את הטון ואמר: "חיילי צה"ל, הילדים שלנו, עומדים בפני התקפות טרור רצחניות מצד מחבלים שבאים להרוג אותם. הם צריכים לקבל החלטות בזמן אמת, בתנאי שטח, בתנאי לחץ, בתנאי אי ודאות", ובהמשך שוחח עם אביו של אזריה ואמר לו: "שמעתי את הדברים שאמרת וכאבא לחייל אני מבין את המצוקה שאתם מצויים בה".
המשפט: חש סכנת חיים מול "המחבל צריך למות"
משפטו של אזריה החל במאי 2016, ובניגוד למצופה לא רק אזריה עלה על דוכן העדים כי אם גם מפקדיו, ראשי מערכת הביטחון, תושבי הישוב היהודי בחברון, כוח מד"א ועוד. העדים כולם נדרשו לתת את הדין על פעולתם ביחס למקרה, ופעולתם השוטפת בגזרת חברון בכלל, כמו גם על סוגיות מבצעיות וערכיות כמו נוהל זיכוי המחבלים ונהלי פתיחה באש.
המשפט החל בבית הדין הצבאי ביפו כאשר בתחילתו המליצו שופטי בית הדין הצבאי בראשם אל"מ מאיה הלר שהצדדים יגיעו להליך גישור. בעוד ההגנה הסכימה לכך, התביעה הצבאית התנגדה. בזה אחר זה עלו עשרות עדים מטעם הפרקליטות ומטעם ההגנה.
התחקיר המבצעי שבוצע העלה שמיד לאחר האירוע נבדק א-שריף גופנית על ידי קצין מחשש להימצאות חגורת נפץ או מטען חבלה על גופו, בדיקה ששללה את החשד. הבדיקה בוצעה בהתאם לנוהל צבאי חדש שפורסם אך זמן קצר לפני האירוע שקבע שאין צורך להמתין לבדיקת חבלן, נוהל שהיה מוכר לפני, וכי כל חייל יכול לבדוק את גופת המחבל ולהכריז כי היא "מזוכה".
בתחקיר שערך מד"א במקביל למשפט, עלה כי במהלך פינוי החייל הפצוע לא הוסר החשש מהימצאות מטען חבלה על גופו של א-שריף, ולכן הוא לא טופל בידי אנשי מד"א, בעקבות התקרית נזף מפקד חטיבת כפיר בשלושה קצינים, כיוון שלא טיפלו בדוקרים ולא פינו אותם לאחר נטרולם, שכן על פי פקודות צה"ל יש להעניק טיפול רפואי גם למפגעים לאחר נטרולם.
קו ההגנה המרכזי שצוות עורכי הדין של אזריה (עו"ד אייל בסרגליק ועו"ד אילן כץ) ניסו להוביל לכל אורך המשפט הוא ביסוס הטענה כי אזריה חש סכנת חיים מחשש כי המחבל נושא עליו מטען נפץ ולכן ירה בראשו. כמו כן ההגנה חזרה שוב ושוב על אווירת הכאוס שהייתה בזירה, לצעקות של "חשש למטען", ולהתרעה המודיעינית שהייתה אז בגזרה לפיגוע משולב של חמאס. כמו כן ההגנה מתייחסת להימצאות הסכין ליד גוף המחבל מזווית ראייתו של אזריה, ולמעיל המנופח של המחבל שהחשידו כנושא מטען חבלה ולעובדה כי המחבל זז בטרם אזריה החליט לירות בו. במהלך המשפט ההגנה גם תקפה את הסגל הפיקודי מרמת המ"פ עד לרמת המח"ט, וניסתה לערער את אמינותם.
בין עדי ההגנה היה גם הפרופסור יהודה היס, לשעבר מנהל המכון לרפואה משפטית. היס ערער על הנחת המוצא של התביעה, לפיה המחבל נהרג מהירי של אזריה, וטען כי המחבל נהרג לפני הירי. עוד העידו במשפט: שרשרת הפיקוד, מ"פ תום נעמן וסגן מפקד הפלוגה שנשאר בעילום שם, מג"ד סא"ל דוד שפירא, מח"ט יהודה, אלוף-משנה יריב בן עזרא, קב"ט היישוב היהודי בחברון, סגן אלוף במילואים אליהו ליבמן, סגן ראש אגף המבצעים של מגן דוד אדום רונן בשארי, סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין, ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בעבר, דני ביטון. תת-אלוף (במיל') שמואל זכאי, מנכ"ל מגן דוד אדום, אלי בין, ועוד חיילים שהיו בשטח באירוע.
הטענה המרכזית של התביעה הייתה כי הנאשם ירה במחשבה פלילית, לעבר מחבל שנוטרל דקות ארוכות לפני הירי, כתגובה על מעשי המחבל בעבר ולא כדי להסיר סכנה עתידית. לדבריהם, "הוא פעל באופן חריג, שלא על פי פקודות הצבא". לאורך המשפט עו"ד סא"ל נדב וייסמן פירק את טענות ההגנה בזו אחר זו, ביניהן בולטת במיוחד הטענה כי אזריה לא חשש ממטען ולא ראה סכין מונחת במרחק סביר מהמחבל. לטענת התביעה, דברים אלו נאמרו רק לאחר שדיבר עם עורכי דינו ולמעשה "הושתלו" כסיבה לירי.
בדברי הסיכום נאמר כי "הנאשם מבין היטב ששינוי הגרסה התכופים ביום האירוע, מלמדים בבירור על חוסר אמינותו, המסקנה היא שהנאשם שינה את גרסאותיו ושיקר.
עוד טענה התביעה כי מיקום הסכין שהוזזה לא הייתה במרחק נגיעה וכן, שני האנשים הראשונים שאיתם דיבר אזריה לאחר המקרה, המ"פ תום נעמן וחברו לגדוד תומר מסיקה, שללו את טענתו כאילו ירה בשל חשש לחייו. יתרה מכך, תומר מסיקה העיד כי אזריה אמר לו "הוא דקר חבר שלי, מגיע לו למות" ותם נעמן העיד כי אזריה אמר לו לאחר הירי "המחבל צריך למות".
בין אם יורשע היום אזריה בהריגה ובין אם יזוכה, תיזכר הפרשה ככזו שחוללה סערה רבה בקרב המערכת הפוליטית, צה"ל והחברה הישראלית ביחס להוראות פתיחה וטוהר הנשק, ולמעשה ערערה את הוראות הקיימות המתוארות במסמך "רוח צה"ל". בכך, חורגות השלכותיה מעבר לשאלת גורלו האישי של החייל אלאור אזריה.
