בארץ ובעולם המערבי (בעיקר במערב אירופה ובארה"ב) קיימים מספר זרמי חינוך שהתפתחו במאה ה-20 ומכונים 'אלטרנטיביים', כלומר המבקשים ליצור אלטרנטיבה לחינוך הקובנציונאלי ששולט ברובה המוחלט של מערכת החינוך מאז אמצע המאה ה-19 ועידן המהפכה התעשייתית. המוכרים מביניהם הם החינוך הדמוקרטי, האנתרופוסופי, הפתוח ומונטסורי. יחד הם מקיפים כמה עשרות בתי ספר בסך הכל, שפונים לקהל חילוני ברובו. אך בשנים האחרונות מתחיל להיווצר שינוי חינוכי מעניין דווקא בעולם הדתי-אורתודוכסי, שדוגל בד"כ בתפישות שמרניות וסגורות. זרם זה נקרא 'מעיינות רבי חייא' (מחכמי דור התנאים האחרון בא"י לאחר חורבן בית שני), והוא הולך ומתפתח בשנתיים האחרונות במספר מקומות בארץ, בעיקר קהילות של בעלי תשובה וקבוצות דתיות הקרובות לרוח החסידות ולרעיונות של רוחניות יהודית.

בעקבות ביקור לפני מספר שבועות במושב שובה (הסמוך לנתיבות), שם נפתח לאחרונה ביה"ס יסודי הפועל ברוח שיטה זו, נחשפתי לראשונה לרעיון כחלק מהתארגנות של הורים הגרים במקום מזה מספר שנים ומשתייכים לגרעין ייחודי של בעלי תשובה המבקשים לחיות חיים דתיים ברוח החסידות אך לשלבה במציאות של ימינו מתוך חיבור לעקרונות של אקולוגיה, קיימות ורוחניות בעידן המודרני. כחלק מכך, ביקשו ההורים החברים בגרעין להקים עבור ילדיהם מסגרת שתתן מענה לשאיפה להנחיל לילדיהם חינוך דתי-אמוני, מצד אחד, אך גם באופן שמשקף את תפישת עולמם הרוחנית-אקולוגית ברוח החסידות, מצד שני. בזכות אחת מחברות הגרעין שהגיעה ליישוב לאחרונה, ובעצמה לימדה בביה"ס הראשון שהוקם ברוח 'מעיינות רבי חייא' בירושלים לפני מספר שנים, הצליחה הקבוצה להתארגן ולקבל את התמיכה והליווי הדרושים על מנת להקים מסגרת כזו גם במקום מגוריהם.

בשבת האחרונה יצא לי להתקל במקרה בעלון שבת הנקרא 'קרוב אליך', העוסק בנושאי חסידות ואמונה בציבור הדתי. שם נתקלתי בכתבה תחת הכותרת 'ילד מגלה עולם', העוסקת בשיטה ובאופן בו הוקמו בתי הספר ברוחה. אחד הדברים הבולטים שעולים מן הכתבה הוא הקרבה שבין רעיונות הזרם לבין שיטות המזכירות חינוך טרום-תעשייתי, ואפילו קצת ימי ביניימי: אין צלצולים, מבחנים או מדדים חיצוניים. אין עידוד לתחרות או לחץ לצבור ידע, פרסים או הישגים: "הלמידה מוגדרת כ-'תהליך חינוכי טבעי'… המחנכים מבקשים לברר מהשורש את המושגים 'ידע', 'חינוך' 'הצלחה ועוד" (המרכאות במקור). כלומר, תפישה זו מבקשת לאתגר את ההנחות הבסיסיות המקובלות לגבי מטרות החינוך, תפקידו של המחנך והאופן בו התהליך החינוכי מתנהל. בהחלט משימה מאתגרת ולא פשוטה, הדורשת חשיבה, העזה ומאמץ רב, גם במציאות שבה אנו חיים כיום.

בפועל, לכל המוסדות יש סדר יום המבוסס על עקרונות אלו, המשלב בין לימוד תורה (בהפרדה) ותפילה לבין עבודת אדמה, טיול בשטח בית הספר (המצוי עצמו בלב הטבע) ומלאכות יד, אמנות ועבודת גוף. הרעיון הוא להיות בקרבת הטבע כחלק מתפישה לפיה "…החוויה הטבעית והחיבור לאדמה ולסביבה הם חלק הכרחי מהחיים ומאפשרים לילד לפגוש את עצמו כחלק ממציאות שלמה שמתחדשת ע"י הבורא".

עיקרון חשוב נוסף בשיטה זו הוא ביטול הדיכוטומיה שבין 'זמן הלמידה' לבין 'ההפסקה', המקובל כ"כ בחינוך הקונבנציונאלי. כלומר, במקום שהילדים ישבו בכיתה במשך 45 דקות, יצאו להפסקה קצרה, יחזרו לשיעור, יצאו להפסקה וחוזר חלילה במשך מספר פעמים ביום, בשיטת רבי חייא 'ההפסקה' במהלך היום היא חלק בלתי נפרד מיום הלימודים ובו מקדישים התלמידים זמן לטיפוח הגינה והחצר. עיקרון זה מאפשר להם לא רק להיות מחוברים יותר לטבע וללמוד מתוך ההתנסות שלהם בו, אלא גם להתנסות באינטראקציה משותפת אחד עם השני וללמוד ממנה כיצד לפתח תקשורת מכבדת ומתחשבת. בפועל, מדובר בהזדמנות לבחון במציאות את העקרונות המוסריים של 'ואהבת לרעך כמוך' שהתלמידים מתחנכים לאורם, אך לא כסיסמא מן הפה אל החוץ אלא כחלק מאורח החיים ומסדר היום הממשי של בית הספר. לטענת קרן כהן, האחראית על מוסדות החינוך של הזרם בירושלים, עקרון זה של 'למידה לא רשמית' חשוב לא פחות ממה שנלמד בתוך הכיתות, ומאפשר גם למחנכים להתאמן ולפתח את השיח החינוכי שלהם, מה וכיצד לומר לילד, וכל זה במטרה כמובן לחזק אצלו את תחושת השייכות והאמון בעצמו ובסביבתו.

"ומה קורה לאחר שהילד יוצא מבית הספר?" ישאלו הספקנים. הרי אחת הטענות המושמעות כלפי המאמינים בשיטות חינוך אלטרנטיביות היא שהן 'לא מכינות את הילד לחיים', כלומר לא נותנות לו את האפשרות והכלים להתמודד ולשרוד בתוך העולם התחרותי בו אנו חיים. בפועל, טוענת קרן, המצב הוא ההיפך: העובדה שהתלמידים לומדים מתוך רצון אמיתי ללמוד על העולם שסביבם וסקרנות טבעית להכיר אותו ואת עצמם מפתח בהם יכולת למידה ומוטיבציה גבוהה יותר, כמו גם רמת קריאה ואוריינות גבוהה, שבאה לידי ביטוי גם לאחר שהתלמיד מסיים את ביה"ס היסודי (ומעבר לכך) ויכולה להביא בתורה גם להישגים גבוהים יותר. כלומר: השאיפה להישגיות של מערכת החינוך הפורמאלית, המובנית כ"כ עמוק בתוך תכנית הלימודים והתנהלות בתי הספר, רק תורמת להחלשת היכולות הלימודיות שלהם ופוגעת בהישגיהם וביכולת שלהם לממש את עצמם באופן מלא בחייהם. זאת בשעה שדווקא מי ששם את הדגש על הלמידה עצמה, ולא על הערכה והישגיות בלתי פוסקת שלה, הוא זה שמגדיל את יכולת ההצלחה שלו בסופו של דבר.

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב לא רק על סדר העדיפויות הראוי בחינוך ילדים, אלא גם על המקום החשוב שיש לשאלות של אמונה ולבחירה באורח חיים דתי-אמוני כחלק מהתהליך. מסתבר, כך למדתי, שלא בכדי נבחר דווקא רבי חייא (המכונה 'הגדול') כמורה הרוחני של השיטה: לפי המקורות, רבי חייא הוא זה שבזכותו לא רק שלא נשתכחה התורה מהילדים. מדוע? משום שפיתח שיטה חינוכית משלו הדוגלת בחיבור בין רוח לחומר ובין תהליך לתוצאה: "הריני זורע פשתן, ממנו קולע רשתות ובעזרתן צד צבאים, את עורותיהם מעבד למגילות ואת בשרם מחלק ליתומים. על המגילות כותב חמישה חומשי תורה, והולך לעיר שאין בה מלמדי תינוקות- חמישה מהם אני מלמד את החומשים, ושישה אחרים- את סדרי המשנה, ומורה להם שילמדו אלו את אלו- והתורה אינה משתכחת מישראל לעולם" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פה עמוד ב'). כלומר, שגישה זו מגדירה מראש את לימוד התורה כתוצאה מהיכולת לפעול בעולם החומרי, ועוד בצורה תהליכית: לזרוע את הזרעים שמהם יצמח הפשתן, ממנו יהיה אפשר להכין את הרשתות שישמשו לציד החיות (בלי להיכנס לשאלות של צער בעלי חיים) שמהם יכינו את הקלף שעליו תיכתב התורה ואותה יהיה אפשר ללמד את התלמידים, אך אלו יצרכו גם ללמד אחד את השני וכך יושלם המהלך.

מסתבר, באופן מפתיע לכאורה (ואולי לא), שאת הגישה התוותה דווקא בוגרת החינוך הקיבוצי בשם אריאלה בן אמיתי. לדבריה, החינוך הקיבוצי בו גדלה בשנות החמישים דגל במה שמכונה 'חינוך עמלני', כלומר דגש חזק על עבודת כפיים כעיקרון של חיבור לטבע, לעבודה עם הגוף ולעולם החומרי באופן כללי. לדבריה, "מגיל צעיר מאוד כבר הוטלה עלינו אחריות גדולה. כנערות היינו חוזרות מהמוסד החינוכי האזורי, וממלאות את מקומן של המטלפות שיצאו לנוח". כלומר, הצורך החומרי הממשי ב-'ידיים עובדות' או מישהו שיוכל לשאת בנטל גידול הילדים בקיבוץ הביא לכך שהתלמידות הבוגרות יותר לקחו על עצמן את האחריות לטיפול בקטנים, וכך חוו את עצמן באופן מעצים כבעלות אחריות כבדה וכתפיים רחבות וכמי שאפשר לסמוך עליהן בשעת הצורך לתפקד כמבוגרות לכל דבר. אין ספק שמדובר בחוויה מכוננת ומעצימה, ואף אוניברסאלית: ניתן למצוא כזו בכל חברה או תרבות בה קבוצה של אנשים חיה ביחד ברמה מסוימת של שותפות, ערבות הדדית ודאגה לזולת.

הרעיונות שעומדים בבסיס של שיטת רבי חייא אולי שאובים ממקורות אחרים: החינוך הקיבוצי מחד, העולם התורני מאידך והחינוך האלטרנטיבי הדוגל בחיבור לטבע ויצירה (בעיקר הזרם האנתרופוסופי) מכאן. אך האופן הייחודי שבו הדברים משתלבים יחדיו לשיטת חינוך בהירה וקוהרנטית הוא מקורי וראוי להערכה. כמובן שכל זה לא יכול להתרחש בלי מעורבות גבוהה של הורים, הפועלים (ואף נאבקים במקרה הצורך) במשותף למען הכנסה של מסגרות אחרות, ושיטות ותכנים חינוכיים אחרים, לתוך מערכת החינוך הממלכתית בישראל. בכך יש גם מסר שרלבנטי גם למי שאולי לא מזדהה עם עקרונות השיטה עצמה, אך בהחלט מבין את הצורך ליצור שינוי עומק למערכת החינוך בישראל, ששינוי זה חייב לצמוח 'מלמטה' ושלהורים יש חלק חיוני ובלתי נפרד בתהליך זה כגורמים מעורבים אקטיביים ולא כצופים פסיביים מן הצד.

לקריאה נוספת על השיטה: http://web-action.co.il/images/bereshit_prospect.pdf