"הכל מצטמצם אפוא בשאלה: כיצד תוכל הרוח האנושית להשתלט על מה שהיא עצמה יצרה?" (פול ולרי)

נותרו מעטים, שניתן לומר עליהם, שמהווים עדות חיה ל"עידן הקיצוניות", כפי שקרא למאה ה-20 ההיסטוריון הובסבאום. זיגמונט באומן, יליד 1925, שהלך אתמול (שני) לעולמו, הוא כמאמר אלתרמן "ביוגרפיה חיה" למאורעות המאה ה-20.

באומן נולד בפוזנן שבפולין להורים יהודים-לא-דתיים, אך המשפחה נמלטה לרוסיה עם פלישת הנאצים ב-1939. הוא השתתף בקרבות מלחמת העולם השנייה במסגרת צבא ברלינג – יחידת הפולנים הגולים בצבא האדום –  ואף זכה בעיטור גבורה. בשנים שלאחר המלחמה שירת באומן בצבא הפולני עד שבשנת 1948 פנה לקריירה אקדמית בפקולטה לסוציולוגיה באוניברסיטת ורשה. בשנת 1968, בעקבות רדיפות אנטישמיות ויתר באומן על אזרחותו הפולנית ועלה ארצה. במשך כשנתיים לימד באומן באוניברסיטת תל אביב עד שקיבל משרה באוניברסיטת לידס שבאנגליה. משנת 1971 ועד מותו באומן חי ולימד באנגליה ופרסם מחקרים וספרים בעיקר בשפה האנגלית.

באומן חקר את המודרנה. כסוציולוג ביקורתי ירד עד לשורשי הוויית החיים המודרניים ומצא שיש קשר הדוק בין הישגי המודרנה – הטכניים, המנהליים, המקצועיים, הרוחניים – לבין זוועות המאה ה-20, שיאו של מחקר זה בא לביטוי בספרו המפורסם "מודרניות ושואה" שפורסם ב-1989. כך העיד באומן עצמו, על המניע לכתיבת הספר: "לא התכוונתי להסביר את השואה – אלא להבין טוב יותר את המודרניות."

כשיצאנו החוצה בהפסקה, המשיכו גינוני הנימוס (שניכר שלא היו לטעמו), והצענו קפה, תה ועוגיות. באומן העלה חיוך ענק על פניו, ואמר: "אני לא רוצה לאכול ולשתות כלום. אני רק רוצה לעשן סיגריה טובה"

ואכן מפעל חייו הוקדש להבין ולחקור את המודרנה, ובפרט את ה"מודרניות הנזילה" שהיא ביטוי שטבע באומן למה שנהוג לקרוא לו "המודרניות המאוחרת" או "הפוסט-מודרנה". באומן מתאר בעשרות ספריו כיצד משתנים החיים האנושיים בכל התחומים, החל משנות השבעים של המאה העשרים ועד לימינו. צורות החיים של המודרניות ה"מוצקה" – עבודה, אידואלוגיה, מוסד המשפחה, לאומיות עברו שינוי משמעותי לדידו של באומן. לא עוד שליטה "קשיחה" בכל תחומי החיים בתמורה לבטחון כלכלי, חברתי ומשפחתי. בטחון זה הוחלף בחופש והצורות הקשיחות והמוצקות הוחלפו בצורות "נזילות" המשתנות ללא הרף ומאפשרות כר בחירה אינסופי יחד עם חוסר בטחון ואף חרדה קיומית: חוסר בטחון תעסוקתי, היחלשות מוסד הנישואים, משבר הדמוקרטיה ומדינת הלאום ועוד.

באחד מספריו האחרונים "זה אינו יומן" (This is not a diary) הוא מתאר כיצד מציאות זו משפיעה על נפשו של היחיד. באחד מפרקי הספר מתואר מלאך ההיסטוריה החדש, לא עוד מלאך של היסטוריה גדולה, חובקת, רחבה, מקיפה חברות שלמות אלא מלאך-אחד, פרט: "מלאך הביוגרפיות". בפראפרזה למלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין שבישר על המודרנה, מלאך הביוגרפיות של באומן מבשר על המודרניות החדשה, הנזילה, המאוחרת, שייחודה הוא הניתוק מההיסטוריה והפרטה עד לנימים הדקים ביותר של החברה האנושית. כך לפי באומן, האוטופיה – השאיפה לחברה טובה יותר ולעולם חדש ומופלא – גם היא עברה הפרטה. אם עוד ניתן כלל לחלום על עולם חלופי אזי אפשרות זו קיימת עתה רק ברמת הפרט. אין עוד דבר הנקרא "חברה", על מארג הקשרים שבה, אלא אוסף של פרטים המצליחים לפגוש רק את עצמם ולחלום עולם אוטופי לעצמם בלבד – דיסטופיה.

באומן: "המשטר הנאצי עבר מזמן מהעולם, אבל מורשתו הארסית רחוקה מלגווע. הדבר היחיד שאוכל להדגיש עבורכם זה שהאלטרנטיבה ניתנת לקיום"

מחקריו של באומן על המודרנה מלאים בתובנות מבריקות ומעמיקות, וביכולתו המיוחדת לנתח בנשימה אחת מערכות הון בינלאומיות ושיחות בין בני נוער בריטים ברכבת התחתית. אך קסמו הייחודי של באומן נעוץ דווקא בסיבה שהניעה אותו לביקורת, לניתוח ולתובנות הללו. הוא ראה בסוציולוגיה הרבה מעבר לדיסציפלינת מחקר מדעית-אקדמית, הוא ראה בה ייעוד אישי וחברתי: "יצירת מרחק, פינוי זמן – על מנת להפריד בין ייעוד לגורל, לשחרר את הייעוד מכבלי הגורל, לתת לייעוד חופש להתעמת עם הגורל ולקרוא עליו תיגר – זהו תפקידה של הסוציולוגיה. וזה מה שהסוציולוגים עשויים לעשות אם הם חותרים במודע, במכוון וברצינות לעצב את המקצוע שהצטרפו אליו ולחשלו – זהו גורלם – וכדי לתת לו צורה חדשה – זה ייעודם".

נקודת המבט הייחודית שלו – הביקורתית, המוסרית והאקטואלית – המנתחת את העולם בו אנו חיים ושואפת לחלץ דווקא ממנו את התקווה לרוח האנושית, אפשרה לו להיות מורה רוחני לתנועות מחאה ושינוי רבות של צעירים במאה ה-21. לאחר המחאות שנבעו ברחבי העולם ב-2011 הוזמן באומן לשוחח עם עשרות אלפי צעירים בפסטיבל רגאיי ענק בספרד על הצעדים הבאים של המחאה ואמר: "צריך ליצור מוסדות חדשים, בשטח, להציע דרכים חדשות לחיי יום יום, חברות לערבות הדדית, קואופרטיבים. וזה לוקח שנים, לא מספיקה הזמנה בטוויטר לבוא לכיכר. המאה ה-21 תוקדש לבנייתן של דרכי חיים חדשות".

ואכן מפעל חייו הוקדש להבין ולחקור את המודרנה, ובפרט את ה"מודרניות הנזילה" שהיא ביטוי שטבע באומן למה שנהוג לקרוא לו "המודרניות המאוחרת" או "הפוסט-מודרנה"

מספר שנים אחרי אותו נאום, הגיע לביקור קצר ואחרון בישראל. כשבועיים בלבד לפני הביקור שלחנו לו מכתב בבקשה להיפגש ולשוחח תחת הכותרת: "יצירת צורות חיים חדשות בתקופת המודרניות הנזילה". על אף לוחות הזמנים הצפופים של הביקור ועשרות הבקשות הנוספות שנאלץ לסרב להן, הוא נענה בחיוב למכתבנו וקבע עמנו פגישה בקיבוץ המחנכים של תנועת דרור-ישראל שבראשון לציון.

מהרגעים הראשונים של המפגש איתו, ניכר היה שאנחנו נפגשים לא רק עם הוגה ענק אלא עם אדם מיוחד ואנושי מאוד. כבר בראשית דבריו הוא חתך את מנחה השיחה, שהיה מנומס יתר על המידה (לטעמו), ואמר: "תפסיקו להיות גאים לארח, ובואו נתחיל לדבר". במפגש הצגנו לו את תנועת דרור-ישראל על מפעליה השיתופיים והחינוכיים, ושאלנו אותו כיצד יכולות להתקיים צורות חיים חדשות דווקא בתקופה הפוסט-מודרנית או כפי שהוא כינה אותה ה"מודרניות הנזילה".

זיגמונט באומן, במרכז, בקיבוץ המחנכים בראשון לציון, שנת 2013. צילום באדיבות דרור ישראל 

זיגמונט באומן, במרכז, בקיבוץ המחנכים בראשון לציון, שנת 2013. צילום באדיבות דרור ישראל

באומן הציג בפנינו את ביקורתו הקשה על החיים המודרניים, אשר מניחה בבסיסה שההגיונות של הנאציזם מושרשים בעולם כפי שאנחנו מכירים אותו: "המשטר הנאצי עבר מזמן מהעולם, אבל מורשתו הארסית רחוקה מלגווע… העובדה שאנו נשמעים למרותם של חישובי עלות-תועלת כטיעונים נגד ציוויים מוסריים – מעידה כאלף עדים על השחתה שהשואה חשפה אך לא עשתה רבות, כך מסתבר, לערערה." חרף תפיסה ביקורתית מאוד של העולם שאנחנו חיים בו, ואולי דווקא בזכותה לא ויתר באומן על התקווה ועל קיומה של אפשרות אחרת בכל מציאות חברתית-פוליטית. כך בחר האיש הכל-כך אנושי הזה, לסכם את השיחה בינינו: "אני לא בטוח איך אני יכול לתת לכם השראה אבל אני סומך עליכם, זה העניין, אני שמח שזה כך ועם זאת אני מצר על כך שלא אוכל לעזור מעבר לכך. הדבר היחיד שאוכל להדגיש עבורכם זה שהאלטרנטיבה ניתנת לקיום".

כשיצאנו החוצה בהפסקה, המשיכו גינוני הנימוס (שניכר שלא היו לטעמו), והצענו קפה, תה ועוגיות. באומן העלה חיוך ענק על פניו, ואמר: "אני לא רוצה לאכול ולשתות כלום. אני רק רוצה לעשן סיגריה טובה". ישר נשלפה קופסת כאמל-סופט, והוחלקו סיגריה ומצית לידיו של באומן, שהמשיך לספר, מרוצה, שזו השנה ה-75 מהסיגריה הראשונה שלו. התבוננו בו נבוכים, מתרגשים. יושב מולנו אדם, שהמאה ה-20 היא ביוגרפיה חיה ואינטימית בעבורו, שנלחם במלחמת העולם השנייה, שכתב עשרות רבות של ספרים חשובים, והרגשנו שמצאנו שותף קרוב. בסופו של המפגש היה נדמה לנו שזכינו לתשובה בלתי אמצעית של באומן עצמו לשאלה שהניח בפתח ספרו המכונן "מודרניות נזילה": "כיצד תוכל הרוח האנושית להשתלט על מה שהיא עצמה יצרה?". התשובה, כך נדמה לנו, מצויה באותה רגישות נדירה לכל מה שאנושי. וכל מה שאנושי, אלו הדברים הקטנים, הארציים, המחוות המאפשרות את המפגש בין אני, לאתה לאת.

יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.


ניצן רוזנווקס היא חברת קיבוץ המחנכים בעפולה ושירן גרינברג הוא חבר בקיבוץ המחנכים בראשון לציון, שניהם ממובילי המרכז החינוכי להתחדשות שתפנית – דרור ישראל