לפני ארבע שנים החליט גיל לוינסקי, ישראלי שעבר בגיל צעיר עם משפחתו לקנדה, להפתיע את אשתו ג'נה ולקנות לה ארנבת מחמד. אקט האהבה הלא שגרתי הזה הוביל לאקט אהבה ציוני ושגרתי עוד פחות, כשלפני כחודשיים בני הזוג החליטו לעלות לארץ ולהביא איתם לא פחות מאשר 119 כבשים מזן נדיר אותם גידלו בשנים האחרונות בקנדה.
כדי להבין מה הביא זוג יהודים המתגורר בקנדה לעלות לישראל עם 119 כבשים צריך לחזור כ-3,000 שנה אחורה בזמן, אל ימיו של יעקב אבינו ואל הכבשים שעל-פי התנ"ך היוו את שכרו של יעקב בעבור עבודתו אצל חָמִיו, לבן הארמי. המציאות בה מעסיק מנסה להתחמק מתשלום מלוא השכר כנראה לא הומצאה אתמול שלשום, ולבן ניסה להערים על יעקב, שבתמורה נקט בשיטות של רועים וותיקים, ובמהלך שהיום נחשב לאחת ההשבחות הגנטיות הראשונות המתועדות בהיסטוריה, משיג את מבוקשו בסופו של דבר והופך לבעל עדר עצום ורב.
"אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי" (בראשית, ל', ל"ב)
עם השנים וממש בדומה לצאצאיו של יעקב, גם הכבשים נפוצו ואזכורים שונים ממקמים אותם עם בני ישראל במצרים כמו גם בגלות בבל. כיום חוקרים יודעים לומר שזן ייחודי זה נדד עם בני האדם על-פני אלפי השנים לאורך חופי צפון אפריקה ומשם לסיציליה, ספרד, אנגליה ובתחילת המאה ה-20 לצפון אמריקה. במקביל הזן המדובר נכחד במזרח התיכון, ואילו העדרים שגדלו באנגליה התרחקו מהזן המקורי בשל השבחות שמטרתן הייתה להגדיל את תפוקת הבשר למאכל. כיום קיימת תמימות דעים בקרב מרבית אנשי המקצוע בתחום שהעדרים בצפון אמריקה, שנמצאים גם הם בסכנת הכחדה, הם הקרובים ביותר מבחינה גנטית לכבשה המקראית המקורית. מחקר שנערך על ידי שורת חוקרים ופורסם ב-2009 בכתב העת Science בחן את התפשטות הזנים השונים של כבשים לאורך תולדות האנושות ומצא דמיון גנטי בין זן כבשת יעקב לבין זנים שאופייניים לדרום מערב אסיה ואפריקה, דבר המחזק את היתכנות הטענה על מקור הזן.
כאן חוברים אל הסיפור בני הזוג לוינסקי. השניים הכירו בישראל, אליה חזר גיל ובה פגש בג'נה, צעירה דרום-אפריקאית שעבדה במשרד החוץ כחלק מפרויקט המביא צעירים יהודים לתקופה בארץ. הם התחתנו, חזרו לקנדה ושיקולים כלכליים הביאו אותם להתחיל לעסוק בחקלאות בחווה ליד העיר אבוטספורד שבמחוז קולומביה הבריטית, אי-שם במערב קנדה. מהארנבת הראשונה שנרכשה הם הגיעו ללהקה גדולה שאת פריטיה היו מוכרים לחוות בסביבה. באחת החוות האלה הם פגשו אישה שעבדה בפארק מורשת "סמוך" יחסית (מרחק של כמה מאות ק"מ), שם גידלה כבשי יעקב.
כעבור כמה חודשים האישה סיפרה לבני הזוג שמנהל הפארק החדש לא מעוניין בכבשים ורוצה לשלוח אותן לשחיטה. כך רכשה ג'נה ארבע כבשים וכעבור שבועיים 11 נוספות. בני הזוג לא ידעו בהתחלה מה הסיפור שמאחורי הכבשים שלהם עד שנתקלו בחומש "סטון" שהיה אצלם בתמונה של כבשת יעקב והציטוט מספר בראשית והבינו שאולי מדובר באותו הזן. המשך העמקה וחקר בנושא העלה שאכן כך הדבר.
נעים להכיר, כבשת יעקב
כבשת יעקב הינה כבשה בעלת מאפיינים ייחודיים לזן כבשים "מהעולם הישן" לרבות זנב שמן, ריבוי קרניים (הן לנקבות והן לזכרים יש בין שתיים לשש קרניים, לרוב ארבע) וצמר הכבשים לרוב מנוקד או מטולא, כשצבעו נע בין לבן לקרם עם נקודות או טלאים בצבע חום-שחור אפרפר. לחלק מהכבשים יש טלאים שחורים בברכיים. מדובר בכבשים אינטליגנטיות במיוחד עם רמת סקרנות וחברותיות גבוהה משל הכבשה הממוצעת. עוד מספרים ג'נה וגיל כי בניגוד לכבשים המוכרות לנו, כבשת יעקב פחות נוטה לעדריות ואין בעדר משכוכית, מובילה מובהקת שאחריה כולם הולכים. מאפיין נוסף הייחודי לכבשת יעקב הוא שבזן הספציפי קיימת ככל הנראה מוטציה של הגן הגורם למחלת הטיי-זקס (מחלה עצבית תורשתית קשה הפוגעת בעיקר בילדים ששני הוריהם ממוצא אשכנזי) הדומה ביותר מבחינה גנטית לזה של בני האדם. עובדה זו יוצרת עניין רב בקרב הקהילה המדעית שכן ייתכן שלצד יכולתה לחלות במחלה, היא מכילה בתוכה גם את הידע הנדרש לפיתוח תרופה. על כך בהמשך.
לשיטתם של בני הזוג, יעקב קיבל את הכבשים "לביתו" ועל-פי פרשנותם "בית יעקב" משמעותו עם ישראל. מכאן ועד להחלטה להחזיר את הכבשים לארצן ולעמן קיוו בני הזוג שהדרך תהיה קצרה. הביורוקרטיה רצתה אחרת.
בין ישראל לקנדה מתקיים אמנם מסחר חקלאי ענף, אך הוא אינו כולל בתוכו ייבוא של בעלי חיים חיים מקנדה לישראל ולא היה קיים פרוטוקול מסודר לאופן בו העברה שכזאת צריכה להתנהל. לכך התווספה חשדנות ישראלית בדבר מחלות שעלולות להגיע עם העדר והעלבות מצד הקנדים שלא תרמה לפתרון הבעיה. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמה בעקבות התערבותו של שגריר ישראל בקנדה ושל אנשי משרד החוץ, כמו גם לחץ מצד בני הזוג לוינסקי ועדת תומכיהם, שפנו לתקשורת ולאן שרק אפשר היה כדי לשכנע שמדובר כאן באירוע חריג ויותר מכך, בעל משמעות לאומית עמוקה. איתן וייס, בזמנו דובר שגרירות ישראל בקנדה וכיום סגן דובר משרד החוץ היה שותף לפעולה הדיפלומטית להשגת האישורים ועל פועלו ותרומתו זכה שאחד הטלאים שנולדו בתקופת ההמתנה יקרא על שמו. הוא מספר שעל הקושי מול משרד החקלאות הישראלי התגברו בסופו של דבר על-ידי הגדרת הבאתם של הכבשים לארץ על תקן של חיות לשימור. כך נסללה דרכם הארוכה של הכבשים לארץ.
קודם כל הכבשים היו צריכים להגיע מהחווה באבוטספורד לטורונטו. המשמעות היא נסיעה של מעל ל-4,000 ק"מ כשאת הדרך עשו הכבשים במשאיות ענק שתאי המטען שלהן הוסבו לדיר למשך חמשת ימי המסע. בטורונטו נכנס לתמונה ג'רי פישר, פעיל בפדרציית המילטון של הקהילות היהודיות באונטריו שמספר שיום אחד חבר קרא לו לראות משהו בחווה הסמוכה. שם הוא פגש את הזוג ואת הכבשים שלהם ונשבה בקסמם. פישר נרתם לגייס את הסכום הדרוש על מנת להטיס את הכבשים לארץ ולשכן ולהאכיל אותן בינתיים. דרך קשרים עם קהילות באזור, יהודיות ונוצריות, הצליח לגייס סכום משמעותי, הרבה בזכות השכנים הנוצרים שהתרגשו מהסיפור ונרתמו לסייע. פישר מספר בחצי חיוך שכל יהודי לו סיפר את הסיפור שאל "איך אתה בטוח שהן באמת כבשות יעקב?" בעוד שבקרב הנוצרים השאלה מעולם לא עלתה. פישר השיב לכל מי ששאל אותו את זה "ואיך אתה בטוח שאתה באמת צאצא של יעקב?".
![המשאית בה הובלו הכבשים לאורך 4,000 ק"מ (צילום: Friends of the Jacob sheep)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2017/01/260117_sheep6.jpg "המשאית בה הובלו הכבשים לאורך 4,000 ק"מ (צילום: Friends of the Jacob sheep)")
בטורונטו הכבשים שהו בהסגר במשך ארבעה חודשים כדי שמשרד החקלאות הישראלי יוודא שהן לא נגועות באף מחלה, בדגש על מחלות שאינן קיימות כבר בקרב העדרים הישראליים. בכל התקופה אף כבשה לא חלתה או מתה, דבר נדיר בעדר בסדר גודל שכזה ובהתחשב בתלאות שעברו.
יום העליה המיוחל הגיע. שלושת שבועות העליה ליתר דיוק. כן כן, 119 כבשים הוטסו לישראל ב-11 טיסות של חברת "אייר קנדה" במבצע מורכב שנמשך על פני שלושה שבועות ולקח בחשבון את צורכי המחייה של הכבשים עד לרמת חישובי כמויות החמצן הנדרשות, הכל על מנת להבטיח שה"מטען" ההיסטורי מגיע אל יעדו בשלום. גיל וג'נה כבר היו בישראל בשלב זה כדי להכין את הקרקע וג'רי פישר נשאר לשמור על הכבשים ולפקח על הטסתם לארץ.
הבאנו שלום עליכם
הנחיתה בארץ הקודש לא הייתה רכה כפי שקיוו כל הגורמים שלקחו חלק במשימה. הכבשים שנחתו בארץ התקבלו אמנם בהתרגשות מסוימת אך נשלחו אחר כבוד לתקופת הסגר נוספת במתקן הסגר פרטי סמוך לגבול עם רצועת עזה. "מתקני ההסגר הציבוריים לא הסכימו לקלוט את הכבשים בגלל שההסגר הוא לשמונה ימים אבל עם כל קבוצת כבשים שהגיעה בכל טיסה, מניין הימים התחיל מחדש. זה אילץ אותנו ללכת למתקני הסגר פרטיים שהיו פשוט לא טובים. את מעט מתקני ההסגר הציבוריים שעוד פועלים רוצים לסגור כעת" . את תקופת ההסגר בישראל מתארת ג'נה כסיוט עבורם ועבור הכבשים "המתקן לא התאים והכבשים היו חשופות לרוח, גשם ובוץ". גם התנאים של בני הזוג לא היו אידאליים, כשבסידור המגורים הארעי שארגנו עבורם לא הייתה אפילו מקלחת. האירוע החמור ביותר בתהליך העלייה היה מותן של חמישה כבשים ובהן ציון, אחד הגדולים והמפוארים שבעדר. למרות הזמנים הקשים, ג'נה מתארת בהתרגשות את ההתגייסות של אנשים וגורמים רבים לסייע בהצלחת התהליך.
ג'נה מספרת על העליה שלה שהיא הייתה קלה בהרבה משל הכבשים, הרבה בזכות ארגון "נפש בנפש" שדאג לכל הפרטים. לגבי הכבשים כאמור, הסיפור היה קצת יותר סבוך וקשה וגיל טוען שהתקשו מאד להבין מהמנגנון הביורוקרטי מה הם צריכים לעשות כדי להיקלט כראוי. "לאן ללכת? עם מי לדבר? מה לעשות?" לטענתם המדינה יכולה לפשט את התהליך.
פישר מספר בחצי חיוך שכל יהודי לו סיפר את הסיפור שאל "איך אתה בטוח שהן באמת כבשות יעקב?" בעוד שבקרב הנוצרים השאלה מעולם לא עלתה. פישר השיב לכל מי ששאל אותו את זה "ואיך אתה בטוח שאתה באמת צאצא של יעקב?"
תקופת ההסגר הסתיימה ובסיועם של עוד ועוד אנשים שהמפגש בינם לבין הכבשים והסיפור המדהים הזה הצליח להדביק גם אותם מצאו בני הזוג מקום ליד בית שמש אותו הם שוכרים. כבר בימים הראשונים להגעתם נחשפו ג'נה וגיל לאחד הצדדים היותר קשים ומכוערים עמם צריכים חקלאים בישראל להתמודד כשזר חשוד החל להסתובב סביב הדיר, לשאול שאלות ולערוך תצפיות. פנייה למספר גורמים רלוונטיים לא הניבה תוצאות שהרגיעו אותם והם נאלצו להוסיף על הוצאותיהם החריגות ממילא גם מצלמות אבטחה ואמצעי מיגון נוספים. לטענתם הם הבינו שזאת בעיה קשה ושאין עם מי לדבר. גם פנייה אל ארגון "השומר החדש" לא הניבה פרי משום שהארגון לא מסייע באבטחת דירים לטענתו.
תרופה לטיי-זקס?
כאמור, זן כבשת יעקב הוא מהיחידים מבין היונקים הגדולים שיכול ללקות במחלת הטיי-זקס, מחלה עצבית תורשתית מולדת בה כתוצאה ממחסור באנזים המסלק רעלנים הללו מצטברים במוח ומביאים לדעיכה בתפקודים המוחיים והגופניים ולתוחלת חיים של ארבע שנים בלבד. מסיבות אלו היא נחשבת לאחת המחלות הקשות שמדענים עמלים למצוא לה תרופה. צוות מדענים אמריקאים ערך מחקר על כמה עשרות כבשי יעקב הנושאות את הגן שמחולל את המחלה בניסיון לייצר ריפוי גנטי המבוסס על הגן של הכבשים. הלוינסקים מקווים ומאמינים שאם מדענים ישראלים יבצעו מחקר דומה הוא יניב פרי ומזמינים חוקרים ישראלים לפנות אליהם בנושא.
מֶהההה צופן העתיד?
עכשיו משנראה שהעדר התחיל להתאקלם, ממשיכים ג'נה וגיל ממש אל עבר החלום הבא, כשהיעד הוא פארק מורשת חינוכי שיציג לעם ישראל את "החיה הלאומית" שלו ויתמקד בחינוך ולימוד הסיפור המקראי וההיסטוריה של הזן. ברור להם שהפארק יצטרך להחזיק את עצמו כלכלית, וגם לממן את מחייתם הצנועה, אז הם שוקלים גם הכנה של טליתות מהצמר של הכבשים, תחום אליו הוכשרה ג'נה כבר כשהיו בקנדה, אך בישראל נטולת תעשיית הצמר אינו קיים. מצד שני, הם מתארים מחסור בארץ בטליתות תוצרת הארץ כשרובן מיוצרות בסין ואולי רק הציצית מיוצרת בארץ. בתכנית גם להפיק שופרות מקרני הכבשים, אך הם אינם מעלים בדעתם לשחוט את הכבשים לשם כך, וימתינו למיתות טבעיות. עוד מחשבות כוללות מקום לעבודה והתנדבות לאנשים עם צרכים מיוחדים. בינתיים הם ממשיכים לגייס תרומות שיסייעו באחזקת העדר ובהקמה של הפארק החינוכי ומפעילים אתר וחשבון פייסבוק בהם הם משתפים בעדכונים על מצב הכבשים, פרסומים רבים בתקשורת ותוכניות להמשך.
ושבו כבשים לגבולם
בתנ"ך נמשל עם ישראל פעמים רבות לעדר צאן תועה ואלוהים לרועה שלו וכשהנביאים רצו להעמיד את בני ישראל על חטאיהם איימו כי העדר יתפזר ברחבי העולם ויהיה למשיסה לחיות רעות ולפגעי הטבע בעוד שתיקון דרכיהם ישיב את הברית על כנה והעדר ימצא את דרכו בחזרה לביתו, שם ישגשג ויחיה בביטחון. הדמיון בין המשל התנ"כי לבין ההיסטוריה של העם היהודי ולתלאותיו של זן כבשת יעקב גדול מכדי שגם אנשים שאינם מאמינים יוכלו להתעלם.
יא כִּי כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי-אָנִי, וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. יב כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת–כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל. יג וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יד בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל. (יחזקאל, ל"ד, י"א-י"ד)
אז אולי בסופו של דבר מכל הסיפור הזה לא תצא תרופה למחלה נוראית ואולי הדמיון הגנטי בין זן הכבשים הזה לבין זני האזור הוא מקרי. אך ניתן גם פשוט לראות בו סיפור מעורר השראה על דבקות בזהות, הכרעה על ייעוד וחתירה בלתי נלאית לשוב הביתה. ברוכים השבים.
