דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

מלחמות הקפיטליזם והשוק החופשי

אחד מהנושאים בהם לא התעכבו רבות במחקר ובלימודי ההיסטוריה היה מלחמות הקפיטליזם ואידאולוגיית השוק החופשי. דגש רב ניתן לדת, לאומיות, גזענות וכו' בתור הסיבות למלחמות, אולם המחקר ההיסטורי ולימודי ההיסטוריה נטו לא להתמקד יתר על המידה במלחמות הקפיטליזם, עובדה אשר לדעתי יש לתת עליה את הדעת, בייחוד לנוכח העובדה שהמלחמה העולמית הגדולה האחרונה – מלחמת עיראק, נבעה ממניעים כלכליים.

המלחמה הראשונה אותה אני רוצה לציין היא מלחמת האופיום, שהתרחשה בשנים 1839-1842, בין בריטניה לסין. הרקע למלחמה היה סחר האופיום הנרחב של סוחרים בריטים, בתמיכתה של המדינה הבריטית, לתוככי סין. סחר זה נועד לאזן את הגרעון המסחרי העצום של בריטניה עם סין, שנבע מייבוא מסיבי של תה סיני לבריטניה. בסחר האופיום עסקו חברות המסחר הטובות והמכובדת בבריטניה כולל Jardine, Matheson and Co, שהייתה אחת מחברות המסחר הגדולות בבריטניה באותן שנים (וכיום היא חברת האחזקות הענקית Jardines, שמגלגלת עשרות מליארדי דולרים). אחרי המלחמה ג'ארדין ומת'סון נבחרו לחברי פרלמנט בבריטניה מטעם המפלגה הוויגית, שהפכה זמן לא רב לאחר מכן, למפלגה הליברלית.

קיסר סין מינה פקיד מיוחד מטעמו ששמו לין זשו כדי לשים קץ לסחר באופיום שעשה שמות בתושבי ממלכתו, והיה אסור לפי החוק הסיני. זשו פעל ביד קשה נגד סוחרי האופיום, החרים את סחורתם והרס כמות גדולה של אופיום מוחרם. הסוחרים הבריטים וממשלת בריטניה רתחו מכעס, הם דרשו פיצוי כספי על הרס האופיום. המתח והכעס בין 2 הצדדים, הובילו להסלמת המצב שסופה היה במצור ימי שהטילו הבריטים על סין. ספינה בריטית שהתחייבה לא לסחור באופיום התעלמה מהמצור ושטה במטרה לסחור עם סין. הצי הבריטי החל להפגיזה, הצי הסיני מצידו ניסה להגן עליה, וכך התחילה מלחמת האופיום הראשונה.

במהלך המלחמה התברר שעיקר כעסם של הבריטים נבע מכך שסין הייתה סגורה ברובה לסחר, ושהם יכלו להעביר את מרכולתם רק בנמלים ספורים בלבד. מאבק למען שוק חופשי ומסחר בינלאומי היה בין הסיבות המרכזיות שניתנו למלחמה ע"י המפלגה הוויגית (המפלגה הליברלית) שהייתה בשלטון. סחר חופשי הגיע לסין באיומי אקדח משולב עם סחר בסמים. יחד עמה, הופיעו טענות בדבר פגיעה בזכויות קניין, ומשבר כלכלי אם סחר האופיום יפסק. הדמות הדומיננטית במלחמה הייתה שר החוץ הלורד פלמרסטון, שיחשב לימים לאחד מראשי הממשלה והפוליטיקאים המוכרים והמרכזיים ביותר שהיו למפלגה הליברלית במאה ה-19. בהשפעת סוחרי האופיום ג'ארדין ומת'סון, שהיו לוביסטים למען סחר האופיום, ניהל ותכנן פלמרסטון את המלחמה.
אחד הפוליטיקאים היחידים שהתנגד למלחמה היה גלדסטון, שיהפוך להיות אחד הפוליטיקאים הדומיננטיים והמפורסמים של המפלגה הליברלית לצד פלמרסטון. גלדסטון האשים את ממשלת בריטניה שיצאה למלחמה לא צודקת, שתוכננה מראש, ושהביאה בושה וכלימה על בריטניה.

ההבדלים הטכנולוגים בין הצדדים היו גדולים מדי, ובריטניה אף ביצעה פשעי מלחמה רבים בהם שרפה כפרים שלמים והרגה חפים מפשע. בסופו של דבר, נאלץ קיסר סין לחתום על הסכם במסגרתו שילם פיצוי כספי רב על הריסת האופיום, נתן שטחים לבריטניה, והסכים לפתיחת סין לסחר. כעבור מספר שנים פרצה מלחמה נוספת, שבסופה הכריחו הכוחות הבריטים והצרפתים את קיסר סין להפוך את סחר האופיום לחוקי.

ברבות השנים, גלדסטון, שהתנגד למלחמת האופיום, נבחר לראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה הליברלית, ופעל באותה הצורה, הפעם במצרים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, עודדה בריטניה את שליטה של מצרים לקחת הלוואות כדי לבצע מיזמים שמטרתם הייתה פיתוחה הטכנולוגי של מצרים. משקיעים בריטים הלוו סכומים גדולים בריבית מופרזת (שלעתים הגיע ל-27%!), וחברות מערביות ביצעו מיזמים עליהם לקחו מחירים מופקעים אותם שילמה מצרים מהלוואותיה. מצב זה הוביל את מצרים לפשיטת רגל בסוף שנות ה-70, שבעטיה קנתה ממשלת בריטניה את תעלת סואץ שהייתה אחד המיזמים הללו, יחד עם משקיעים בריטים פרטיים שקנו גם הם שליטה חלקית בתעלה. גלדסטון בעצמו היה אחד המשקיעים הפרטיים שקנו חלקים מהתעלה, כמו גם מיזמים אחרים במצרים. 37% מהונו הפרטי של גלדסטון היה מושקע במניות מצריות. בנוסף, פשיטת הרגל של מצרים אפשרה לבריטים להעביר רפורמות שהועילו לאינטרסים שלה. היא חייבה את שליט מצרים לתעדף את החזרת החובות שנגרמו עקב ריביות הנשך של המלווים הבריטים על-פני תשלום שכר לעובדים וספקים מצרים מקומיים, על-פני עזרה לתושבים מקומיים שחוו בצורת ורעב באותן שנים, ועל-פני השקעה ברמה בסיסית בבריאות ובחינוך עבור התושבים המצרים. בריטניה אילצה את שליטה של מצרים למסור לידיה את השליטה על אוצר המדינה, המיסים, מסילות הברזל, הדואר והנמלים.

מדיניות זו גרמה להפגנות לאומיות ועממיות, שהחלו בהפגנת קציני צבא מצרים שלא קיבלו את שכרם, וסופה היה בהפלת שליט מצרים, והחלפתו בממשלה לאומית ועוינת יותר למשקיעים הבריטים. גלדסטון חשש שהממשלה החדשה לא תתעדף את החזרת החובות למשקיעים הבריטים, וחשש לעתיד המיזמים הבריטים ובעיקר לתעלת סואץ. העיתונות הבריטית עודדה את הממשלה לפתוח במלחמה כדי להבטיח את האינטרסים הכלכליים במצרים. העיתון הנודע Times קרא להתערבות צבאית ב-1881. לבסוף, גלדסטון ניצל מהומה שפרצה במצרים נגד אירופאים, אך דוכאה במהרה ע"י השלטון החדש, כדי לפלוש בשנת 1882 למצרים, כביכול לשם החזרת הסדר במצרים וכדי להבטיח את זכות הקניין. גם במלחמה זו הפערים הטכנולוגים בין הצדדים היו גדולים מדי, ובריטניה לא התקשתה לנצח במלחמה.

המלחמה האחרונה בפוסט זה הינה מלחמת הבורים בשנים 1899-1902, הפעם תחת שלטון השמרנים בבריטניה. הרקע למלחמה היה גילוי מכרות הזהב ברפובליקה הבורית טרנסוואל (הבורים היו מתיישבים הולנדים לבנים בדרא"פ, שהיו להם 2 רפובליקות עצמאיות משלטונם של הבריטים במדינה זו) בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19. בעקבות גילוי המכרות, נהרו אליהם מהגרים בריטים רבים שבמהרה הפכו ממיעוט לרוב. על אף מגוריהם בטרנסוואל, הם נותרו בריטים מבחינת זהותם. בעידודה של ממשלת בריטניה הם דרשו אזרחות מלאה ברפובליקה זו. פול קרוגר, נשיא טרנסוואל, חשש מהשתלטות עוינת בריטית על מכרות הזהב ועל מדינתו ולכן סירב לבקשה, והגביל את כמות המהגרים הבריטים שזכו לאזרחות מלאה. בנוסף, קרוגר נודע בתור שמרן ופנט דתי שהיה עוין למהגרים הבריטים.
ממשלת בריטניה ואילי מכרות היהלומים הבריטים בדרא"פ שחמדו את מכרות הזהב החלו להתכונן למלחמה נגד הבורים. ססיל רודס, איל מכרות היהלומים, ונציגה הכל יכול של ממשלת בריטניה באפריקה, הורה לסגנו ג'יימסון לתכנן מרד בטרנסוואל. המרד שכונה "פשיטת ג'יימסון", נכשל אחרי שהמהגרים הבריטים בטרנסוואל סירבו להצטרף לפשיטה בהנהגתו של ג'יימסון. ממשלת בריטניה ואילי מכרות היהלומים (בעיקר אלפרד בייט, שהיה איל מכרות היהלומים הגדול ביותר), לא אמרו נואש, ותכננו פלישה מלאה של צבא בריטניה לתוככי טרנסוואל. ממשלת בריטניה הציבה אולטימטום לקרוגר ודרשה שישנה את הגבלות האזרחות להגבלות מקלות יותר, על אף שקרוגר בסופו של דבר הסכים לדרישתם, בריטניה סירבה לקבל את תשובתו, תוך טענה שהיא אינה מאמינה לכנות הצהרתו, גייסה כוחות רבים וריכזה אותם בגבולה של טרנסוואל תוך מטרה לפלוש אליה. קרוגר שהבין שבריטניה עומדת לפלוש למדינתו תקף את הכוחות הבריטים שהתרכזו בגבול, יחד עמו הצטרפה למלחמה הרפובליקה הבורית השנייה "מדינת אורנג' החופשית", שהבינה שהיא הבאה בתור אחרי טרנסוואל.

מלחמה זו שכונתה מלחמת הבורים, הייתה קשה בהרבה בניגוד למלחמות האימפריאליסטיות האחרות. הפערים הטכנולוגיים לא היו עצומים כמו במלחמת האופיום ובמלחמה נגד מצרים. הבורים הוכיחו גאונות טקטית ואומץ לב שעלו על אלו הבריטים, הם הסבו להם תבוסות רבות, וכשבריטניה החלה לשלוח כוחות ומשאבים רבים יותר למלחמה, הבורים עברו ללוחמת גרילה עיקשת שעשתה שמות בכוחות הבריטים. כדי להיאבק עמם, ביצעו הכוחות הבריטים פשעי מלחמה רבים, שכללו מדיניות של אדמה חרוכה, בה השמידו, שרפו והרסו כל אזור שעברו בו (כולל חוות חקלאיות, בעלי חיים, יבול, שדות וכו'), והקימו מחנות ריכוז לבורים, שאליהם הביאו בעיקר נשים וילדים בורים. עקב טיפול רפואי לקוי, הזנחה, ותנאי סניטציה לא ראויים, בסביבות 28,000 נשים וילדים בורים נפטרו במחנות ריכוז אלו בתקופה של שנתיים. בסופו של דבר, כמות כוח האדם והמשאבים העדיפה של בריטניה הכריע את המלחמה. בריטניה ניצחה את המלחמה, הכניעה את הבורים, דרום אפריקה אוחדה, ואילי ההון זכו במכרות הזהב.

ג'ון הובסון ההוגה המפורסם שכתב ספר על אימפריאליזם עוד ב-1902, טען בספרו ש"מדיניות החוץ המודרנית של בריטניה היא בעיקרה מאבק לשווקים רווחיים להשקעה" (ע"מ 84). כל זה קרה ב"תור הזהב" של הליברליזם במאה ה-19, לפני כניסתם של הניו-דיל, מדינת הרווחה ושאר מדיניות סוציאל-דמוקרטית שכביכול "קלקלו" את הליברליזם. אם מישהו חושב שבגלל אלמנטים סוציאל-דמוקרטים אלו או אחרים הקפיטליזם "התקלקל", ומקפיטליזם אמתי הפך ל-crony capitalism, אז כדי לו לקרוא את הציטטה הבאה של הובסון על המצב בבריטניה בספרו שיצא לאור ב-1902: "האינטרס העסקי של המדינה כפוף לאינטרס של קבוצה מסוימת שהשתלטה על המשאבים הלאומיים ומשתמשת בהם לרווחיה הפרטיים" (ע"מ 79). המאה ה-19 שהייתה תקופת השיא של הליברליזם, הייתה גם המאה של האימפריאליזם. במאה זו מדינות המערב ובראשן בריטניה, בה נוסדה והתפתחה האידאולוגיה הליברלית, פשטו וכבשו את כל העולם, ובריטניה הפכה לאימפריה הגדולה בכל הזמנים, "האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם".

מלחמת האופיום: כאן, כאן, כאן וכאן
מלחמת אנגליה-מצרים: כאן וכאן
מלחמת הבורים: כאן, כאן וכאן

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!