לפני כשבוע התפרסמה כתבה בערוץ 2 שמספרת את סיפורו של אדם אחד- אסף סופר, שהצליח לחולל מהפכה חינוכית בזכות משחק השחמט, ודווקא במקום שאולי הכי פחות היה אפשר לצפות שמהפכה כזו תקרה: טבריה. את הכל הוא התחיל ב-100 ש"ח, מלמטה, ממשחק שלו ושל המנהלת בהפסקות בבית הספר בו הוא עובד. הסיפור שלו מעניין במיוחד בזכות העובדה שאסף הגיע מערד, גדל במשפחה של פועלים ועובדי מועצה והיה בדרך הבטוחה להפוך למכונאי רכב. עד שהגיע השינוי שהחל אצלו את המסע המרתק שלו. יצרתי איתו קשר במטרה ללמוד עוד על הסיפור שלו וכיצד הצליח ליצור שינוי מלמטה, במקום בו רבים וטובים נכשלים.
גדלת בערד, במשפחה של עובדים. איך אתה יכול לסכם את תקופת הילדות שלך?
"אני בן 45, גדלתי בערד של פעם. אין אינטרנט, אין אופנות יותר מדי, כולם פחות או יותר בשכבת גיל אחת. מטיילים הרבה בטבע, באזור כיתה י' כבר יצאנו לטיולים של יומיים שלושה לבד במדבר, מה שנראה נורא רגיל באותה תקופה. זה היה הדבר המקובל. הייתי בשומר הצעיר, אהבתי כדורסל וטניס. ילדות מאוד רגועה ויפה, אמא תוניסאית, תמיד יש אוכל בבית. אבא עבד במפעלי ים המלח עד יומו האחרון, כמו פטריוט".
מאיפה הגיע הדחף לטיולים בטבע?
"זה לא עניין אישי, זה פשוט רוח המקום. זה לא היה פרץ של יצירתיות אלא שפת המקום, מה שהיו עושים בערד. את העיר הגדולה (באר שבע) גילינו בשלב מאוד רחוק. ערד הייתה יבשת בפני עצמה. לתנועה הגעתי לדעתי בגלל שהייתי מאוהב במישהי, לא מסיבות חברתיות או עמוקות במיוחד".
במחשבה לאחור, אתה מתאר את החוויה הזו כמשמעותית? יש לזה קשר למה שאתה עושה היום?
"לא, הייתי רדוד מאוד בשביל התכנים הללו. לא היה לי את כושר השפה להבין התנצחות על דעה פוליטית או דילמות ערכיות. זה לא נגע בי בכלל ולא עיצב אותי. היה בי משהו שהתחבר מאוד לפן החברתי, למרות שלא הייתה לי מודעות חברתית מפותחת. אבא כן היה מתנדב בכל דבר ולכל משימה, אבל החינוך היה פרוע- תעשה מה שאתה רוצה בלי עניין מיוחד. זה לא היה אידיאולוגי עם שפה שמאגדת את הפעולות שאתה עושה".
מה קרה בבית הספר? לא היית בדרך לסיים עם בגרות במתמטיקה, בתוך לא ברמה גבוהה. איך קרה שסיימת בגרות של חמש יחידות מבלי שהיית אמור להגיע לזה?
"בבית ספר הייתי במסלול מסמ"ר (מכונאות רכב) המיועד לתלמידים שלא האמינו שיש להם פוטנציאל להוציא תעודת בגרות ורצו לתת להם הזדמנות לרכוש מקצוע. בסביבה שבה גדלתי זה משמעותי. אבל מראש קבעו לנו את זה כעובדה. זה קשור גם לעובדה שגדלתי בשכונה ממוצעת מינוס, שלא הייתה בה בכלל מודעות ללימודים וגם בבית לא ספגתי את האווירה והמסרים של הצלחה בלימודים כדבר חשוב. תצליח, לא תצליח- זה לא באמת משנה. בפועל, היינו מסתובבים בשכונה והולכים מכות כמו ערסים, זו לא סביבה שבתוכה ילד מסוגל לדמיין את עצמו בקלות מצליח בלימודים".
ואיך קרה שבכל זאת הגעת לאן שהגעת מבחינה לימודית?
"זה לא בית הספר שסייע לי בזה, אלא השחמט. בעיקר בזכות העובדה שהגעתי להיות אלוף ערד בשחמט, ופתאום הסתכלו עלי אחרת. זה גרם גם לי להסתכל על עצמי כאדם בעל פוטנציאל הצלחה ומסוגלות גבוהה הרבה יותר. הסיבה לכך היא שללמוד שחמט זה הרבה יותר גבוה מאשר לשנן חומר במתמטיקה בע"פ. פתאום אמרתי לעצמי: "אם הצלחת בשחמט, אין סיבה שלא תצליח במתמטיקה". בפועל, מה שעשיתי בשחמט זה ללמד את עצמי בהדרגה לחשוב. ברגע שאתה מפתח הבנה מעמיקה פנימה אל תהליכי החשיבה שלך, אתה יכול גם להבין את הטעויות שלך וכיצד להימנע מהן. ההבנה הזו הרבה יותר חשובה מאשר לזכור נוסחאות במתמטיקה ולשנן אותן בע"פ. מבחינת שפה, הייתי עדיין מאחור מבחינת רמה לשונית ועושר השפה, ולקח לי הרבה זמן לתקן את זה. רק בגיל 20-21 כשהתחלתי לקרוא פילוסופיה וספרי פיזיקה ברמה גבוהה, דברים התחילו להשתפר גם מהבחינה הזו".
הסיפור של אסף מגלם בתוכו את אחד הכשלים המרכזיים של מערכת החינוך- הקשר בין היעדר מוטיבציה לבין הישגים נמוכים והיעדר כישורים אוריניים של שפה, חשיבה מופשטת ויכולת ניתוח והסקה. רבים חושבים שמה שיעלה את המוטיבציה של תלמידים ללמוד הוא השיטה ההישגית, שמתגמלת אותם על הצלחות ומבטיחה להם קשר ממשי בין כמות ההשקעה שלהם (מבחינת זמן ומאמץ) לבין התגמול שיגיע להם מזה בעתיד (קבלה לאוניברסיטה, עבודה במשרות מכניסות ומעמד חברתי גבוה יותר). בפועל, מה שנוצר הוא הזנחה של העולם הפנימי המורכב והתוסס של התלמידים, מה שמביא לחוסר עניין בלימודים ולבזבוז ממשי של הפוטנציאל שלהם, בכל התחומים. הסיפור שאסף מביא מראה לנו כיצד הזדמנות שנופלת לחיקו מחוץ למערכת החינוך (שחמט) יכולה לסייע לו להתגבר על פערים וקשיים ולהגיע להצלחה בצורה טובה הרבה יותר מאשר המחשבה 'מה יצא לי מזה בעתיד'? או הניסיון של מערכת החינוך להבנות אצל תלמידים תפישה שקושרת לכאורה בין 'הצלחה בלימודים' לבין 'הצלחה בחיים' אך בפועל לא מצדיקה את עצמה ברוב המקרים. עם החוויה של הפער בין חווית הלימודים הפורמאלית והיעדר התמיכה מהבית והשכונה, העובדה שמראש 'הוסלל' למסלול מקצועי במקום לשאוף לתחום העיוני וחווית התיקון שחווה בזכות השמחט (שגם הביאה אותו בסופו של דבר לזכות באליפות ערד בשחמט) הובילה אותו בסופו של דבר למה שהוא מגדיר כמשימת חייו, אותה הוא מגשים בימים אלו בהצלחה רבה.
איך התגלגלת לתוך הסיפור של טבריה, בצד השני של המדינה?
"עד גיל 34 לא עברתי את קו הדרום, צפונית לירושלים. היו לי חיים שמחוברים מאוד לשטח, נוודות במשך 4 שנים (מגיל 30 עד 34), סטודנט בבן גוריון לפני זה. פרשתי מהייטק וזה נראה לי טבעי. בגיל 34, הכרתי את אשתי. התחלנו לחפש את עצמנו בצפון והגענו בסוף לבית קשת. לשם באתי כשכבר עבדתי בכמה מרכזי מחוננים באזור ובמכללות ולימדתי קורסים שקשורים לשחמט, קוגניציה וחשיבה מתמטית".
למה פרשת מההייטק? ואיך זה הוביל אותך לחינוך?
"לא היה לי עניין בזה, שעמם אותי ולא היו לי צרכים חומריים גדולים. באותו זמן גם הבנתי שאני רוצה להיות מורה, יחד עם האהבה שלי למתמטיקה. הרגשתי שנועדתי לזה, מבחינה חברתית אני מבוזבז. הייתה לי מנהיגות בשביל להוביל צוות בהייטק ומספיק הבנה מה לקוחות חושבים. אבל לא היה לי מה לעשות עם הכסף ושנאתי את המחשב מלכתחילה. בהזדמנות הראשונה שמיציתי, עזבתי ועברתי לסוג של עיסוק בחינוך. הייתה לי פנטזיה שאני מלמד שחמט, חלום על לוחות שחמט בצפון שפיתחתי בהודו. זה קרה דווקא בדרום- שדרות, נתיבות. התחלתי ללמד שחמט לילדים שהם תמהיל של בעיות התנהגות וכיתות 'רגילות'. באיזשהו שלב הבנתי ששחמט הוא משחק אסטרטגי כבד מאוד, ואז התחלתי ללמד עוד ועוד משחקים. כשהתחלתי לגור בלי בית, שמעתי בשיחה אחת מוזרה שמחפשים מורה לביה"ס דמוקרטי במודיעין בראשית דרכו. בהתחלה כשהגעתי לשם כמעט וויתרתי, כי דרשו ממני קורות חיים ואני באתי 'בלאדי' ולא הייתי בכלל בכיוון הזה. בשער הביה"ס פגשתי שני ילדים ששיחקו שחמט כל היום ובכלל לא היו בכיוון של להיכנס לשיעורים. ישבתי איתם קצת, ואז הבנתי מה הביא אותי לשם. נכנסתי לבית ספר וכבשתי אותו בסערה.
התרחקתי מאוד ממתמטיקה אלגוריתמית (שיטתית) ועסקתי בעיקר בחשיבה המתמטית, סביב אי ודאות ובעיות לא פתירות מאשר שיטות קבועות שאתה תמיד אוחז בהן. תמיד טרחתי להראות שאלות שאני לא מצליח וביקשתי מהתלמידים להביא כאלה לכיתה, כדי שיראו כיצד חושב בן אדם שלא מצליח להבין. חשובה לי מאוד ההבנה החושבת, לא מצליח להבין את ההתעסקות האובססיבית והמאוד סדורה. לא שאני לא רואה את הרציונאל בזה, אלא שהמחיר לא שווה את זה".
אתה מדבר בעצם על מצב תודעתי של אי ודאות?
"'תודעתי' זו מילה גדולה, הייתי אומר יותר מרחב פיזי שיש בו התנהגות חושבת. לא הצגה של נייחות פיזית, אלא הצגה של תנועה פנימית, כמו קיר שאתה לא מצליח לעבור ואז מפנה את החשיבה פנימה ומייצר עוד ועוד זוויות להסתכלות. אני מבין את הפיתוי של בתי הספר לייצר שיטה שמאפשרת לפתור תרגילים, אבל אני חושב שעצם הצורך של המערכת להראות את הפיתרון הנכון הוא מה שמגביל אותה לדברים מדידים, אבל זה לא מפתח מתמטיקאי גדול אלא מאוד מקטין אותו. הקונספט של לפעול מול סיטואציה מסוימת מתוך חשיבה במקום להגיב באופן אוטומטי, מי שראה את זה בבית כבר הצטיין בהכל. זה נשמע ברור, אבל ההתנהגות החושבת מאוד לא אלמנטרית להמון אנשים. רוב האנשים, מול שאלה מסוימת יגידו שיש רק שתי אופציות: 'יודע' ו-'לא יודע'. אם תלך לבית ספר ותשאל שאלה מתמטית מטורפת, יגידו לך תוך שנייה 'לא יודע'. כולם לא יודעים ולא מצליחים, אבל היכולת לנוע פנימה מעוגנת תרבותית בבתים מסוימים ואצל מחוננים. אצל מי שהפתולוגיה שלו שונה מהבית, הוא פשוט לא נהיה טוב בדברים שקשורים לחשיבה. בכיתה א' הוא לא ידע, ומאז הוא רק הולך ומתרחק.
אחד הדברים המוזרים שגיליתי הוא שגם מורה למתמטיקה לא חושב ולא מלמד חשיבה. זה תמיד מזכיר לי מורה שמן לספורט שמסביר לילדים על תזונה בריאה ומריץ אותם. מורים אמורים לדעת איך 'להסביר את החומר', לא ללמד ילדים לחשוב. בסופו של דבר, גם מורה שמסביר בצורה הכי מסודרת וברורה בעולם, אבל לא מלמד את הילדים לחשוב אלא רק את 'החומר עצמו' שהוא צריך לדעת לשנן אחרי זה, עושה משהו מאוד קטן. אני מתחבר הרבה יותר למרחב הטעות ולשאלות הפתוחות. בשלב מסוים הרגשתי שיש לי אמירה מאוד מובחנת ביחס לחינוך, מתוך הסיפור האישי שלי כאדם שלא מוכשר במתטיקה, שרכש כלי ולא היה טוב בו אך מתוך עיקשות מסוימת סיגל נורמות התנהגות שלאנשים מסוימים זה בא מהבית. אפשר לקרוא לזה 'פדגוגיה אלטרנטיבית' סביב הוראת המקצועות הריאליים".
אסף מצטייר עבורי כשילוב נדיר של אדם שחי את השטח ונושם את אדמת הארץ (במשך מספר שנים הוא חי בנדודים ועבר ממקום למקום) אך גם יודע להעפיל לגבהים של חשיבה וביטוי רעיוני. הוא מתאר את עצמו כמי שאוהב להתנסות, לקחת אתגרים חדשים ולחיות כולו 'מחוץ לקופסה', בשולי המסגרות. ה-'דרייב' שלו הוא שילוב נדיר של נסיבות החיים, הבית והשכונה שגדל בהן, שהיו מיועדות להוביל אותו למקום מסוים, לבין העולם החדש שנחשף אליו בזכות השחמט, הצבא, הלימודים האקדמיים והטיולים בטבע. אחרי שטייל בהודו ועבד בהייטק כמה שנים, החליט שהוא מגשים את מה שהוא רואה כחלום חייו, והיה פנוי להסתער על היעד הבא.
איך הגעת לצפון? לטבריה?
"בגיל 40, הרגשתי מאוד נוח בכיתות ולא העזתי לעשות משהו שהוא מחוץ לכיתה. אחרי לחץ חברתי לעשות דברים אחרים, הגעתי לביה"ס 'ארליך' בטבריה, אחד הפחות מוצלחים בזמנו. הצעתי למנהלת ביה"ס (טינה ששון) רעיון מאוד בר ביצוע וזול- תמורת יומיים עבודה שלי בבית הספר, היא תיתן לי שעתיים עם המורים. רציתי ליצור מצב בו המורים לא יוכלו ללמד חומר, אלא יצטרכו לנהל מרחב. המטרה הייתה לקחת כיתה סטנדרטית ולהרחיב אותה בצורה שתהפוך אותה למרחב גדול מדי לשליטה כי הוא יהיה מפוצל, ואז המורים יחקו את השיטה שרציתי להנחיל- יותר הנחייה ופחות הוראה באמצעות דיבור. זה משתלב עם שיטת החללים. המורים צפו בי, אספתי מתנדבים וזה גם לתחייה. בנינו שלושה מרחבים- יזמות, מוזיקה וחשיבה. החללים מפוצלים ולא מאפשרים למורה לראות בו זמנית את כל התלמידים, החומרים בחלל מתאימים לכל נושא והמורה לא מגיע ממקום של ידע, אלא מגיע יותר מתוך מקום של שאלות. הוא משוחרר מהצורך להורות כי זה לא אפשרי. אין שם לוח, אלא חומרים שמעודדים חשיבה".
המטרה שלך הייתה שהם יצפו בך מלמד אחרת ואז יאמצו את השיטה?
"חשבתי שיותר נכון לא להסביר למורים איך ללמד אחרת, אלא להתנסות בזה וגם שהחלל יאפשר את זה, כי לא סמכתי על היכולת שלי. סמכתי על הנתון הפיזי. השחמט יצר התלהבות בחלל הזה, במודיעין אולי זה בנאלי אבל בטבריה זה מיוחד. המנהלת שאלה אותי- למה אתה רק עם ילד אחד? בחדר חשוך? אמרתי לה שבמאה ש"ח אפשר להפוך את טבריה לאימפריית שחמט".
מה היה האינטרס של המנהלת 'לזרום' איתך? האם זה היה מתוך מצוקה והבנה שנחוץ כאן משהו אחר שטרם ניסו אותו? הרי זה לא מסוג הדברים שמעודדים מנהלים לקחת על עצמם.
"אתה חייב להבין שברגע שמגיע מרצה ומציע לעצמו ללמד בביה"ס ולעבוד עם הצוות, זו לא הצעה שמגיעה כל יום. היא ראתה בביטחון שלי בדבר הזה עניין של פוטנציאל, שהיא יכולה לסמוך עלי ש-'יש לי את התשובה' והיא יכולה לספק את הפלטפורמה כדי שזה יצליח. באופן אישי, אני חייב להגיד שהיא מעולה מול חוסר ודאות. האם זה הבינה לאן כל זה הולך? לא בטוח, לעקור למורה את הלוח זה לא עניין טריוויאלי".
איך באמת מורה מגיב במצב כזה? נגיד שאתה מגיע עם הרבה ניסיון וגיבוי של המנהלת, אבל מה יגרום למורים לא להתרעם?
"המורים בהתנגדות ומתרעמים על כל דבר שגורם לשינוי, בעיקר בגלל שהם שמעו כבר המון על שינויים כאלה ואחרים. המהלך הראשון שעשיתי מול זה הוא להיות איש צוות, לא ללמד מורים. זה נראה לי הזוי לדבר על דברים מלמעלה. אני מורה בבית הספר בדיוק כמו כל שאר המורים בצוות, חוטף את אותם דברים ומתמודד בדיוק עם אותם אתגרים, בלאגנים מול התלמידים וכ'ו. גם בהכשרת המורים אני מקדיש אולי שעה בכיתה, כל הזמן אני בשטח. יש לי זמן ליצור קשר אישי עם כל אחד מהם ולהבין את ההתנגדות שלהם. כשאתה יוצר קשר עם בני אדם, ההתנגדות שלהם אוטומטית יורדת. שנית, אף פעם לא היה לי רצון שעבר את הרצון שלהם, ושלישית- רציתי רק לעשות, ליצור ולחפש תדר של שיתוף פעולה. לא לדבר, לעשות. קחו חידה, תפתרו. בשלב מסוים המורים מתחילים ללמוד חשיבה בלי להבין שהם עושים את זה. לא הייתי עסוק גם בלנסות להבין את ההתנגדות, אלא רק בלנוע קדימה ולחפש שיתופי פעולה. מורה אוהבת בישול? נעשה למידה סביב אי ודאות בבישול. כל הזמן מעשים, הרגשתי שהמלים נורא מעגליות ונמנעתי מזה".
ובכל זאת? מה קורה כשהמורה מתנגד ומפעיל לחץ על המנהל?
"אין משנה סדורה, זה יכול ללכת להמון כיוונים רגעיים- אוכל, טיול ותה עם גזיה, תחביב משותף, שנינו הורים או בני אדם וכ'ו. אני יכול להגיד לך שבעיני, תנועה היא המפתח. ברגע שאתה פורץ ללב, כבר אין התנגדות. ההתנגדות היא לא לאג'נדה חינוכית, לנוסחה חינוכית אחרת או אלי אישית. אני לא מחפש איך לענות לזה, זה לא שהתיאוריה לא ברורה דיה. בא מישהו ומתנגד, אני אומר לו- סבבה, תתנגד עד הסוף. אבל אתה חייב להסביר לכולם למה מה שאני עושה זה הכי גרוע. בלי להבין הם נכנסים לעניין הזה כי הם מתחילים לחשוב. אתה רואה את הכל שלילי? סבבה, אבל תראה את השלילי באופן מובנה. הכל הגיע מתוך האינטראקציה, לא מתוך השיטה.
כשראיתי מה קרה בבית הספר לאחר שנתיים, הבנתי שהעיקר הוא שיתופי הפעולה ולא שיטה כזו או אחרת. זה מה שנוצר שם- שיתוף פעולה בין אנשים שמאמינים באותו דבר, וזה מפריח בכל תחום, לא רק בבית הספר. השחמט יצר שת"פ מאוד נדיר בטבריה בין חינוך לשחמט, בין העירייה לאנשים פרטיים, בין מבוגרים וצעירים. במקרה זה נוצר סביב השחמט, אבל החכמה שלי הייתה איך יוצרים את טווית הרשת הזו. מלא חיבורים ואינטראקציות קטנות שמגיעות מלמטה. אנשים מחפשים שיטה, כאילו הם ישבו בישיבה ויגידו משהו נורא חכם וזה מה שיצליח. אבל זה לא ככה. זה נכון שהשחמט הוא אליטיסטי, בצורה שמסננת את כל מי שבפירמידה. אבל השחמט שלי הוא עממי. לא מעניין אותי אם קוראים לזה צריח, סוס או פרה. אני רציתי לבנות את זה בצורה אחרת לגמרי, הרבה יותר פופולרי, רוחבי. השאלה היא איך יוצרים שיתוף פעולה שהוא לא מלאכותי כמו 'יום נתינה' או חתימה על טופס שאומר למה נתינה זה חשוב. זו אומנות".
אז איך העניין צמח למצב של היום?
"מפה לשם, הפרוייקט מאוד הצליח. החשיבה השחמטאית שלי אפשרה לי להתגבר על הקשיים. בשלב מסוים הבנתי ששחמט זו תרבות מסוימת, משהו שאתה סופג במועדון, שיש שם תרבות של מישהו גדול שאומר משהו למישהו אחר גדול. ברגע שאתה מפנים את זה, אתה נהיה תותח. אני מאוד רציתי להוציא את זה מהכיתה, ליצור מצב שרואים אנשים משחקים שחמט ורואים איך הם מתנהגים במצב של אי ידיעה. מה יותר מגניב מלראות את המנהלת שלך במצב כזה? זה הפך למגפה ב-'ארליך', ומשם העירייה רצתה להפוך את זה למשהו עירוני. באופן טבעי, אני לא מתחבר לדברים גדולים כאלה. אבל אמרתי לראש העיר שאם יהיה לי רעיון למשהו מאוד חברתי, אגיע אליו.
בשלב מסוים הבנתי שאם תהיה לי גישה חופשית לקשישים ולתלמידי יא' בעיר, עם משהו מאוד 'תפור' מבחינה אסטרטגית, זה יכול לעבוד. זה קרה, והתחלתי להכשיר מסות של מתנדבים בעיר. באתי אליהם עם הצעה- 10,000 ש"ח בשנה לפרויקט, בהתחלה רציתי שהכל יהיה על טהרת המתנדבים, אבל דרור ללוז (סגן רה"ע) רצה להכניס גם מורים מקצועיים. אני משתמש בכל הכוחות 'האפורים' בעיר, מה שמוזיל מאוד את הפרויקט. אני שם אותו במרחב העירוני התרבותי ולא סוגר אותו בפנים, עושה מלא טריקים מטופשים שיגרמו לכך שיווצרו עוד ועוד קישורים וחיבורים סביב הפרויקט שגורמים לאנשים לשתף פעולה. אפילו כשאני הולך לפגישה אצל ראש העיר, אני פורש לוח שחמט אצלו. אני כל הזמן משתמש בסמלים הללו, מחבר אליהם כל נושא. גם כשאדם בא אלי לשאול שאלה, אני פורש לוח ומתחיל לשחק איתו. לאט לאט, תוך שלוש שנים הצלחתי ליצור כ"כ הרבה אירועים, כך שמנקודת הראות של ילד כבר לא כ"כ משתלם לא להיות חלק מזה".
האם המיזם היה מצליח בלי התגייסות של המנהלת?
"ברור שהיה לה חלק משמעותי בהצלחה של המיזם, כי אם אתה רוצה לעשות שינוי בתוך מערכת אתה חייב את ההנהלה יחד איתך. הרבה מנהלים לא מעוניינים להכניס שינויים כאלו כי זה לא מתאים לאינטרס ולצורך שלהם בשקט תעשייתי. המערכת אוהבת לעבוד כמו שהיא רגילה. מצד שני, העובדה שבאתי עם ניסיון בהוראת סטודנטים לתואר שני במכללה והייתי מוכן לעבוד בבית ספר במשכורת של מורה היא משהו שלמנהלת היה קשה לסרב אליו עם כל הניסיון שלי. אני לא מכיר הרבה בתי ספר שהיו מסרבים להצעה כזו, ואם זה היה קורה היה אפשר לחשוב מה זה אומר על המערכת. חשוב לזכור גם שיש הרבה סיבות, חלקן שטחיות למדי, שמונעות מאנשים להצליח. למשל, אם אדם נראה מוזנח או לא טוב מבחינה חיצונית. יכול להגיע אדם עם רעיון מטורף, אבל אף אחד לא יקח אותו ברצינות, ולעומתו מנחה מערוץ הילדים עם רעיון שטחי ובנאלי שיסחוף אחריו את כולם. למה? בגלל המראה שלו. יש הרבה סיבות שיכולות למנוע מרעיונות להצליח. העולם מלא ברעיונות טובים, אבל היכולת להגשים אותם תלויה באדם ובמה שהוא מביא איתו. אתה צריך לדעת איך לבחון את עצמך ולתקן כל הזמן, כי כל הזמן עושים טעויות. אבל מי שיש לו מודעות עצמית גבוהה יכול גם להבין את הטעויות שלו וגם להודות בהן. כשאני מגיע לפגישות בעיריית טבריה, הם רועדים מהעובדה שאני יודע להגיד 'אני לא טוב ב'… אבל זה חלק חיוני מהיכולת להצליח בסופו של דבר".
הסיפור של אסף הוא סיפור נדיר. לא רק בגלל השילוב האישיותי והביוגרפי שהוא מביא איתו, והיכולת לשלב בין 'לחיות את השטח' באופן העממי והפשוט ביותר לבין היכולת ללמד ולהתמצא בתוך מרחבים תיאורטיים של חשיבה ורעיונות מופשטית, אלא גם בזכות העובדה שהצליח במו ידיו במקום בו רבים אחרים נכשלו- יצירת שינוי חינוכי בר קיימא מהשטח, בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שמייצר נורמות חשיבה והתנהגות שונות שמוטמעות בקרב הדור החדש בעיר והופכות אותו, בסופו של דבר, גם לבעל תפישה חיובית לגבי עצמו. זה בא לידי ביטוי גם בירידה משמעותית ברמת האלימות, כפי שמדווחים האנשים בשטח. הרבה תכניות ופרוייקטים מיועדים לצורך העניין הזה, מנסים להתמודד עם האתגרים החינוכיים והחברתיים הגדולים, משקיעים כספים רבים ומפתחים תכניות אסטרטגיות מפה ועד הודעה חדשה. אך מה שהסיפור של אסף מלמד אותנו הוא שאין תחליף בסופו של דבר לאדם אחד, עם סיפור ייחודי, חשיבה מקורית ומאתגרת ונכונות לקחת על עצמו את המשימה הקשה כ"כ של הכנסת שינויים לתוך מערכת מקובעת בכוחות עצמו, מלמטה, בלי תקציבים מנופחים או כותרות מפוצצות בפונטים גדולים של מצגות. עם זאת, גם אסף בעצמו מודה שהיכולות שלו בתחום היזמות והקידום של דברים מהשטח הן לאו דווקא דבר שיש לכל אחד ושנתקלים בו אצל כל יזם או אדם שמבקש לחולל שינוי. מה שבטוח, שאת טבריה הוא כבר הצליח להדביק בסיפור האישי שלו. לנו נותר רק ללמוד ולהתפעל (שלא לומר, גם קצת לקנא…)
קישור לכתבה בערוץ 2: http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast-q1_2017/Article-4484487e2aa0a51004.htm
