גיבורי ושחקני הסרט "רחל מאופקים" והבמאית זוהר וגנר ישבו על הבמה בסינמטק תל אביב, ביום שלישי השבוע, בתום הקרנת הבכורה של הסרט. רגע מרגש. ורחל אדרי היא רחל אדרי, אישה אחת ויחידה. "לא התלבטתי בכלל האם לעשות את הסרט", אמרה על הבמה. "כשזוהר פנתה אלי שמחתי, כי אמרתי שכל העולם צריך לראות מה מדינת ישראל עברה, כי יש ארצות שלא מאמינים בהן, אז הנה, בבקשה, הסרט הזה יוכיח להם שהכל היה אמיתי, ומי שלא מאמין – שילך לעזאזל".

הסרט משחזר את 20 השעות שבהן אדרי ובעלה, דוד, היו שבויים בביתם על ידי חמישה מחבלי חמאס. על הפנטזיה שלה שרחל תשחק את עצמה, כלומר תשחזר את האירועים, וגנר נאלצה לוותר. "רציתי שהיא תשחזר עם כל הפרופס (האביזרים) והארט ושחקנים", סיפרה וגנר, "שהיא תהיה מין במאית שחקנית כזאת. אבל מהר מאוד הבנו שזה קשה, ויכול אפילו להיות אכזרי כלפיה, לעבור את כל הדברים האלה בצורה פיזית".

להפקה גויסה השחקנית מרב גרובר, שמשחקת את דמותה של אדרי, אך למרות זאת, הפנטזיה של וגנר כמעט מתגשמת, כי אדרי נוכחת כל הזמן על המסך. סט הצילומים עוצב כהעתק מדויק של בית משפחתה באופקים, ואדרי מסתובבת בו ומשמשת מעין "בימאית" לשחקנים – מכוונת, מסבירה ומתארת בקולה את האירועים שעברו עליה ועל בעלה.

בסרט משולבים גם חומרי ארכיון פרטיים של תושבי אופקים, שגרים סמוך לבית משפחת אדרי, וחומרים ממצלמות השוטרים שהקיפו את הבית. "התחלנו קודם כל מאיסוף של ארכיונים", סיפרה וגנר. "היה לנו תחקירן אחד שממש דפק על הדלתות של השכנים כדי לשאול מה יש להם בטלפונים הניידים ולאסוף כל סרטון".

להשלמת תמונת האירועים המלאה היא השתמשה גם בצילומים מקסדות השוטרים, שהשתתפו במשא ומתן עם המחבלים, ואלו שפרצו בסופו של דבר אל הבית. "היה לנו עוד נס. קובי הרוש, דובר מחוז נגב, איך שהתחיל היום הזה פשוט יצא מהבית עם הטלפון ולא הפסיק לצלם ולתעד".

"היה לי מאוד קשה השנה"

הסרט מציג גם אדרי שונה מדמות הכוכבת שכבשה את הלבבות בתחילת המלחמה. היא נולדה וגדלה באופקים למשפחה בת 12 נפשות. הוריה עלו מאיראן. "אימא הייתה אישה חולה. אבא עשה מה שהוא יכול, אבל הוא צעק, ואני עשיתי מה שאני יכולה לסייע לו, גם אם זו חביתה באמצע הלילה". כבר בגיל 12 היא התחילה לעזור בפרנסת המשפחה כמנקה של חדרי מדרגות, ובכיתה י"א הפסיקה את לימודיה בתיכון. היא התעקשה לשרת בצה"ל, והייתה פקידה טכנית בחיל האוויר, ומאז שהייתה בת 23 ועד שיצאה לגמלאות, עבדה בשק"ם בבסיס צאלים, האכילה, השקתה ואהבה את החיילים. עם דוד, שהיה נהג  משאית, התחתנה בגיל 24. שלושה ילדים נולדו להם: חגית הבכורה, ושני בנים – אביתר וטל, המשרתים שניהם במשטרה, אחד קצין, אחד שוטר.

אדרי משדרת חוזק למרות השנה הקשה בחייה, שבמהלכה גם איבדה את בעלה, שנפטר לפני שמונה חודשים. "היה לי מאוד קשה השנה", היא אומרת לקהל באולם, "אבל תמיד אמרתי שאף אחד לא ישבור אותנו. אנחנו מדינה חזקה, יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם; והכי חשוב – שעם ישראל חי".

"המחבלים זה לא שודדי בנק שרוצים את הכסף"

"7 באוקטובר חקוק בהיסטוריה שלנו כמו השואה", אמר על הבמה הבן אביתר אדרי, שמלווה את אמו, וחזר איתה באחרונה ממסע הרצאות בארצות הברית. "היה שם הכל מהכל, מה שאף במאי ואף תסריטאי או מפיק בחיים לא היו מצליחים לחשוב עליו. המחבלים הם לא שודדי בנק שרוצים לשדוד את הכסף. הם חדרו לתוך המדינה, לתוך אופקים, פרקו לנו את הלב, רצחו שוטרים, חיילים ותושבים רבים. חדרו אלינו לבית, החזיקו את ההורים שלי שעות כבני ערובה. ויש עוד המון סיפורי גבורה שלא סופרו.

"אני, כקצין משטרה, שהוא גם הבן של רחל ודוד, הגעתי לחילוץ בסוף הפעולה ההרואית של הימ"מ, עם תוצאה בלתי נתפסת. לא שהיא קלושה, היא בלתי אפשרית. זה שהם יצאו בחיים זה בלתי נתפס. מבחינתי, כל רגע אחרי 7 באוקטובר הוא בונוס. זה מסמן את החוסן שלנו. חשוב שכל העולם יצפה בסרט ויידע מה שעברנו באופן פרטי כמשפחה, וגם מה שעברנו כעם".

אדרי עצמה, זה לא מפתיע, מעריצה שוטרים, לא רק את אלו שהצילו את חייה. על הבמה היא מבקשת: "אם אתם רואים שוטר, בכל מקום, גם אם הוא נותן לכם דו"ח, תגידו לו תודה".

"שמתי לב שחדוות יצירה זה דבר מאוד מדבק"

למחרת ההקרנה התפנתה וגנר לשיחה.

מה למדת על רחל אדרי ששונה מהדימוי הציבורי שנוצר לה?
"כשפגשתי אותה בפעם הראשונה ידעתי רק את מה שראיתי בטלוויזיה, שזה את רחל של הצחוקים והציטוטים, העוגיות למחבלים והשירים. אחר כך הבנתי שהכל היה אצלה מכוון. היא הייתה מאוד מודעת וניסתה להסתיר את הכאב שלה והפגיעה שלה, כדי לעודד את העם, כדי שהילדים שצופים בה לא יפחדו ממחבלים. הכל היה מאוד מחושב. היא ידעה והבינה שהיא עושה שירות לעם. ואני הבנתי שהיא הרבה יותר מתוחכמת ממה שנראה, אישה מאוד רגישה, אינטליגנטית ואוהבת אדם".

כשהתחלת את העבודה איתה, ידעת שהיא אישה בטראומה. זה שינה את אופי העבודה?
"בתחילת הדרך הקולנועית שלי עשיתי כמה סרטים מאוד אישיים שבהם התמודדתי עם טראומה, עם סיפור בגידה של אימא שלי, עם אונס שעברתי, ואם יש משהו שלמדתי מהעיסוק בעצמי, זה שככל שאתה מדבר יותר על הטראומה ומספר אותה לכמה שיותר אנשים, ומוציא אותה שוב ומתעסק בה כמעט בכל דרך אפשרית, זה ממש מזכך.
"אני הצלחתי לצאת מדברים שרדפו אותי שנים בזכות זה שהתעסקתי בהם בסרטים שלי, וירדתי לפרטים שוב ושוב בעוד טייק ובעוד צילום. בסופו של דבר, הייתי משוכנעת שהעובדה שרחל יושבת ומספרת שוב את הסיפור שלה ויורדת לפרטים, ורואה איך 'המחבלים' מחזיקים את הדמות שלה, ומתקנת אותם, זה דבר זה מנקה".

סוג של טיפול?
"לא באתי ואמרתי שיש פה תהליך טיפולי. אני לא פסיכולוגית. אני בסך הכל אומנית ויש לי חדוות יצירה, ושמתי לב שחדוות יצירה זה דבר מאוד מדבק, וזה בדיוק מה שקרה לרחל. היה יום צילומים שעשינו בו רק טסטים, עדיין לא הבאנו שחקנים אמיתיים, אלא רק ניצבים ופרופס בסיסי, וראיתי איך היא מתמלאת בחיים וברוח של 'יאללה, בואו נעשה', ופתאום היא מנחה את מי ששיחק את המחבלים – תקום, תלך, לא, זה לא טוב, זה לא היה ככה. היא נכנסה לזה כמו דג במים, היא מאוד טובה עם אנשים ונהנית מזה, היא טובה עם גברים, היא שרתה בצבא ועבדה 40 שנה בשק"ם, בקיצור, היא יודעת להתנהל עם אנשים".

"תראי, הנה עוד כוכבה לוי"

גם בלב סרטה הקודם של וגנר, "סבוי" (2022), על הפיגוע במלון סבוי בתל אביב ב-1975,  ניצבת אישה גיבורה, כוכבה לוי, שהתמודדה עם מחבלים, פעלה בתושייה בלתי רגילה, ושימשה כמתרגמת מערבית במשא ומתן שהתנהל בין המחבלים לכוחות הביטחון שצרו על המלון.

אי אפשר שלא לראות קווי דמיון בין כוכבה לוי לרחל אדרי.
"האמת שכבר ב-8 באוקטובר חמישה חברים שלחו לי לינק לראיון שרחל עשתה בטלוויזיה, ואמרו לי: 'תראי, הנה עוד כוכבה לוי', וזה נכון. שתיהן עבדו לפי אותו פרוטוקול, לא שיש כזה. זאת אינטואיציה נשית שלא מחפשת לפתור סכסוכים באמצעות רובים ואגו ולמי יש גדול יותר. אינטואיציה שאומרת שאפשר להגיע ללב של האדם האחר, לראות את הפחדים שלו, את המצוקה שלו, ולהיפתח בפניו".

שתיהן גם נשים מזרחיות, דוברות ערבית.
"נכון. אני לא בטוחה שאמא פולניה הייתה יורדת על הברכיים ומתחננת בפני המחבל, ובטח שלא רוקדת ושרה לצלילי ליאור נרקיס. יש משהו בביוגרפיה שלהן – בטיפול באחים ובהורים, בלראות את טובת הבית לפני טובתן האישית. אבל חייבים לזכור שגם נשים לא מזרחיות, קיבוצניקיות, שחזרו מהשבי של חמאס בעזה, סיפרו על קשרים שיצרו עם השובים שלהן ועל שיחות שהיו להן איתם, וכמובן שמי שיודעת ערבית זה מאוד עוזר. בכלל, אני חושבת שחובה על כל אדם שחי פה ללמוד ערבית".

מצאת עוד נקודות דמיון?
"עוד נקודה דומה היא ששתיהן היו מרדניות, חפות מפחד. יש ברחל משהו מאוד אותנטי, בלי פילטרים, וזה עבר כנראה גם באינטראקציה שלה עם המחבלים, כשהיא באה ואמרה להם: 'בואו, קחו קפה, עוגיות'. הם קנו את זה כי זה משהו שבא באמת מהלב".

מצד שני, דוד (שמגלם אלברט אילוז) יושב כפות ושותק כמעט במשך כל האירוע.
"יש משהו בגברים שברגע שאתה לוקח להם את הנשק, הם מאבדים את זה. אישה לא מרגישה שהיא צריכה בהכרח נשק, נשק חם, יש לה עוד כלי נשק בסל שלה".

"רחל רוצה שלא יפקפקו בסיפור שלה"

החלטה לא פשוטה לצלם קרוב כל כך לאירוע טראומטי. מה לדעתך הייתה המטרה של אדרי בעשיית הסרט?
"היו לה מטרות משלה שלא קשורות בכלל למה שאני רציתי לעשות. היא רוצה שיאמינו לה, שלא יפקפקו בסיפור שלה, שיאמינו בכל העולם, שיראו מה קרה לה, למשפחה שלה ולכל עם ישראל. המטרה השנייה שלה היא להנציח את דוד בעלה שנפטר. היה לה חשוב להראות תמונות שלו ושלה כשהם צעירים, היה לה חשוב שיהיו בלוקיישן תמונות מהחתונה שלהם, מהימים ההם. היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה, ויש לה את האג'נדות שלה ואת מה שהיא רצתה שיעבור".

אתן מתכוונות להסתובב עם הסרט בעולם, כפי שהיא רוצה?
"אנחנו מאוד רוצות. רחל בדיוק חזרה מארצות הברית, ומספרת שכשהיא הלכה ברחוב אנשים זיהו אותה. היא מקבלת המון תמיכה מהעולם. אני מאוד מקווה שנצליח, כי יש בסרט מסר של אנושיות, ושל תקשורת, ושל קדושת חיי אדם. אבל צריך לזכור שאנחנו פה בחרם, ולא יהיה קל למכור את הסרט באירופה".

הסרט "רחל מאופקים" ישודר בכאן 11 במוצאי יום כיפור ב- 21:30.
הסרט "סבוי" זמין לצפייה ביוטיוב.