בעשור האחרון ישראל חוותה עלייה מטאורית במחירי הדירות. לפי דו"ח בנק ישראל בשנת 2014 נדרשו 148 משכורות ממוצעות בישראל כדי לקנות דירה ממוצעת, בעוד במדינות מתועשות אחרות נדרשו כמות קטנה בהרבה של משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת.
הרבה נאמר על משבר הדיור בישראל, שאף גרם לפרוץ המחאה הגדולה בתולדות המדינה. אולם, על הפתרון שמציע "המודל הסינגפורי" בתחום הדיור, לא רבים שמעו. ישימותו של מודל זה בולטת לעין לנוכח העובדה שכמו בישראל כך גם בסינגפור האדמה שייכת למדינה (לפי דו"ח של ה-OECD, נערכו רפורמות בסינגפור שהגדילו את שליטת המדינה מ-10% בשנת 1965 ל-90% בשנת 2004 בקרקע המדינה! ע"מ 5 בקישור).
"המודל הסינגפורי" שם דגש על דיור ציבורי. אולם, בניגוד למצב הנפוץ שבו דיור ציבורי רלוונטי לשכבות העניות ביותר, בסינגפור הרחיבו את הזכות לדיור ציבורי לרוב התושבים. 82% מהאוכלוסייה בסינגפור מתגוררת בדיור ציבורי. בנוסף, "המודל הסינגפורי" שם דגש על דירות למכירה ולא להשכרה. מרבית התושבים, מלבד העשירים ביותר, זכאים לקנות דירה במחירים נמוכים ובאמצעות מענקים ממשלתיים ומשכנתא מסובסדת, מהסוכנות הממשלתית האחראית על דיור ציבורי שנקראת "המועצה לדיור ופיתוח", שבונה ללא הפסקה עוד דירות. הדיירים בדיור הציבורי מתחייבים לא למכור את הדירה במשך 5 שנים. לאחר המתנה של מספר שנים, הם זכאים לדירה משופרת, גם היא במחיר נמוך באופן משמעותי מהמחיר בשוק. השכבות הנמוכות מקבלות מענקים מוגדלים שמטרתם לסייע להם לקנות דירה בדיור הציבורי.
בנוסף למכירת דירות מוזלות, המדינה הסינגפורית גם דואגת לכך שאיכותן של הדירות תהיה גבוהה, וזאת בניגוד לאיכות הנמוכה מאוד של הבנייה בישראל, שנובעת עפ"י כל המחקרים, בעקבות רצון חברות הבנייה הפרטיות להגדיל את רווחיהן באמצעות חיסכון באיכות החומרים, הימנעות מהשקעה בהכשרת עובדיהן, והעסקת עובדים לא מיומנים וזולים ככל שניתן (וכמובן, חיסכון בהשקעה בבטיחותם של העובדים, שהתוצאה שלו היא שיעור תמותה גבוה בקרב עובדי הבניין בישראל), כמו גם חוסר פיקוח על חברות הבנייה.
הדיור הציבורי נחשב למוסד מוערך ונערץ בסינגפור. הוא נתפס כיוזמה ממשלתית פופולרית בין התושבים, והממשלה מצידה אוהבת להציגו בגאווה כאחת היוזמות היותר מוצלחות שלה.
הממשלה הסינגפורית לא מסתפקת בדיור ציבורי, אלא היא פועלת כשחקן פעיל בשוק הדיור. כששוק זה התחיל להתחמם בסינגפור, הממשלה הטילה מס על דירות יוקרה, הגדילה את מיסי הקנייה בעיקר על משקיעים זרים והרחיבה את ההגבלות עליהם, כדי למנוע ספקולציות נדל"ן של משקיעים זרים. פעולות הממשלה הצליחו והשוק התקרר לרמות סבירות יותר (בסינגפור מיסי הקנייה על דירות גבוהים מבישראל). "המודל הסינגפורי" גורס שהממשלה צריכה לתפקד כשחקן פעיל בשוק הדיור, ולא להסתמך על השוק החופשי.
"המודל הסינגפורי" מזכיר מאוד את מודל הדיור שהיה בישראל בעבר. אחת הסיבות לכך שהעלייה ההמונית ממדינות ברית-המועצות לשעבר בשנות ה-90 לא גרמה למשבר דיור חמור כמו שישראל חווה בעשור האחרון, נבעה מכך שהמדינה תפקדה בתור שחקן פעיל בשוק הדיור, בנתה דירות ומכרה אותם במחירים נמוכים (ע"מ 7 בקישור). אולם העשור האחרון היה בסימן קיצוץ מסיבי בתקציב משרד הבינוי והשיכון ובתקציב הדיור הציבורי, ונסיגת המדינה ממעמדה כשחקן פעיל בשוק הדיור, לטובת השוק הפרטי, מתוך הנחה שהוא יעיל יותר ממנה. התוצאות היו כמובן בהתאם, ומחיר הדיור הרקיע שחקים.
ייתכן וצריך לחשוב על "המודל הסינגפורי" בתור פתרון לעליית מחירי הדיור, או יותר נכון לחזור למודל שהיה נפוץ בישראל, תוך שיפורו, תיקון הליקויים שהיו בו והתאמתו למצב כיום. דיור ציבורי מוזל לרוב האוכלוסייה באיכות גבוהה, וחזרת המדינה לתפקיד שחקן פעיל בשוק הדיור (שכולל גם הגדלת הגבלות ומיסים על משקיעים זרים כשיש צורך בכך, כמו שעשתה הממשלה בסינגפור), יכול להיות הפתרון למצב הקטסטרופלי שהשוק החופשי והימנעות התערבות המדינה בשוק הדיור, הובילו אותנו אליו בעשור האחרון.
