הוועדה לקידום מעמד האישה תקיים היום (שלישי) דיון על אמנת איסטנבול – האמנה האירופאית בדבר מניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. האמנה, שנחתמה בשנת 2011 ונכנסה לתוקף באפריל 2014, עוסקת באופן מקיף באלימות נגד נשים, האמנה מורכבת מארבעה פרקים מרכזיים: מניעה, הגנה, העמדה לדין והמדיניות המשולבת. האמנה קובעת סטנדרטים משפטיים מחייבים למניעת אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, להגנה על הקורבנות ולהענשת העבריינים, וקוראת ליישומם. אמנת איסטנבול היא האמנה האזורית היחידה המסדירה את נושא האלימות נגד נשים באופן ייחודי. משרדי המשפטים והרווחה וכן ארגוני נשים שונים, פועלים לכך שישראל תחתום על האמנה, ותצטרף בכך למדינות אירופה החתומות עליה. אם אכן תחתום ישראל על האמנה, נהיה למדינה היחידה מחוץ לאירופה שתהיה חתומה עליה. בישראל כ-200,000 נשים נפגעות אלימות.

האמנה מגדירה מהי אלימות נגד נשים, "כל מעשי האלימות על רקע מגדרי שתוצאתם או העלולים לגרום לתוצאה של פגיעה או סבל פיזי, מיני, פסיכולוגי או כלכלי לנשים, לרבות איומים בנקיטה של צעדים כאלה, כפייה או מניעה שרירותית של חירות, בין אם מתרחשים במקום ציבורי או בחיים הפרטיים". בנוסף, האמנה מציינת שאלימות במשפחה מוגדרת כמעשים של אלימות פיזית, מינית, פסיכולוגית או כלכלית המתרחשים במשפחה או בתא משפחתי, או בין בני זוג/שותפים בעבר או בהווה. האמנה גם קובעת שאלימות מגדרית נגד נשים היא אלימות המכוונת נגד אישה בגלל היותה אישה או המשפיעה על נשים באופן בלתי מידתי.

אפליה נגד נשים היא תוצר של הפטריארכיה

פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראשת מרכז רקמן באוני' בר-אילן וסגנית נשיאת ועדת האו"ם לביאור אפליה נגד נשים, מתייחסת למשמעות ההצהרתית של האמנה, "ברמה הדקלרטיבית, האמנה אומרת בצורה מאוד ברורה שאלימות נגד נשים היא אפליה נגד נשים והיא תוצר של הפטריארכיה. זאת אמירה מאוד חשובה ברובד של חקיקה ממשלתית, בעיקר כי אנחנו נמצאות בעידן של הכחשת אלימות. יש מכת נגד שנטען שהאילמות היא דו-כיוונית וגם נשים אלימות נגד גברים, ריאקציה עם כל השיח של תלונות שווא. חתימה על מסמך שאומר שאלימות זו אפליה, והמדינה מתחייבת לעשות את המירב והמקסימום למגר את התופעה הזו, זה דבר משמעותי. חתימה על האמנה חשובה גם ברמה הפנימית, של המדינה לאזרחיותיה וגם חשוב ברמה הבינלאומית, היא תקנה לישראל מעמד מאוד מיוחד ומאוד חיובי במישור הבינלאומי. מרכז רקמן תומך ודורש את המהלך של ההצטרפות של ישראל לאמנה. אם זה יקרה, ישראל תהיה המדינה הראשונה מחוץ לאירופה שמצטרפת."

פרופסור רות הלפרן קדרי (צילום באדיבות המצולמת).

האם יש משמעות לחתימה על האמנה מעבר לרמה ההצהרתית? בישראל החקיקה בכל תחום ההגנה על נשים מאלימות נחשבת למתקדמת. פרופ' הלפרין-קדרי טוענת שכן, "זה יהיה משמעותי עם השלכות ישירות מכיוון שזו האמנה הבינלאומית המתקדמת ביותר, בוועדת סיידו ההתייחסות לאמנה היא כגולד סטנדרט – הסטנדרט הגבוה ביותר של מחויבות של מדינה לפעול למיגור כל סוגי האלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. האמנה כוללת עשרות סעיפים מאוד מפורטים ברזולוציות הנמוכות ביותר, מניעת אלימות, טיפול בשורדות ונפגעות ומיצוי דין לעבריינים. זה נכון שבישראל יש חקיקה לא מבוטלת שעוסקת בהיבטים שונים באילמות נגד נשים, אבל באמנה יש מבט על ותכלול של כל הגורמים השונים וכל המרכיבים, ואמירה ברורה איך ליצור את התיאום והסנכרון בממשלה והרשות להתייחס להיבטים השונים של האמנה – מניעה טיפול והעמדה לדין והכל תחת מדיניות מגובשת וברורה."

"אחת הבעיות שהיא לא ייחודית לישראל," מחדדת הלפרין-קדרי, "היא דווקא כשיש ריבוי של חקיקה וגורמים שונים שמטפלים ומופקדים על היבטים שונים יש חוסר תיאום ביניהם ובעיה נוספת היא היעדר יישום מדיניות והעדר אכיפה של תכניות וחקיקה. מה שמייחד תא האמנה זה שהיא נותנת את המפתח לא ליפול בדפוסים הקודמים והבעייתיים".

הקושי בישראל – דיני אישות

ואילו בכל תחום דיני האישות דווקא ישראל יחסית נמצאת בפיגור מסויים, ועל אף שיש באמנה התייחסות לנושא לדין האישי, ישראל יכולה להסתייג מסעיפים מסויימים שקשורים לדת ולא להתאים את החקיקה לאמנה. יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) התייחסה לכך, "אם נצליח להוביל את תהליך הזה יהיו הסתייגויות מסעיפים כאלה ואחרים. אנחנו לא חיות באשליה אבל זכותנו לדרוש מאבק רציני ואמיתי באלימות. כשנכנסתי לתפקיד של יו"ר הוועדה, הבנתי שאחת הבעיות היא שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, המשרדים השונים לא יודעים מה קורה, ולכן קראתי להקמת רשות. יש עדיין הרבה צעדים שצריך ליישם אם זה בתכניות ושת"פ בין המשרדים והזרועות הביצועיות.

"בישראל כל הנושא של טיפול באלימות מבחינת חקיקה הוא מהמתקדמים בעולם. המטרה בלהצטרף לאמנה היא ליצור מחויבות שמתורגמת למדיניות, במיוחד עניין הבקרה והפיקוח בשונה מהחלטת האו"ם 1325. כאן המדינות צריכות להגיש דוחות התקדמות בכל הרבדים שמצוינים באמנה, אני חושבת שהגיע הזמן שישראל תתחייב ותהיה מודעת, ושזה לא יהיה תלוי במאבקים של ארגונים אזרחיים, שזה יהפוך לעניין שהמדינה מחייבת לו, לא תלוי ממשלה, שר או כל שינוי שעלול לקרות".

"מה זה עוזר לי שיש את כל החוקים כשיש רצח של נשים בלוד וברמלה? לנשים האלה לא יעזור חוק או אמנה. צריך שהמדינה תבין שהיא צריכה לפעול בסטנדרט בינלאומי ולא לפי המצב רוח. יש עכשיו טרנדים שקופצים עשר צעדים קדימה ומדלגים על שינויים חברתיים מהותיים, כמו גובה השכר של נשים".

מבחינת מדיניות מקיפה ומתאומת, האמנה מבוססת על הנחת יסוד שמוסד יחיד לא יכול להתמודד בצורה יעילה עם אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. בהתאם לכך, דורשת האמנה מהמדינות החברות בה לנקוט באמצעים הנחוצים, חקיקתיים ואחרים, על מנת לאמץ וליישם מדיניות לאומית יעילה, מקיפה ומתואמת הכוללת את כל האמצעים הרלוונטיים למניעת סוגי האלימות, כמו גם להציע תגובה מלאה ושלמה לאלימות נגד נשים. בנוסף, מציינת האמנה כי על המדינות החברות להקצות משאבים כספיים ואנושיים מתאימים עבור יישום הולם של המדיניות המשולבת, האמצעים והתוכניות למניעת כל צורות האלימות אליהן מתייחסת האמנה ולמלחמה בהן, לרבות אלה הננקטות על ידי ארגונים בלתי ממשלתיים והחברה האזרחית.

הסעיפים המשמעותיים באמנה:

מניעה – קידום שינויים בדפוסים חברתיים ותרבותיים במטרה לבער דעות קדומות, מנהגים, מסורות והתנהגויות אחרות שמבוססים על העיקרון של נחיתות נשים כולל באמצעי חקיקה. קידום פעילויות של העצמת נשים, מסעי הסברה ופעילות חינוכית שכוללת נושאים כגון שוויון מגדרי, כבוד הדדי, פתרון מחלוקות בין-אישיות בדרכי שלום, אלימות מגדרית, הזכות לשלמות פיזית ועוד בנוסף האמנה קוראת להקנות הכשרה ראויה לאנשי מקצוע רלוונטיים.

הגנה ותמיכה – נקיטת אמצעים הנחוצים על מנת להגן על הקורבנות מפני מעשי אלימות נוספים והבטחת גישה לשירותים המסייעים להחלמתן.

דין אזרחי – פיצוי לקורבנות, התמודדות מקיפה עם נישואים כפויים, מאבק בכריתה או השחתה של איבר המין הנשי, הפללה בחוק של ביצוע הפלה בכפייה על אישה ומאבק חסר פשרות בכל סוגי ההטרדות המיניות.

חקירה, תביעה, סדרי הדין ואמצעי הגנה – קביעה בחוק כי: אלימות פסיכולוגית, אלימות פיזית, אלימות מינית לרבות אונס, הטרדה מינית, מעקב (stalking), מילת נשים, נישואים כפויים, הפלות כפויות ועיקור בכפייה הן אלימות נגש נשים . בנוסף, לפי האמנה יידרשו המדינות החברות להבטיח כי תרבות, מנהג, דת, מסורת, או "כבוד", לא יהוו צידוק/הגנה לכל אחת מצורות האלימות המוזכרות באמנה. האמנה מחייבת לנקוט באמצעים הנחוצים על מנת לבסס סמכות שיפוט על כל עבירה שנקבעה בהתאם לאמנה.

הגירה ומקלט – בהערות לאמנה צוין בין היתר כי נשים מהגרות, ביניהן מהגרות שאינן מתועדות, ומבקשות מקלט, מהוות קבוצות הפגיעות לאלימות על רקע מגדרי. במקרה של פירוק נישואין או מערכת יחסים של קורבנות שמעמד התושבות שלהן תלוי בזה של בן הזוג, תוענק להן, תחת נסיבות קשות במיוחד ועל פי בקשה אשרת תושבות אישית. בנוסף, קוראת האמנה למדינות החברות לנקוט באמצעים הנחוצים, בכדי להבטיח כי אלימות נגד נשים על רקע מגדרי תוכל להיות מוכרת, בין היתר, כצורה של רדיפה (persecution) במובן של סעיף (A12) לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. בנוסף, על המדינות החברות לנקוט באמצעים הנחוצים על מנת להבטיח כי קורבנות אלימות נגד נשים הזקוקות להגנה, ללא קשר למעמד התושבות שלהן, לא יוחזרו בשום אופן לאף מדינה בה חייהן יכולים להיות בסכנה או למקום בו הן עלולות להיות נתונות לעינויים או יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל. לפי גורמים שונים האופן בו יתפרש פרק זה בישראל והיה והיא תחתום על האמנה יתייחס בעיקר לעניין התשאולים – יחס יותר רגיש, הפסקת תשאול אם האישה מרגישה שיהא צריכה להפסיק, הפרדה בין בני זוג וכו', דבר שכבר התחיל למעשה.

פיקוח- האמנה מפרטת את האמצעים החוקיים לפיהם היא תורכב מארגונים העוסקים בהגנה על נשים מפני אלימות, וקובעת כי לוועדה תהיה הסמכות לחקור ולבדוק מידע בכל מקום בו תיתכן הפרה של האמנה.