גֶייבּ, מורה לאומנות שחי בשכונה. מוכשר במה שהוא יודע לעשות. פגשתי בו במקרה ברחוב. לבוש כולו נקי וחדש עם כובע מצחייה שיחסית יפה לכובעי מצחייה. לידו היו מונחים מזוודה ותיק נסיעות נוסף. נראה כאילו מחכה לאיזו הסעה שתיקח אותו. שאלתי אותו, 'נוסע לחו"ל?' ענה כן. 'אני נוסע לפיליפינים.' אמר והמשיך, 'האישה מחכה לי שם. אני גם מתכנן להתחתן איתה.' אני מכיר אותו ויש בו מין האחרוּת. מרוחק מה, יש שיאפיינו אותו כמין זאב-בודד שכזה. מאוד נוכח באומנות שלו ומאוד משוקע בה. למפגש איתו תמיד מתלווה איזו מין מחיצה לא נראית, מפרידה בינו לבין העולם. תמיד חלק מהוויתו, חלק מתודעתו, הגם שעוסקים בדבר אחר, תמיד ממשיכה לקדוח ולסובב פנימה, עוד ועוד לתוך אותה אומנות. הופתעתי מהישירות. 'שיהיה במזל' אמרתי ולחצתי לו את היד. 'חוזר איתה לארץ?' ענה לי שיחזור אחרי שבוע ולבד. אמר שהוא צריך עוד להסדיר את המסמכים והאישורים בארץ כדי שתוכל לבוא לפה. 'אי אפשר לעשות את זה משם', אמר. מיהרתי לאסוף את הילדה מהגן ולא יכולתי להמשיך ולדבר.
אישה מהפיליפינים. זה לא בפעם הראשונה שאני שומע, את ההדהוד של הכיוון הזה שאנשים, בעיקר גברים, הולכים בו. כל אחד וסיפור משל עצמו. הרהרתי ביני לביני על בדידות. שאלתי את עצמי אם מדובר בכלל בבדידות. אולי זה ההפך מבדידות. איזה פתרון. זה מה שאנחנו כחברה מסוגלים להציע. הרי לא מציעים אהבה. אפילו לא מוסדית. מציעים כחברה רק אמצעים לתכלית ורק למי שמשיגים אותם. אם משיגים אותם. מי רוצה להמשיך ולישון לבד בלילה אחרי שהחליט שהוא לא רוצה לבד. לשאת אישה, גם אישה מהפיליפינים, בחירה באחריות מסויימת. אישה ספציפית שיש לה שם ומשפחה וחלומות ורצונות משלה. אישה עם בחירות משלה בנתיב אחר ממה שאני מבין, מכיר או מסוגל להכיר.
