בית הדין קיבל את טענותיה של רופאה בשערי צדק, שביקשה להמשיך בעבודתה אחרי גיל 67 ובקשתה נדחתה – וקבע כי החלטת בית החולים הייתה נגועה באפליה על רקע מינה. עם זאת, דחה בית הדין את הטענה כי הופלתה מחמת גילה.

ד"ר רוזה רוכלמר, רופאה פנימאית המטלוגית, עבדה במרכז הרפואי שערי צדק כ-28 שנה. לקראת הגיעה לגיל 67 ביקשה להמשיך בעבודתה, אולם בקשתה אושרה לשמונה חודשים בלבד, לטענת בית החולים רק על מנת לאפשר לה לקבל תואר פרופסור, שכן הייתה בשלבים האחרונים של התהליך לקבלתו.

רוכלמר עתרה לבית הדין בטענה כי רופאים גברים במחלקתה הוסיפו לעבוד שנים ארוכות לאחר הגיעם לגיל הפרישה, וכי ההחלטה שלא לאפשר לה להוסיף ולעבוד הייתה נגועה באפליה לרעה משום היותה אישה. את העובדת ייצגו עמותת מרווה משפט רווחה והעצמה וארגון הנשים נעמת, באמצעות עו"ד ריקי שפירא רוזנברג ועו"ד גלי עציון. בית החולים יוצג על ידי עו"ד גיל אגמון.

הנתונים שהביאה כנימוק לטענתה הצביעו על פער בין מספר הרופאים והרופאות המועסקים בבית החולים לאחר גיל פרישה (57 רופאים לעומת 12 רופאות), וכן על פער בין אחוז הרופאים לאחוז הרופאות בתפקידים ניהוליים בבית החולים: 93% ממנהלי המחלקות בבית החולים הינם גברים ו-76% ממנהלי היחידות.

בית החולים טען כי ההחלטה בעניינה התקבלה משיקולים ענייניים בלבד, וכי השיקול הקובע בהעסקת רופא לאחר גיל פרישה הוא נחיצות המשך עבודתו – ושיקול זה לא התקיים בעניינה של ד"ר רוכלמר. לטענת בית החולים, הפערים בין רופאים לרופאות בבית החולים נובעים מכך שבשנתונים הרלוונטיים, שיעור הרופאים היה גבוה משמעותית משיעור הרופאות (שהיוו לטענתו רק 36% מכלל הרופאים).

בית הדין האזורי דחה את תביעתה של ד"ר רוכלמר, אולם בית הדין הארצי קיבל את הערעור שלה וקבע כי ההחלטה לדחות את בקשתה להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה אכן הייתה נגועה באפליה מחמת מין וכן כי נפלו פגמים באופן קבלת ההחלטה. השופטת לאה גליקסמן ציינה שמעסיק רשאי לחייב עובד לפרוש בגיל 67, אך מחויב לבחון כל בקשה של עובד להמשיך ולעבוד באופן ענייני ועל בסיס אינדיווידואלי, ותוך עמידה בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

בית הדין קבע כי די בכך שעובד מצביע על סימנים ראשוניים לאפליה כדי להעביר את נטל ההוכחה למעסיק. לפיכך, קבע בית הדין כי ד"ר רוכלמר לא נדרשה להוכיח שכישוריה משתווים לכישוריו של רופא בכיר אחר שהמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה, ולכל היותר היה עליה להוכיח כי יש לה את הכישורים לביצוע התפקיד, דבר העולה מכך שעבדה בתפקיד זה במשך 28 שנים. עוד נקבע כי העובדה שהרופא האחר כיהן בעבר בתפקיד ניהולי אינה רלוונטית, שכן במועד פרישתה של ד"ר רוכלמר הועסקו שניהם באותו התפקיד: כרופאים מן השורה בעלי התמחות כפנימאים המטולוגיים, ובעלי אותה הדרגה, ביחידה לאשפוז יום.

השופטים קבעו כי בית החולים לא הציג ראיות מספקות לכך שוויתר על המשך העסקתה ממניעים ענייניים בלבד, ולא סיפק לד"ר רוכלמר נימוקים שיאפשרו לה להגיב או לערער על ההחלטה. השופטת הדגישה כי אין זה משנה אם הייתה כוונה להפלות בין גברים לנשים, אלא יש לבחון את התוצאה הסופית בשטח.

בית הדין הארצי הוסיף כי לנוכח הפער הקיצוני בין רופאים לבין רופאות בתפקידי ניהול; ולנוכח העובדה כי מהעדויות עולה כי בשל סיבות שונות הקידום המקצועי של רופאות הוא לעתים איטי יותר משל הרופאים, כך שהן מגיעות לדרגות בכירות בגיל מבוגר יותר; לנוכח חובתו של המעסיק לשקול בהחלטה אם להיענות לבקשת עובד להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה לשקול גם את מספר שנות עבודתו במקום העבודה והיקף זכאותו לגמלה – אפשר שיש מקום דווקא ליתן עדיפות להעסקת רופאות לאחר הגיען לגיל פרישה, ובכך לתרום לתיקון הפערים המגדריים שנוצרו בעבר, ולאפשר לרופאות שהגיעו בסופו של דבר לדרגות בכירות לממש את הישגן בהארכת תקופת עבודתן, ככל שהן מבקשות לעשות כן.

בית הדין הארצי ציין כי יש מקום לבחון מחדש את אופן קבלת ההחלטות לגבי המשך העסקת רופאים ורופאות לאחר גיל הפרישה, במיוחד על רקע הפערים המגדריים הקיימים. הוא הדגיש כי קיימים פערים משמעותיים בשיעור הנשים בתפקידי ניהול רפואיים, וכי מעדויות שונות עולה שלעתים נשים מתקדמות במסלול המקצועי בקצב איטי יותר מגברים, ומגיעות לתפקידים בכירים רק בשלבים מאוחרים יותר בקריירה שלהן. לכן, במקרים מסוימים, דווקא ראוי לשקול בחיוב את האפשרות לאפשר לרופאות להמשיך ולעבוד, כדי לאפשר להן ליהנות מפירות ההתקדמות המקצועית שלהן ולצמצם את הפערים שנוצרו לאורך השנים.

בית הדין הארצי פסק לטובת ד"ר רוכלמר הוצאות משפט על סך 10 אלף שקלים, והחזיר את ההליך לבית הדין האזורי לקביעת הפיצויים שתקבל בגין האפליה והפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה של בית החולים.

כמו כן, נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה הגישה עמדה בהליך, שתמכה בעמדת העובדת ויוצגה על ידי עו"ד סיון אזולאי ועו"ד פירס פראג', נציב שוויון הזדמנויות בעבודה. פראג' מסר בתגובה לפסיקת בית הדין: "פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מהווה נדבך חשוב במאבק למיגור אפליה בשוק העבודה, ומבהיר כי גם החלטות בנוגע להמשך העסקה לאחר גיל פרישה חייבות להתקבל על בסיס שוויוני, ענייני וללא משוא פנים. מדובר בפסיקה עקרונית המחזקת את חובתם של מעסיקים לפעול בהתאם להוראות הדין, מתוך שקיפות, שוויון וכבוד לעובדים ולעובדות כאחד".

מבית החולים שערי צדק נמסר כי הם דוחים באופן נחרץ כל טענה לאפליה על רקע מגדרי או מחמת גיל. "מדובר ברופאה שעבדה עד גיל הפרישה באופן מלא ושערי צדק החליט להמשיך להעסיקה גם מעבר לגיל הפרישה ולאחר תקופה עבודתה הסתיימה. שערי צדק הוא מוסד רפואי המקדם נשים וגברים כאחד על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד וכל טענה אחרת אינה נכונה". בשערי צדק אף טענו כי פסק הדין איננו מייחס לבית החולים אפליה, וכי החלטת בית הדין הארצי נתקבלה 'מטעמים טכניים' בלבד.