לפני כשבועיים התראיין ראש הממשלה בנימין נתניהו באריכות ובפירוט לגלי צה"ל על הסוגיה החשובה ביותר בעיניו בעתידה של מדינת ישראל. לא, זה לא היה דיון על התקשורת והשידור הציבורי. למרות ההתנהלות השערורייתית והאקרובטיקה הפוליטית, ולמרות שנראה היה לרגעים שהוא מוכן לפרק בגללו את הממשלה, עתיד השידור הציבורי והתקשורת הישראלית הם סוגיות מיקרו בשביל ראש הממשלה. דרכו אנחנו פוגשים את נתניהו הקופירייטר, שהפך את השיח הציבורי במדינת ישראל למגרש הפרטי שלו: אפשר להסכים, אפשר להתנגד, אבל חייבים לדבר על זה – כי זה מה שקורה עכשיו.

הדיון שבשבילו התפנה ראש הממשלה לראיון מעמיק הרחק מחוץ לפריים טיים עסק בנושא שזוכה לתהודה מועטה, אם בכלל – אופן השימוש בעודפי הגבייה ממסים של מדינת ישראל. ומה ההבדל בין שני הדיונים? בחישוב גס, פי שישה. השידור הציבורי הוא דיון על כמיליארד שקלים בשנה לכל היותר, הדיון על עודפי הגבייה הוא דיון על שישה או שבעה מיליארד שקלים בשנה. הבדל נוסף בין שני הדיונים הוא בין נתניהו של המיקרו ונתניהו של המאקרו: כשנתניהו מתעסק בתקשורת הוא טקטיקן שעושה הרבה רעש, אך כשהוא עוסק בשינויים עמוקים במשק הישראלי, הוא אסטרטגי ומחושב בהרבה.

מופע הפשרה של כחלון ונתניהו אתמול על התאגיד היה מצער מאד. שורשיו של האירוע הזה מצויים כבר בהחלטה הראשונית, לפיה במקום לעשות רפורמה ברשות השידור יש לסגור אותה ולפתוח מחדש, בתנאי שכר פחות טובים ובקיצוץ תקציבי. אך גם עם מצב הכלאיים שנוצר בחודשים האחרונים, בו מתקיימים במקביל ערוץ שידור בסגירה וערוץ שידור בהקמה, היה אפשר להתמודד אחרת. אין שום סיבה הגיונית שמצדיקה לשלוח עיתונאים, אנשי תקשורת ועובדים הביתה, לא מרשות השידור ולא מתאגיד השידור הציבורי. אין שום סיבה שהשידור הציבורי בישראל לא יהיה שידור ציבורי מפואר, מושקע ורציני. אין שום סיבה שלא להעסיק את העובדים ברשות ובתאגיד גם יחד, בשני ערוצים, בערוץ אחד, בחטיבת חדשות ובתאגיד או בכל קונסטלציה אחרת. את "משפט שלמה" הציבורי שעשו לעובדי שתי הרשויות, כפי שכבר נכתב בעבר באתר זה, אפשר היה למנוע.

במרחק כמה קילומטרים ממסיבת העיתונאים בו הודיע כחלון על הסכם הפשרה התקיים אירוע מצער נוסף, כשאלפי נכים ופעילים חברתיים חסמו את שדרות אבן גבירול בתל אביב בשביל דבר די שאמור להיות טריוויאלי – העלאת קצבת הנכות לגובה סביר. בנושא זה אמורה הוועדה שמינה שר האוצר כחלון להגיש את המלצותיה בשבועיים הקרובים, אך פרופ' ירון זליכה העומד בראשה כבר הבהיר שעל השוואת הקצבה לשכר המינימום אין מה לדבר.

לפרשה העגומה של השידור הציבורי יש שני היבטים. בהיבט הפוליטי, נתניהו רצה ככל הנראה להיפטר מהנהלת התאגיד, ובעיקר מראשיו אלדד קובלנץ וגיל עומר. למה? לא ברור, אבל כנראה שהוא רצה מאד, והצליח. התאגיד שהם נשארו בראשו, ללא חטיבת החדשות, הוא יותר חברת תיאום הפקות במיקור חוץ מאשר ערוץ תקשורת. על הדרך כנראה שהוא גם רצה, והצליח במידה מסוימת, להיפטר מעוד כמה עיתונאים שחתמו בתאגיד, אבל יש לציין שאם הסכם הפשרה ייושם כלשונו, בזה הוא לא יוכל לשלוט באופן ישיר, לא יותר מששלט על המצטרפים לתאגיד הנוכחי. כך גם התפוגג החוק שאמור היה לשנות את אופן הפיקוח על התקשורת לאחר שמטרה זו הושגה, וכך גם נשמר (על פי ההסכמות הנוכחיות) אותו מנגנון מינויים שדרכו מונתה הנהלת התאגיד הנוכחי, דרך שופט בדימוס ובלי מעורבות ישירה של משרד התקשורת.

אבל מעבר להיבט הפוליטי והמיידי ישנו גם ההיבט הכלכלי הרחב וארוך הטווח. בנקודה זו נפגשת פשרת התאגיד עם הפגיעה בציבור הנכים: שתיהן מבוססות על אותן הנחות מוצא, אותן חולק לרוע המזל (גם אם במידה פחותה אולי) שר האוצר כחלון, לפיהן ההוצאה הציבורית צריכה להישמר תמיד נמוכה ככל האפשר. בהינתן ההנחה הזאת, השאלה שליוותה את כל הסיבוב האחרון על השידור הציבורי הייתה רק מי ייפגע, וכמה.

את התפיסה הזאת הבהיר נתניהו היטב בראיון שנתן בגל"צ. כשנשאל אם הוא מסכים עם אלה שטוענים שצריך להשתמש בעודפי הגבייה בכדי להגדיל את ההשקעה בתקציבי בריאות וחינוך אמר: "אני לא שותף לדברים האלה. מאין בא עיקר הכסף לצרכים החברתיים שלנו? זה בא ממקום אחד, מכך שהכלכלה צמחה. זה מה שנותן את הכסף לצרכים החברתיים. מאין באה הצמיחה? מזה שאנשים רוצים לעבוד, משקיעים רוצים להשקיע, חברות מוכנות להסתכן". נתניהו הבהיר כי מבחינתו, הכסף מעודפי הגבייה צריך להיות מופנה אך ורק להורדת מסים, כשהדגש מבחינתו היה עידוד משקיעים זרים להיכנס למשק הישראלי (ובכך לצמצם עוד יותר את ריבונתה של מדינת ישראל על הכלכלה של עצמה).

אז מתי תעלה ההשקעה הציבורית? לפי התפיסה של נתניהו, לעולם לא. גם אם יגדלו ההכנסות ממסים, יהפוך כלל ההוצאה, עוד המצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה,  את ההשקעה לבלתי אפשרית. הורדת מסים, עודפי גבייה, עסקת מובילאיי, הכול יוביל לאותה הנקודה. הקיצוץ שהיווה את הבסיס להחלטה על רפורמה ברשות השידור הוא האקדח במערכה הראשונה. אין להתפלא על כך שאתמול, כשאנחנו מתכוננים למערכה האחרונה, הוא ירה.