280 מניצולי אסון ורסאי ביקשו, לפני כשבוע, מבית המשפט המחוזי בירושלים לחייב את המדינה לשלם להם את הפיצויים המגיעים להם, בתוספת ריבית פיגורים. 16 שנה אחרי האסון, הניצולים טוענים כי סכסוך מתמשך בין ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לשר האוצר, משה כחלון, מעכב את התשלום. לפי התחשיב שהגישו לבית המשפט, הם זכאים לפיצויים בגובה 95 מיליון שקל, בנוסף לשכר טרחה לעורכי דינם. בספטמבר 2016 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים תוקף של החלטה להודעת המדינה שהיא תשלם את הפיצוי ושכר הטרחה עד לסוף 2016, דבר שלא בוצע. משרדי האוצר והעירייה טוענים שהם עושים מאמצים לשלם בהקדם.

האסון אירע ב-24.5.2001, באולמי ורסאי שבאזור התעשייה תלפיות בירושלים. במהלך חתונתם של קרן ואסף דרור, בעת שהאורחים פיזזו ברחבת הריקודים, קרסה הרחבה ו-23 מאורחי החתונה נפלו אל מותם. 380 אורחים נוספים נפצעו בדרגות שונות.

בעקבות האסון חוקקה הכנסת את חוק הסיוע לנפגעי ורסאי (התשס"ב – 2002) הקובע הקמת וועדה מיוחדת בענייני הטיפול בנפגעי האסון ובפיצויים. המשטח שקרס היה רצפת "פל קל" שנבנתה באופן לא תקני ורשלני. תקופה קצרה לפני החתונה, הבניין עבר שיפוץ והוסר קיר תומך, כך שנוצרה סכנה מוחשית לרצפת אולם החתונות בקומה השלישית. ב-2004 הורשעו שלושת בעלי האולם ונשלחו למאסר. ב-2006, בהליך נפרד, נשפט והורשע ממציא שיטת הפל קל, אלי רון, גם הוא .

במדינה מתוקנת אסון ורסאי לא היה מתרחש כי שיטת הפל קל והחלטורה הישראלית בפרויקטים של בנייה (דוגמת גשר המכביה ואחרים) לא היו מתרחשים. אורך הזמן מהתרחשות האסון ועד להגשת התביעה הנוכחית לתשלום הנזקים מלמד על טיפול רשלני מצד הרשויות. המדינה סיימה בשנים 2004 (בעלי האולם) ו-2006 (מהנדס הפל קל) להעמיד לדין את האחראים לאסון. פער השנים בין העמדה לדין לביצוע התשלום לא צריך לעמוד על עשור.

הניצולים מתמודדים עם טראומה שלעתים גורמת להפרעות נפשיות המעוררות סבל רב. המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת "בר אילן" מסבירה את ההפרעה הפוסט-טראומתית (PTSD) כחוויה מחדש של האירוע דרך זיכרונות ופלאשבקים, תחושות של הינתקות, קהות חושים או אבדן של עניין בסביבה. חשוב לציין כי לעתים יחלפו שנים בין התרחשות הטראומה להופעת הסימפטומים. טראומת קריסת ורסאי לא תחלוף למי שהיה שם ולמשפחות שאיבדו את יקיריהן. תשלום הפיצויים יסגור, לפחות, את הצד המשפטי והכספי והדלת הזו צריכה להיסגר במהירות. היא כבר נמרחת שנים מיותרות רבות ללא הגיון כלכלי ובניגוד ליחס הולם שמצופה מהמדינה כלפי נפגעי אסון. הסחבת בטיפול הוא עינוי לניצולים וצריך לחסוך אותו מהם במיוחד כשמדובר בביורוקרטיה ללא טעם.


ד"ר אבי ביצור הוא מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א)