המתקפה המפתיעה האמריקנית בסוריה מסמנת, אולי, על חזרתו של השריף האמריקני למזרח התיכון הפרוע. אבל היא תהיה חסרת משמעות אם לא תהווה נדבך במדיניות אמריקנית חדשה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה.
לפנות בוקר ירו כלי שיט של צי ארצות-הברית יותר מחמישים טילי שיוט לעבר בסיס חיל האוויר הסורי, הסמוך לעיר חומס שבסוריה. המתקפה המפתיעה בוצעה בתגובה לשימוש בגז עצבים שעשה צבאו של אסד כנגד המורדים באידליב השבוע. בתקיפה נפגעו כלי טיס, האנגרים, מאגרי תחמושת ודלק ומערכות נ"מ. התגובה האמריקנית היתה מפתיעה. ראשית, משום שבתוך זמן קצר הממשל שינה את מדיניותו ובחר להתערב בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה. שנית, בעוצמה שבה עשו זאת. בפעולה היה כל מה שהאמריקנים יכולים לבקש: תקיפה מפתיעה, מדויקת, כואבת, שפגעה במי שצריך ורק בו, תוך שהיא נמנעת משליחת כוח קרקעי, שלו נטייה לפעולות ממושכות. סביר ששיטת הפעולה – תקיפה באמצעות טילי שיוט – נבחרה בכדי למנוע התנגשות עם כוחות רוסים סמוכים, שאף הוזהרו מראש.
"מה שעשינו ב98', אין יותר טוב מזה"
באחרונה פרסם האתר "Foreign Policy" (מדיניות חוץ) רשימת ספרים שמזכיר ההגנה האמריקני, גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ממליץ לכל מנהיג לקרוא. מאטיס, תלמיד שקדן של היסטוריה צבאית, נהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש", אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. אחד הבולטים ברשימה הוא הספר "לפני שהכדור הראשון נורה" מאת הגנרל אנתוני זיני וטוני קולץ. זה לא מפתיע, בעיקר משום שמאטיס וזיני דומים מאוד באופיים.
זיני, קצין נחתים שלחם בווייטנאם, עשה לעצמו שם כקצין חריף, תוקפני שאומר את מה שהוא חושב. בספרו הכיר זיני במורכבות הדילמה שעמדה לפתחו של אובמה בשנת 2013, כאשר נודע שאסד תקף בנשק כימי את כוחות המורדים. כזכור, ניסה תחילה אובמה לגבש תמיכה בבית הנבחרים, כמו גם לרתום את הקהילה הבינלאומית, לתקיפה בסוריה, אך בסוף בחר לגבש דיל עם רוסיה, אותו יזם פוטין, במסגרתו תתפרק סוריה מן הנשק הכימי. לתפיסתו של זיני, היה צעד זה בבחינת מקח טעות, שכן מרגע שהנשיא האמריקני קבע את השימוש בנשק כימי כקו אדום, ארה"ב היתה חייבת לפעול ולהכות. העובדה שהנשיא נרתע מלממש את איומו, פגע לשיטתו, בהרתעה האמריקנית.
בשנת 1998, כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, היה זיני אחראי על מבצע "שועל המדבר", פעולת תגמול אמריקנית שעליה הורה הנשיא קלינטון בשנת 1998, בתגובה להחלטת סדאם חוסיין להוציא את פקחי האו"ם מעיראק. במשך ארבעה ימים תקפו האמריקנים והבריטים מן האוויר והים בסיסי צבא, מערכות פיקוד ושליטה ומתקני ייצור נשק להשמדה המונית. "משום שתקפנו מבלי שתגברנו, כהרגלנו, את הכוח כפי שצפו בהנהגה העיראקית," כתב זיני, "פעולה שהיתה קונה לה זמן להיערך למתקפה – הפתענו אותם. כל המטרות הותקפו בדיוק ראוי לציון ועם תוצאות הרסניות יותר למשטר העיראקי משצפינו". התקיפה האמריקנית בסוריה היתה דומה מאוד לאותו מבצע.
השריף הישן, חזר
החלטתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שלא להבליג על המתקפה הכימית שביצעו הסורים באידליב, בניגוד להצהרותיו הקודמות כי לממשלו אין כוונה להתערב במלחמת האזרחים המדממת בסוריה, מסמנת, אולי, את חזרתה של אמריקה המוכרת. אותו "שריף" ששומר על סדר במזרח התיכון הפרוע. לצידו פעלו שני שחקני מפתח, מזכיר ההגנה מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, הגנרל הרברט מקמאסטר, שהשבוע גם עמד מאחורי מהלך חשוב אחר – הדחת סטיב באנון, יועצו הקיצוני של טראמפ, מהמועצה לביטחון לאומי. כשבוחנים את הפעולה לא ניתן להמנע מהשוואה לאופן שבו טיפל קודמו, הנשיא אובמה, בסוגיית הנשק הכימי הסורי ארבע שנים קודם לכן. דומה שטראמפ צפה בסרט המופת "הטוב, הרע והמכוער", והפנים השיעור: "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר".
מאחר והפעולה נעשתה כנגד גורם מדינתי, גם אם מוחלש כמו משטר אסד, אפשר שההרתעה, אותו גורם חמקמק שקשה לכמת, תושג. בעוד שמדינות מתקשות להרתיע ארגוני טרור וגרילה, שחסרים מרכזי כובד ברורים, הרי שמדינות הן עניין אחר לחלוטין. למדינה יש מוסדות שלטון, נכסים חיוניים, תשתית קריטית והנהגה, שניתן לפגוע בהם. המתקפה האמריקנית הבהירה לסורים, לרוסים ולאיראנים (וגם לחזבאללה) שה"שריף" הישן חזר, וכדאי לא לבחון את הקווים האדומים שלו. מנגד, הפעולה אינה יכולה להיעשות בחלל ריק, וחייבת להיות נדבך במדיניות כוללת כלפי מלחמת האזרחים בסוריה. אחרת, היא תהיה חסרת משמעות.
