פטריוטים ישראלים, אוהדי כלכלת המדינה, חובבי ציון וסתם אוהבי אדם צריכים לקום הבוקר ומספר אחד על שפתותנו: 21.8. אם היינו מתייחסים לכלכלה הישראלית כמו אוהדי כדורגל לפני משחק דרבי, או אם היינו מתייחסים לכיס הציבורי כאל הכיס הפרטי-קולקטיבי שלנו, אולי היינו כורכים אמונות תפלות סביב המספר – להגיד 21.8 שלוש פעמים עוד לפני ששוטפים את הפנים, אם רואים מכונית עם הספרות הללו בלוחית הרישוי יש לומר תפילה וכיו"ב.

21.8 מיליארד שקלים, זוהי ההכנסה הנדרשת ממיסים בחודש מרץ על מנת שישראל תעמוד בצפי ההכנסות ממיסים לרבעון הראשון של שנת 2017. כל שקל מעל 21.8 מיליארד שקלים ניתן יהיה להפנות להשקעה חוזרת באזרחי ישראל דרך הגדלת השירותים החברתיים ותשלומי ההעברה לנזקקים להם.

אין מדובר בתסריט לא ריאלי, להיפך. למעשה 21.8 מיליארד שקלים הוא סכום נמוך להכנסה ממיסים בחודש מרץ. אם נתבונן על השנים האחרונות הרי שחודש מרץ התאפיין בהכנסה יציבה: ב-2012 ההכנסה ממיסים במרץ הייתה 17.8 מיליארד שקלים, ב-2013: 19 מיליארד, ב-2014: 21.7 מיליארד, ב-2015: 23.9 מיליארד ובשנה שעברה 24 מיליארד שקלים. על פי מודל נוסף להערכה של ההכנסות ממיסים (על פי החלק היחסי של חודש מרץ מכלל הכנסות המדינה ממיסים בשנים האחרונות) הרי שיש לשער שההכנסה תהיה 24.5 מיליארד שקלים – כמעט 3 מיליארד שקלים שניתן יהיה להפנות באופן מיידי להשקעה ציבורית.

מי שהמספר הזה עשוי להיות משמעותי במיוחד עבורם הם 230,000 נכים המקבלים קצבה מהביטוח הלאומי. שר האוצר כחלון הצהיר שהוא ממתין לראות את הכנסות המדינה ממיסים ברבעון הראשון של השנה, ואם תמשך הגביה העודפת על פני הצפי ימצא את הדרך "להחזיר את הכסף לציבור". מאז הצהרה זו ניטש ויכוח, מעל ומתחת לפני השטח לגבי מהות "החזרת הכסף לציבור". בצידו האחד של המנעד עומד ראש הממשלה נתניהו שסבור שהפחתת מיסים – כלומר לצמצם הכנסה עתידית צפויה, ולא להרחיב את התקציב – היא הצעד המתבקש, בעוד שכחלון רמז כי הוא אינו מתעלם משוועתו של הציבור הנאנק תחת ייבוש השירותים הציבוריים בישראל ובכסף שנצבר בקופה ירחיב השירותים החברתיים.

מחאת הנכים הפכה, בצדק רב, לקונצנזוס. לא ניתן לצפות מאף אדם, ודאי לא אדם שנזקק לממן טיפולים רפואיים וציוד ייחודי לצורך התנהלותו השוטפת, להתקיים מ-2,342 שקלים לחודש, בישראל של היום. כל האיתותים המגיעים מהוועדה בראשותו של פרופ' ירון זליכה מראים, כפי שדיווחנו ב"דבר ראשון", כי צפויה העלאה של מאות שקלים בקצבה. זו העלאה משמעותית, אך כנראה שמדובר בפחות ממה שנדרש, ולשיטתנו פחות ממה שאפשר.

מלכת הלבבות. "תמיד מחר ריבה ואתמול ריבה, אבל אף פעם לא היום ריבה!" (יצויין שהציטוט הוא של המלכה הלבנה). איור של ג׳ון טניאל לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (ויקימדיה קומונס).

הצרה היא שבמשרד האוצר, חרף הכוונות הטובות המוצהרות של השר כחלון ושל אחרים, עדיין שלטת תפישה סגפנית ולעתים אכזרית. מדובר בגישה שלקוחה, בעצם, מהספר "אליסה בארץ המראות", ונוסחה היטב בידי המלכה הלבנה: "תמיד מחר ריבה, ואתמול ריבה, אבל אף פעם לא היום ריבה!", (It's always Jam tomorrow and Jam yesterday, but never Jam today).

אם נתרגם את מדיניות המלכה הלבנה לשפת אגף התקציבים באוצר הרי שיוסבר לנו כי בעיתות שפל אין ולא ניתן להוסיף כספים לטובת השירותים החברתיים והנזקקים, פשוט כי אין כסף בקופה. אם כן, שמא בתקופות גיאות, של צמיחה והכנסה עודפת ניתן להוסיף תקציבים אלו שהכל נשבעים בנחיצותם? לא, ישיבו לנו, טיפשונים שכמותנו, באוצר. בתקופות גאות יש לחשוש שהרחבה תקציבית תסמן לציבור העלאת מיסים עתידית, דבר שיוביל את בעלי ההכנסות הגבוהות לחסוך מחשש שמא הכנסתם בעתיד תיפגע, וכך תפגע הצמיחה. לכן, על פי האידיאולוגיה השלטת באוצר גם בתקופות של גיאות יש לקצץ את התקציב, כדי לעודד את "המשק", הצמיחה והיוזמה הפרטית.

בעבור החלשים והנזקקים, או בעבור רוב הציבור הנשען על המערכות הציבוריות לשירותים הבסיסיים ביותר של חיינו – חינוך, בריאות, ביטחון אישי – משמעות הדבר שהמשחק מוטה. ההוצאה הציבורית על פי החוקים הקיימים יכולה ללכת תמיד אך ורק מטה. גם עתה, אלא אם כחלון ילך למהלך אמיץ במיוחד הכולל שינוי של התקציב בחקיקה, הגדלת קצבאות הנכים לא יכולה באמת להיעשות באמצעות עודפי הגבייה, אלא רק על חשבון צרכים אחרים. כלומר עשיית צדק עבור הנכים עלולה עוד להביא לקיצוץ רוחבי בשירותים החברתיים – זאת ללא כל הצדקה כלכלית, למעט מיטת הסדום התקציבית בה כבולה הממשלה.

על מנת להימנע מקיצוץ רוחבי בעת העלאת קצבאות הנכים עומדות בפני כחלון שתי אפשרויות. הראשונה, בלתי סבירה ביותר בגלל התנגדותו המובהקת והמוחלטת של ראש הממשלה, שינוי תקציב המדינה לשנת 2017 ו-2018 בחוק. הרחבתו במכמה מיליארדי שקלים. מ-359.7 מיליארד שקלים ב-2017, ל-363 מיליארד. גודל התקציב שאמור היה להיות אלמלא סדרת קיצוצים שנעשו ב-2016. זהו איננו שינוי גדול, ובהחלט אפשרי בשל ההכנסות העודפות ממסים, אך כאמור לא סביר.

האפשרות השניה היא שימוש ברזרבות. אנשי האוצר הכמינו ברחבי התקציב הדו-שנתי למשרדי הממשלה רזרבות במנות קטנות. עד לתקציב הנוכחי נהוג היה לשמור את הרזרבה הממשלתית במקובץ. אך ב-2017, במקום לרשום 9 מיליארד שקלים ברזרבה הכללית, רשומים רק כ-680 מיליון שקלים. את שאר כספי הרזרבה חילקו בין המשרדים וכך איפשרו לכל משרד (ובעצם לכל שר) לטעון שתקציבו גדל באופן "היסטורי!" מבלי לוותר בשליטה של האוצר בכספים – העברת הכספים מסעיף הרזרבה לסעיף ביצועי נדרשת באישור אגף תקציבים ו-ועדת כספים. כך שהכסף קיים, וניתן להוציאו. רק צריך באמת לרצות.