גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם   חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

א

דרים אוף קרים

נער לבן התגלגל שטוח רגל על סקייטבורד, נגרר יד אל כתף אחרי נער שחור שדיווש על אופני פיקְסי נטולי בלמים. בוקר אוגוסט כהה, עמוק בחלקה השטוח של העיר המשתפל לעבר חוף המפרץ. אוושת צמיגים. רשרוש חצצי של גלגלי הסקייטבורד כנגד האספלט. ברקלי הקיצית מדיפה כרגיל ריח של אישה זקֵנה, תשעה גוונים שונים של יסמין ורסס של חתול זכר.

הנער השחור הזדקף, הרפה מהכידון. הנער הלבן ניתק זה מזה את קרונות הרכבת הקטנה שלהם. בזרועות מוצלבות תפס הנער השחור את שולי הטישרט שלו והפך אותה מעל לראשו. הוא נשאר בתוך החולצה, לא ממהר לשום מקום, בעודם מחליקים לעבר שלולית האור של פנס הרחוב הדועך הבא. בעוד רגע, אולי, ישלים הנער השחור את פשיטת הטישרט ויניף אותה כדגל מכיסו האחורי. הנער הלבן ייקח תנופה, יהדוף את עצמו קדימה ויתמתח כדי לגשש אחר בוהק העור החום החשוף כנגד כף ידו. אבל לעת עתה הילד על הסקייטבורד רק גלש לו מאחורי הפוחז המתגרה בגורל בעיניים קשורות, כמו נהג מרוצים בשובל אוויר.

* * *

ארצ'י סְטוֹלינגס — הר אדם, פני ירח, מסטול במידה סבירה — אייש את הדלפק הקדמי של תקליטי בְּרוֹקְלנד, כשהוא מחזיק תינוק מזדמן, לבוש חליפת קורדרוי חומה בהירה על סוודר גולף בגון כתום־דלעת שהעצימו את דמיונו המוכר (אם כי לא לגְנוּתו) לגָמֵרָה, מוטציית הצב הענקית המעופפת מהקולנוע היפני. התינוק היה תחוב תחת בית שחיו השמאלי, ואילו יד ימינו הפנויה דפדפה בַּשמינית מחמש עשרה התיבות מעיזבון בן־עזרא, שגילה העדפה — כמו ארצ'י עצמו — לבשר האדום של הג'ז, מהסוג המומלח והמשויש יפה בשומן של פאנק. "אלקטריק בֵּרד" (בלו נוט, 1970). ג'וני המונד. שני אלבומי הסולו הראשונים של מֶלווין סְפַּרְקְס. צ'רלס קיינַרְד, "וָא־טוּ־וא־זוּאִי" (פרסטיז', 1971). תוך כדי בדיקת המלאי האזין ארצ'י, מכווץ את עיניו מפעם לפעם, לאלבומו של אָאִירטו "פינגרס" (סי־טי־אַי, 1972)  בהדפסה קוודרופונית במצב מושלם, שהתנגן במערכת הקְוַדְרַפְּטוֹר המהימנה של החנות, צעצוע מופלא שחולץ במו ידיו של נט ג'פי בצלילה לתוך צפרדע זבל ושופץ בידי ארצ'י, חשמלאי מסוקים צבאי לשעבר שלזכותו — לפי בדיקה אחרונה — 37.5 אחוז של תואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט.

אמנות הקטלוג ביד אחת: דְלה תקליט מהארגז, חלץ את שרוול הנייר מתוך העטיפה. השחל את אצבעותיך אל תוך השרוול. החלק את הדסקית החוצה כשקצות האצבעות נוגעות בתווית ותו לא. הטה את התקליט במלוכסן אל אור הבוקר הניגר פנימה מבעד לחלון הראווה — האור אחיד הגוונים החושף כול של האיסט ביי, האור החריף והסלחני הנכון תמיד לגלות לך את האמת על מצבו של תקליט (אם כי נט ג'פי טען שזה לא האור אלא החלון, שמשה גדולה ומוצקה של זכוכית פיטסברג שהתחסנה נגד בולשיט מכל סוג בשישים וכמה השנים שבהן נודע החלל המאכסן כרגע את תקליטי ברוקלנד בתור המספרה של סְפֶּנסֶר).

ארצ'י התנדנד עם הקצב בעיניים עצומות, נגנב מכובד משקלו של התינוק, מהניחוח הדשן העולה מקו הבס של רינגו תִ'ילמן, מזכר עיניה הנשואות של אֶלסַבֶּט גֵטָצ'וּ בזמן שנתנה לו מציצה בחדר הפרטי של המסעדה האתיופית מלכת שבא. הוא נזכר בקשת המשתפלת של שפתה העליונה, בקצה לשונה המנגנת "אדיס אבבה" על מיתר המי של הזין שלו. התנדנד עם הקצב, התפנן, הרגיש באותו בוקר שבת — רגע לפני שייכנסו הנעליים הכבדות של השכונה וישאירו לו שביל של בשורות רעות — שהיה מוכן להמשיך ככה כל היום, לנצח.

"בוב בן־עזרא המסכן," אמר ארצ'י לתינוק המזדמן, "לא הכרתי אותו, אבל חבל לי עליו, שהשאיר אחריו את כל התקליטים הנהדרים האלה. בגלל זה אני חייב להיות אתאיסט, בדיוק בגלל זה, רולנדו, כשאני רואה את כל הוויניל הנפלא שהאיש המסכן נאלץ להשאיר אחריו." כי התינוק לא היה צעיר מכדי לדעת את השורה התחתונה, את האמת הקרה, את עובדות החיים והמוות של כל העניין. "איזה מין גן עדן זה, אם אתה לא יכול להביא את התקליטים שלך?"

אולי משום שהבין שהיא רק רטורית, לא טרח התינוק לנסות להשיב על השאלה.

* * *

נט ג'פי הופיע לעבודה תחת ענן כבד, כדרכו אולי בחמש מתוך אחת עשרה פעמים, באומדן נדיב נגיד ארבע מתוך תשע, כשמצב רוחו העכור סוגר על ראשו כקסדת חלל ונט המסכן לכוד בפנים בלי יכולת לדעת אם האטמוספרה ראויה לנשימה, בלי שום מד שיורה לו מתי עומד החמצן לאזול. הוא סובב את מנעול הצילינדרב עוד צרור המפתחות נחבט בדלת, כשגם הוא עובד רק ביד אחת בגלל תיבה של תקליטים שאחז תחת בית שחיו השמאלי. נט נגח את דרכו פנימה בראש מורכן והמהם לעצמו בלחש; המהם את חילופי האקורדים בשיר פופ עכשווי סתמי מכל בחינה אחרת; המהם מכתב זועם אל בעל הבית הרשלן של מכון הציפורניים במרחק שני רחובות משם או אל האוקלנד טריביון שאת מדור המכתבים למערכת שלו קישטו כעסיו לעתים מזומנות; המהם את הרסיסים הראשונים של תאוריה חדשה בדבר יחסי הגומלין בין הבוסה נובה לנוּבֶל ואג; המהם גם כשלא השמיע שום קול, שכן נים כלשהו עמוק בעצמותיו של נת'ניאל ג'פי לא חדֵל לרטט אפילו בשנתו.

הוא סגר את הדלת, נעל אותה מבפנים, הציב את התיבה על הדלפק ותלה את מגבעת הפדורה שלו, המפוספסת אפור עם פחם, על אחד מתשעת וָוי הפלדה המתפצלים, אף הם שריד מימי המספרה של ספנסר. הוא העביר אצבע בשערו הכהה והמקורזל, הסמיך אפילו יותר משערו של ארצ'י וכבר נסוג בקו המצח. אחר כך פנה, יישר את עניבתו — עניבה היפסטרית רחבה של חובב בי־בופ משנות הארבעים בצבע שחור עם רסיסי כסף — ורשם לפניו את מצבה של תיבה מספר שמונה. ואז סובב את ראשו כמה פעמים מצד לצד על חוליות הצוואר, כאילו פיקוק העצמות הזה יש בכוחו לשחרר אותו מהגורם המסתורי להמהומו הבלתי פוסק. נט הלך אל ירכתי החנות ונעלם מבעד לווילון החרוזים, שבנו ג'ולי צייר עליו בעמל רב את צלמו של מיילס דייוויס מעוצב כקדוש מקסיקני, כשלִבו המיוסר של סיינט מיילס חשוף, עטור זר קוצים של תיל דוקרני. אמנם הציור לא ייצג את מושאו במדויק, ובעיני ארצ'י דמה יותר דווקא למוקי וילסון, אבל ברור שלא קל לצייר דיוקן של מישהו על פני אלף חרוזים בקוטר סנטימטר, ומעטים מלבד ג'וליוס ג'פי היו מעלים רעיון כזה על דעתם, קל וחומר מנסים להוציא אותו אל הפועל. כעבור רגע שמע ארצ'י את מכל ההדחה מתרוקן בשירותים, ומיד אחר כך פרץ של שיעול נרגז, ואז חזר אביו של ג'ולי אל קדמת החנות, מוכן ומזומן לשרוף עוד יום.

"של מי התינוק?" אמר.

"איזה תינוק?" אמר ארצ'י.

נט הסיט את הבריח של דלת הכניסה וסובב את השלט כדי להודיע לעולם שתקליטי ברוקלנד פתוחה לעסקים. הוא הסיע את גולגולתו שוב סביב פסגת עמוד השדרה שלו, המהם המהום נוסף, חזר והשתעל. ואז פנה אל שותפו בפנים כמעט קורנים מזדון. "אכלנו אותה סופית," אמר.

"בחישוב סטטיסטי, סביר מאוד," אמר ארצ'י. "במקרה הזה, על מה ולמה?"

"אני בא ישר מסִינְגְלְטֵרִי."

לבעל הבית שלהם מר גַרנֶט סינגלטרי, הקינג של הבְּלינג,הייתה חנות לממכר שיני מתכת, טבעות זהב, חבלים לפי מטר במרחק שלוש דלתות מברוקלנד. הבלוק כולו היה בבעלותו, וכמוהו עוד כתריסר נכסים אחרים שהיו פזורים ברחבי וֵסט אוקלנד. שטח קמעונאי, שטח מסחרי. סינגלטרי היה לווייתן זולל מידע והפליג במסלול נדודיו הקבוע בכל השכונה, שואב את כל הרכילויות ומסנן אותן במזיפתו הבלתי נלאית למיצוי כל חומר מזין. מימיו לא שחרר ולו דולר אחד מיותר להשתובב בין תיבות התצוגה של תקליטי ברוקלנד, ואף על פי כן היה לקוח קבוע שקפץ לביקור אחת ליומיים כשומע חופשי, כדי לנטר את מאזן האמת והבולשיט בזרם המקומי.

"אהה?" אמר ארצ'י. "ומה היה לסינגלטרי לספר?"

"הוא אמר שאכלנו אותה. ברצינות, למה אתה מחזיק תינוק?"

ארצ'י השפיל את מבטו אל רולנדו אינגליש, איש צעיר בגון החלודה בעל פה חמוד והמון תלתלים חומים ורכים מיוזעים ודבוקים לרקותיו, ארוז בבגד גוף כחול ועטוף בשמיכת כותנה צהובה. ארצ'י הניף את רולנדו אינגליש ושמע קול שכשוך מספק מבפנים. אמו של רולנדו אינגליש עיישה הייתה בתו של הקינג של הבלינג. מוקדם יותר ארצ'י הציע לשחרר אותה מהתינוק לשעות הבוקר, אולי לקנות כמה דברים שהוא צריך וכן הלאה. אשתו של ארצ'י עמדה ללדת את ילדם הראשון, ולרגל אבהותו הממשמשת ובאה עלה בדעתו שכדאי לו להתאמן קצת לפני 1 באוקטובר, תאריך היעד שלהם, אולי להקל קצת את הזעזוע שבהפיכתו בגיל שלושים ושש לאב מן המניין. אז הוא ורולנדו קפצו לווֹלְגְרינס, וארצ'י כלל לא התנגד לטיול הרגלי בבוקר אוגוסט יפה שכזה. הוא זרק שלושים דולר מכספה של עיישה על חיתולים, מגבונים, תחליף חלב, בקבוקים וחפיסה של פטמות נוק, לפי הרשימה שנתנה לו עיישה. אחר כך פשוט התיישב על הספסל בתחנת האוטובוס מול וולגרינס והוא ורולנדו אינגליש שיתפו פעולה בהחלפת חיתול מצחין ונשנשו משהו — ארצ'י ירד על שקית של חורים מוקפי בצק ומצופי סוכר מהפדרציה המאוחדת של הדונטס ואילו רולנדו אינגליש נאלץ להסתפק בצנצנת של גרבר לבוקר.

"זה רולנדו," אמר ארצ'י. "לקחתי אותו בהשאלה מעיישה אינגליש. בינתיים הוא לא עושה מי יודע מה, אבל הוא מתוק. אז מה, נט, אני מבין משניים-שלושה דברים שאמרת קודם שאכלנו אותה במובן כלשהו."

"נתקלתי בסינגלטרי."

"והוא האיר את עיניך."

נט סובב את תיבת התקליטים שהביא אתו, איזה שלושים וחמש–ארבעים חתיכות בתיבה של בננות צ'יקיטה, והתחיל לעלעל בהם כלאחר יד. ארצ'י הניח תחילה שנט הביא אותם מהבית, שאלה פריטים מהאוסף הפרטי שלו שהוא רוצה למכור או תקליטים שלקח הביתה לעיון מעמיק; הגבולות בין ההחזקות הפרטיות של כל אחד מהשותפים למלאי של החנות נשמרו בדייקנות רשלנית. כעת ראה ארצ'י שמדובר רק במתנדבים: תקליט של ג'וּס ניוטון, תקליט מאוחר, גרוע, של הקומודורס,  אלבום של דובוני אכפת לי לחג המולד. אשפה, פֵּרות מדרכה, נשורת באושים של איזו מכירת חצר. ספריות תקליטים מיותמות קראו בלי הרף לשני השותפים מכל פינה שאליה השליך אותן הגורל, שידרו אותות מצוקה בתדר שרק נט וארצ'י השכילו לקלוט. "הבנאדם יכול לנסוע לאנטארקטיקה," אמרה פעם אביבה רוֹת'־ג'פי על בעלה, "ולחזור משם עם ארגז של תקליטי 78 '." חשׂוך תקווה וחדור תקווה ניפה כעת נט את מציאתו האחרונה, כשכל תקליט הוא משהו גדול בכוח, אבל סיכוייו בפועל פוחתים במקדם של עשר עם כל ראיה לחוסר האקראיות בטעמו הרע של האלמוני שנפטר מהם.

"'אנדי גיבּ'," אמר נט ואפילו לא טרח להטעין את המילים בנימה של בוז, רק הקיף את השם במירכאות כפולות ערטילאיות כאילו הוא שם דבר. הוא שלף החוצה עותק של "אפטר דארק" (אר־אס־או, 1980) והציג אותו לרולנדו אינגליש לבדיקה. "אתה אוהב את אנדי גיב, רולנדו?"

נראָה שרולנדו אינגליש מפגין כלפי אלבומו האחרון של האח הצעיר לבית גיב פתיחות רבה יותר משל בן שיחו.

"בעניין החמידות אני מוכן לזרום אתך," אמר נט בנימה שהשתמע ממנה עד כאן ולא יותר, כאילו הוא וארצ'י חלוקים זה על זה, דבר שלמיטב זיכרונו של ארצ'י לא היה ולא נברא. "תן אותו."

ארצ'י העביר את התינוק לידי נט, וחש את ההתכווצות בכתפו רק לאחר שהרפה ממנו. נט כרך את שתי ידיו תחת בתי שחיו של התינוק והרים אותו לעימות ישיר פנים אל פנים, ורולנדו עמד יפה במשימה של זקיפת ראשו ופגישת מבטו של נט באותה ארשת של נכונות לתת סיכוי לאנשים — לאנדי גיב, לנט ג'פי, למי שלא יהיה. ההמהום של נט התרכך לכדי משהו קרוב לשיר ערש בעוד שניהם בוחנים איש את רעהו. גופו של רולנדו ינוקא העניק תחושה טובה ומוצקה, גוש של גרביים מגולגלים תחובים לתוך גרב גדול אחד, דחוס וישנוני, לא אחד מאותם תינוקות כחושים דמויי תרנגולת מרוטה שנתקלים בהם מפעם לפעם.

"גם לי היה פעם תינוק," נזכר נט, מתרפק על העבר.

"אני זוכר." זה היה בערך בזמן שפגש את נט לראשונה, כשניגן בחתונה במועדון הזה נָטוּרפְרוֹינְדֶה למעלה בהוֹאָקין מילר. ארצ'י, שזה מקרוב חזר ממלחמת המפרץ, הצטרף ברגע האחרון כממלא מקומו של הבסיסט הקבוע של נט באותה תקופה. כעת ג'וליוס ינוקא לשעבר היה בן חמש עשרה, ולדעתו האישית של ארצ'י, פחות או יותר אותו פְריקָזוֹיד מתוק שהיה מאז ומתמיד, אחד ששומע הרמוניות סודיות, כותב שירה בשפת הקְלינְגוֹן, מצייר על ציפורניו פרצופי ג'ק סְקֵלינגטון. היה הולך לגן בבגד גוף צמוד ובחצאית מחול, חוזר הביתה וצופה ב"צִבעי אותי בַּרְבְּרָה". כבר בגיל שלוש או ארבע נוטה כמו אביו לשאת נאומים. לספר לך שפְרֵנְץ' פְרַייס לא באים מצרפת ושוקולד גרמני לא בא מגרמניה. אותה נטייה להסתבך בדקדוקי עניות. עם זאת, לאחרונה נראה שהוא מרבה לשדר בקוד מתבגרים חשאי כלשהו, שרק הורים יודעים לפענח ושנועד להוציא אותם מדעתם.

"תינוקות זה דבר מגניב," אמר נט. "הם יודעים לתת נשיקות אסקימואיות." נט ורולנדו נכנסו לקטע, אף אל אף, והתינוק לא נשבר והיה מוכן לסבול את זה. "כן, רולנדו ממש בסדר."

"ככה חשבתי."

"שליטת ראש טובה."

"דווקא כן, לא?"

"בגלל זה קוראים לו הארי שלט־ראש. נכון? בטח נכון. הארי שלט־ראש. בא לך לאכול אותו."

"יכול להיות. לא יוצא לי לאכול יותר מדי תינוקות."

נט בחן את ארצ'י באופן שבו ארצ'י בחן את צד א' בעותק של בן־עזרא של "קוּלוּ סֶה מָמָה" (אימפלס!, 1967) בחיפוש אחר תואנה להוריד את הדירוג של מצב התקליט.

"אז מה, אתה מתאמן? זה הרעיון?"

"זה היה הרעיון."

ארצ'י משך בכתפיו והעניק למחווה נופך של גבורה מצטנעת, כמו שהיית מושך בכתפיך בתגובה לשאלה איך למען השם הצלחת להציל מאה יתומים לכודים במטוס מטען עולה בלהבות מהתנגשות ודאית עם אסטרואיד. בעודו משחק את התפקיד מול נט ידע ארצ'י — הרגיש, כשם שהרגיש בכאב בעל צורת התינוק בזרועו השמאלית — שיכולתו כמו גם נכונותו להשגיח על רולנדו אינגליש שעה או יום או שבוע אין להן ולא כלום עם נכונותו או יכולתו להיות אב לילד הממשמש ובא, העסוק כעת בגימור הסופי של מערכת הנשימה והמערכת האנדוקרינית של גופו במעבדה האפלה של רחם אשתו.

לנגב טוסיק, ללחוץ קצת חלב מאבקה דרך פטמת פלסטיק, לנגב את הקיא במטלית — כל אלה היו רק מטלות ופרוצדורות, סדרה של צעדים, בדיוק כמו כל השאר בחיים. חובות למילוי, תפקידים גוזלי זמן, משמרות שאתה צריך לקיים עד הסוף. העסק את מחשבותיך בחילוץ חתימת זמן מסובכת מ"אוֹן דֶ'ה קוֹרנֶר" (קולומביה, 1972) או בפיצוח אחד הקטעים הסתומים מתוך ההרהורים (ארצ'י היה שרוי כעת בקריאת יצירתו של מרקוס אורליוס בפעם התשעים ושלוש), מַיין ביד אחת תיבה שלמה של תקליטים מעניינים, ולפני ששמת לב הגיע הזמן לתנומה קלה, אימא חזרה הביתה ואתה שוב חופשי לעשות כעולה על רוחך. זה כמו בצבא: היזהר, מְצא מקום קריר ויבש לאפסן את תודעתך, והחזק מעמד עד שזה יעבור. אלא, כמובן (הוא תפס, חוֹוה את הלחץ על כל המגרש של התבהלה שפלרטטה אתו כבר חודשים, בעיקר בשלוש לפנות בוקר כשהתהפכותה ההריונית של אשתו במיטה הפריעה את שנתו, תבהלה שהאימון הקצר עם רולנדו אינגליש נועד, לשווא, כך הבין כעת, להפיג(, שהדבר הזה לא יעבור אף פעם. לעולם לא תגיע לסוף של להיות אבא, וממש לא משנה איפה אחסנת את המוח שלך או כמה שלבים בסדרה כבר ביצעת. אפילו אם תמות לא. חי או מת או רחוק אלף קילומטר, אתה תמיד תהיה המועמד התורן לעבודה שהיא לא פרוצדורה ולא סדרה של שלבים אלא משהו שדורש את תשומת לבך המלאה והמתמדת וזאת בלי שתיקרא בהכרח לעשות, לבצע או לומר שום דבר בכלל. אביו של ארצ'י עצמו עזב אותו ואת אמו כשארצ'י לא היה מבוגר הרבה יותר מרולנדו אינגליש, ואף על פי שאחר כך, במשך שנים מספר, כשדרך כוכבו לשעה קלה, לות'ר סטולינגס עדיין בא לפעמים, שילם מזונות בזמן, לקח את ארצ'י למשחקי בייסבול של האוקלנד אֵיי'ס, לפארק השעשועים מַריוֹט'ס גְרֵייט אמריקה וכיוצא באלה, עדיין נדרש מלות'ר קשישא דבר־מה נוסף שמעולם לא התגשם, חלק כלשהו מעצמו שאף פעם לא התגלה, אפילו לא כשעמד ממש ליד ארצ'י. האבהות מטילה עליך התחייבות שנוגעת ליותר מאשר לכספך, לגופך או לזמנך, נוכחות שאינה פיזית ואינה נמדדת בשום שעון: בלתי מוגבלת, נצחית וסמויה מעין, כמו מחויבות הכבידה לכוכבים.

"כן," אמר נט. לרגע רפה התיל המתוח בתוכו. "תינוקות זה דבר חמוד. אחר כך הם גדלים, מפסיקים להתקלח ומתחילים לעשות ביד לתוך גרב."

צל העיב על דלת הזכוכית, וס"ס מירצ'נְדָני צעד פנימה עגום מבע, ולאיש היו מלכתחילה פנים שעוצבו להביע עגמומיות — עיניים שקועות, פימות שקועות, תאנייה נקווית בשלולית הדיו השפוך של זקנו.

"אתם, רבותיי," אמר, וכתמיד היה משהו נוגה ונאות בהיגויו את האנגלית המלכותית, מעין מזכרת לימים טובים יותר, מתורבתים יותר, "אכלתם אותה."

"אני לא מפסיק לשמוע את זה," אמר ארצ'י. "מה קרה?"

"דוֹגְפַּייל," אמר מר מירצ'נדני.

"דוגפייל הדפוק," אישר נט וחזר להמהם.

"בעוד חודש הם מתחילים לחפור יסודות."

"בעוד חודש?" אמר ארצ'י.

"בחודש הבא! כך שמעתי. ידידנו מר סינגלטרי דיבר עם סבתו של מר גיבְּסון גוּד."

נט אמר: "גיבסון גוד המזדיין."

חצי שנה קודם לבוקר זה, גיבסון "ג'י בד" גוד, לשעבר הקוורטרבק של פיטסברג סְטילֵרס וחבר נבחרת העונה של המקצוענים, הנשיא ויושב הראש של דוגפייל הקלטות ושל דוגפייל סרטים, ראש מכון גוד והאדם השחור החמישי בעושרו באמריקה, טס לאוקלנד בספינת האוויר השחורה־אדומה שנבנתה בשבילו בהזמנה, ובמסיבת עיתונאים, כשראש העיר לצדו, שפע כולו תכניות לפתיחת ת'אנג שני של דוגפייל באתר הזנוח זה כבר בטלגרף אווניו שפעם היה בו המרכול גולדן סטייט, שני בלוקים מדרום לתקליטי ברוקלנד. הת'אנג של אוקלנד נועד להיות גדול אפילו יותר מקודמו הענקי שבקרבת קַלבֶר סיטי ולכלול קומפלקס של עשרה אולמות קולנוע, מתחם מסעדות, אזור מכונות משחק ואגף קמעונאי בן עשרים חנויות שבמרכזו חנות מדיה של דוגפייל בשלושה מפלסים, אחד למוזיקה, אחד לווידאו ואחד לשאר ירקות (ספרים בעיקר). כמו החנות של דוגפייל בפוֹקְס הילס, גם חנות הדגל באוקלנד תציע מבחר רציני של מוצרי מדיה בעלי עניין כללי, אבל תתמחה בתרבות אפריקנית־אמריקנית, כפי שניסח זאת גוד במסיבת העיתונאים, "על כל אוצרותיה ומכמניה". לגוד היו כיסים עמוקים, וכמיהותיו האימפריאליות היו קשורות קשר אמיץ לתחושת ייעוד חברתית; הרעיון המרכזי מאחורי הת'אנג לא היה לעשות כסף אלא לשקם, בתנופה אחת, את לבה המסחרי של שכונה שחורה שנעקר מתוכה בימי התפארת של בניית רשת הכבישים המהירים בקליפורניה. מה שלא נאמר במפורש במסיבת העיתונאים, אם כי השתמע בבירור מהשתלשלות הדברים בת'אנג של לוס אנג'לס, היו כוונותיה של חנות המדיה לא רק למכור תקליטורים במחירי מרתף אלא גם להציע מבחר מלא של סחורה משומשת ונדירה, כמו לדוגמה תקליטי ויניל של ג'ז, פאנק, בלוז וסול.

"אין לו את האישורים וכל זה," ציין ארצ'י. "הבחור שלי צ'ן פְלָאוורס כבר סיבך אותו לגמרי בהשפעות סביבתיות, מחקרי תנועה, כל החרא הזה."

בעליו ומנהלו של בית הלוויות פלאוורס ובניו, השוכן בדיוק מול האתר הנדון של דוגפייל, היה גם נציגם במועצת העירייה של אוקלנד. בניגוד לסינגלטרי, חבר המועצה צ'נדלר ב' פלאוורס היה אספן תקליטים, פזרן נלהב, ובלי שהבינו בדיוק את הסיבות להתנגדותו המוצהרת לתכניות של דוגפייל, שני השותפים סמכו עליה ודבקו בכל מאודם בהבטחה הגלומה בה.

"משהו שינה מן הסתם את דעתו של חבר המועצה," אמר ס"ס מירצ'נדני, נוקט את נימת ג'יימס מייסון הטובה ביותר שבאמתחתו: חמיצות לאה, בלי וֶרמוּת.

"הא," אמר ארצ'י.

בכל וסט אוקלנד לא היה מישהו עם יותר קשיחות שקטה וכבוד ברחוב מצ'נדלר פלאוורס, ולכן אותו משהו שמן הסתם שינה את דעתו קרוב לוודאי לא היה ניסיון הפחדה.

"אני לא יודע, מר מירצ'נדני. האח יש לו בחירות עוד מעט," אמר ארצ'י. "בקושי צלח את הפריימריז. אולי הוא מנסה לעורר את בסיס הבוחרים שלו, להתסיס אותם קצת. להמריץ את הקהילה. לגרד קצת סטאר פאוור מגיבסון גוד."

"ודאי וּוַדאי," אמר מר מירצ'נדני ועיניו אמרו בחיים לא. "אני משוכנע שיש הסבר תמים."

שלמונים, רמזו דבריו. שוחד. כל מי שהצליח לקיים זרם מתמיד של דודנים ואחייניות מפנג'אב שיציעו את המיטות במלוניות הדרכים שלו וירחצו מכוניות בתחנות הדלק שלו בלי להסתבך עם הרשויות בשני הקצוות, כפי שעשה מר מירצ'נדני, היה מוצא שמחשבותיו נוטות בדיוק לכיוון זה. קשה היה לארצ'י כמעט באותה מידה לדמות את פלאוורס — אותו איש קשה עורף, רך דיבור והגון מאז ומתמיד — לוקח שוחד מידו של איזה קוורטרבק שחצן לשעבר, אלא שארצ'י נטה לאזן את גישתו המחמירה מדי למצבם של תקליטי ויניל באמונה מופרזת בבני אדם. "איך שלא יהיה, מאוחר מדי, לא?" אמר ארצ'י. "העסקה כבר נפלה. הבנק קיבל רגליים קרות. גוד איבד את המימון שלו, משהו מסוג זה?"

"אני לא ממש מבין פוטבול אמריקני," אמר ס"ס מירצ'נדני, "אבל סופר לי שבימיו כשחקן גיבסון גוד התפרסם למדי בזכות משהו שנקרא ‘כושר היחלצות'."

"התרגיל החלופי," אמר נט. "במשך זמן־מה בתקופה ההיא כמעט לא הייתה שום אפשרות להפיל אותו עם הכדור ביד."

ארצ'י לקח את התינוק בחזרה מנט ג'פי. "ג'י בד היה חתיכת בנזונה חלקלק," אישר.


זהו ספרו השאפתני ביותר של מייקל שייבון עד כה (ומדובר במחברם של ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי ושל איגוד השוטרים היידים), והוא זכה בפרס הספר של הלוס אנג'לס טיימס ונכלל כמעט בכל רשימות הספרים הטובים ביותר שיצאו בארצות הברית ב-2012.

'טלגרף אווניו' בתרגום משה רון, 'ספריה לעם' – 'עם עובד'