בואו נשאיר את הניתוחים הפוליטיים בצד רגע. אמנם התככים והמזימות הרוחשות בין לשכות נתניהו וכחלון מעניינות, ולעתים יקרה שהמתחים האישיים הם שיכריעו גורלן של ממשלות ואף מדינות. מעניינת גם ההשוואה בין שר האוצר לפיד וניסיונותיו לקדם מדיניות להטבה עבור פלח אוכלוסיה מסויים, ושר האוצר כחלון, תוך בחינת השאלה האם סופו של כחלון יהיה שונה מסופו של לפיד.

אבל מתחת לפני השטח ישנו ויכוח מהותי יותר על דרכה של הכלכלה הישראלית. אמנם מדובר בויכוח בתוך גבולות גזרה צרים ביותר, שאינם חורגים ממוסכמות כלכליות שמרניות וניאו-ליברליות, אך חשיפת הויכוח חשובה לצורך הבנה של הכיוונים אליהם צועדת ישראל כעת, ופיתוח היכולת להתמודד עם הכיוונים הללו.

בצידו האחד של המתרס בויכוח הזה ניצב בנימין נתניהו, ראש הממשלה. נתניהו הטיל את כובד משקלו בעד הפחתת מסים בעת הנוכחית והמשך מגמת הקיצוץ בהוצאה הציבורית. נתניהו ניסה לגייס את עסקת מוביל-איי, שהביאה אותו לתת ראיון חד-פעמי לתכנית הכלכלית בגלי צה"ל, כדי לשכנע בצורך הדחוף בהפחתת מסים והקטנת משקלה של הממשלה. כך גם אמורה הייתה, לשיטתו של נתניהו, הגבייה העודפת של מסים להביא להפחתת מסים באופן מידי, ובעתיד הקרוב והנראה לעין לקיצוץ תקציבי בהוצאות (כי לפתע "יתברר" שההכנסות קטנו).

אל מול הגישה הזו עומדת, באופן תיאורטי בלבד, גישה שדוגלת בהרחבת השירותים החברתיים לרמה שמקובלת במדינות המערב, כאמצעי להתמודד עם הרעות החולות של החברה הישראלית: הפערים החברתיים כלכליים, העוני, התפוררות השירותים החברתיים והניצול המתקיים בזירה המופקרת של חברת השוק הישראלית. לגישה זו אין ממש מייצגים בתוך הזירה הפוליטית הישראלית, למרבה הצער.

אבל גם בתוך הממסד הכלכלי הישראלי, קרי בתוך משרד האוצר בכלל ובאגף התקציבים בפרט, יש תחושה שגישתו הטוטלית של נתניהו בעד הפחתת מסים וקיצוץ תקציבי בכל תנאי מזג אויר היא כמו שאומרים "טו מאץ'". במילים אחרות: הגזמנו. רבים בחברה הישראלית עדיין סוחבים איתם פציעות כלכליות וצלקות משנות הקיצוץ הגדולות של שנות נתניהו כשר אוצר.

כחלון, כמו לפיד לפניו, יודע שהסטה של מיליארדים בודדים בתקציב לעבר מעמד הביניים הישראלי, יתנו למעמד זה אויר לנשימה. זה לא רק דימוי מטאפורי: מרבית מעמד הביניים הישראלי עומד על סף העוני, במצב שנקרא "שביר כלכלית". די בהוצאה חד-פעמית גדולה ובלתי צפויה, הנובעת ממחלה או משבר כלשהו, כדי לקלוע משפחה ממוצעת לשיעבוד לחוב בלתי ניתן לפרעון ולחיים של דלות. המשמעות של הפחתה של הוצאה קבועה (כמו צהרונים) עבור משפחה שכזו, או עוד כמה מאות שקלים בנטו, עשויה להיות גדולה. כחלון, בניגוד ללפיד, השכיל לרתום את הפקידות הבכירה של משרד האוצר לתכניותיו ולעבוד איתם יחד. לפיד נלחם באגף התקציבים, בלי הצלחה רבה.

אמנם אין הקומץ משביע את הארי, וכדי להביא לשינוי משמעותי – ולא רק לשיפור המינורי שאנו רואים בשנים האחרונות במדד הג'יני, המודד את אי השוויון, והגיע לשיאים  מדאיגים בעשור הראשון של המאה – צריך לדבר בעשרות מיליארדים ולא במיליארדים בודדים. אבל הארי שלנו, כלומר החברה הישראלית, כל כך רעב וכחוש, שגם ארוחה דלה נראית בעיניו כעת כארוחת מלכים.

תכנית 'נטו משפחה' מסתכמת לפי הערכות האוצר בכ-4 מיליארד שקלים. 2.35 מיליארד שקלים הפחתת מסים (מכסים ומס הכנסה – מצער שכחלון לא בחר להוריד את המע"מ). וכ-1.65 מיליארד שקלים שיוכנסו לבסיס התקציב ב-2018 (מבלי להגדיל את התקציב, רק להבטיח את ביצועו. גם זה משהו במציאות שלנו). במונחי הויכוח שקיים בתוך הממסד הכלכלי בישראל, בין הפחתת מסים להרחבה קטנה, התוצאה שהציג אתמול כחלון משקפת את יחסי הכוחות: הניאו-ליברליזם הקיצוני עדיין שולט, אך יש גם מגמות נוספות שמבינות שצריך לשנות כיוון ולהרחיב ולו במעט. כחלון הוא המייצג הנאמן של גישה זו בשלב זה.

השיח הכלכלי

ואם יורשה לנו, הערה על השיח הכלכלי. הבוקר תקראו בעיתונים אחרים פרשנים וכתבים כלכליים שמתריעים מפני "ההרחבה התקציבית" בה נוקט כחלון. אפילו הצעד המינורי של כחלון – שבסה"כ לוקח כסף מהרזרבות של 2018 ומכניס אותו לתוך בסיס התקציב – יזכה לביקורת על חוסר אחריות פיסקאלית וכיו"ב. המבקרים יהיו גם כאלו שעוטים על עצמם את האיצטלה של "שמאליות" כלכלית או "חברתיות".

השיח הכלכלי המונוליתי הזה, חד גוני, המזמר את תורת הניאו-ליברליזם באוניסונו (קול אחד, ללא הרמוניה), הוא כל מה שהישראלים התרגלו לשמוע בעשורים האחרונים. וזו בעיה של ממש, כיוון שללא שיח המאתגר את התפישה הקיימת בממשלה אין סיכוי ממשי לשינוי חברתי.

בתוך המרחב הזה אנו ב"דבר ראשון" מנסים להשמיע קול אחר. קול הנשען, קודם כל, על תפישה ערכית של שוויון וסולידיריות בין אזרחי ישראל, ערכים שעשויים להתגשם דרך גישה כלכלית מרחיבה של הממשלה ודרך שינוי התפישה שלנו הישראלים את עצמנו, את חברתנו, את מה שמגיע לנו מהממשלה ומה שאנחנו מחויבים לתת אחד לשני.

המצב המקרו כלכלי של ישראל 2017 אינו שונה מהותית מהמצב המקרו כלכלי של 2015. עודפי גבייה במסים, תת ביצוע בהוצאות. ובכל זאת, בנובמבר 2015 הוחלט על הפחתת מיסים בסדר גודל של כ-4 מיליארד שקלים. הפחתת המסים עברה אז ללא כל דיון ציבורי, ללא ויכוח. כך גם במהלך 2016 בוצעה הפחתת מסים נוספת, בשיעור דומה, ללא ויכוח, ללא דיון, ללא התנגדות.

הפעם, מאז הודיע כחלון אי שם בפברואר 2017 כי צפויים עודפים וכי הוא שוקל הפחתת מסים ו"החזרה של הכסף לציבור", התקיים במרחב הציבורי הישראלי דיון  משמעותי. היו שתמכו בהפחתת מסים, כרגיל, אך נשמע גם קול ברור בעד הרחבת השירותים החברתיים. גם דיון זה התחולל בתוך קוי המתאר הרזים שתוארו קודם לכן, ובכל זאת – אפשר לסמן שינוי בשיח הכלכלי.

"דבר ראשון", במהדורתו המחודשת, קם לפני כ-11 חודשים, ביוני 2016. מאז עלייתנו לאויר כמעט ולא חלף יום שבו לא תיארנו את המצב האנומלי אותו אנו רואים בישראל ואתו אנו מכנים "מדינה עשירה, אזרחים עניים". אם תרמנו במשהו לדיון הציבורי הער שהתחולל בחודשים האחרונים לראשונה, הרי שאנו רואים ברכה אמתית בעמלנו. נקווה שהדיון המשמעותי הזה ימשך, ושהחברה הישראלית תזכה להישגים רבים ומשמעותיים, המגיעים לה בדין.