מכל מכלול הסרטים התיעודיים שעוסקים בגטו ורשה ובמרד, לא בוססו עד כה הסרטות ממרד גטו ורשה. מבדיקת דבר ראשון, התאמה בין הסרטה מוכרת לתמונה מאוסף המפקד הגרמני יורגן שטרופ, מדכא המרד, מעידה על כך שצולמה בזמן המרד. למרות ריבוי העדויות הכתובות בנושא המרד, לחשיפת צילומים יש ערך תיעודי ייחודי, המושך גם תשומת לב ציבורית מרובה בשל הקלות והנוחות שבה. "לראות זה להאמין", אומרת האמרה הידועה, ולמי שמחזיק ברשותו את המראות, או אף מייצר דימויים חזותיים כרצונו, יש יכולת להשפיע השפעה גדולה על הזיכרון.

העיר שהותקפה 4 פעמים

התקיפה הנאצית הראשונה נגד ורשה הייתה בפרוץ המלחמה ב-1939. במרד היהודי שהתחיל באפריל 1943, הוחרב שטח הגטו באופן חסר תקדים. בעקבות המרד הפולני של אוגוסט 1944, החריבו הגרמנים כ-80% מהבניינים בעיר, ובנוסף, גם הרוסים הפציצו את ורשה, על מנת לסלק את הגרמנים מהעיר. מוזיאון המרד הפולני הפיק הדמיית מחשב מותאמת למשקפי תלת ממד הנקראת MIASTO RUIN (עיר ההריסות), המתעדת את חורבן העיר בסוף המלחמה, שהפכה לבסוף גם למפעל שיקום שנחשב לגדול בהיסטוריה עד כה.

מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, ריכז מרד גטו ורשה עניין הציבורי רב ביותר, אך מבחינה תיעוד מצולם, מדובר באירוע דל במיוחד. במרבית הסרטים שעוסקים במרד גטו ורשה, משתמשים למעשה בצילומים של אירועים אחרים, בדרך כלל של המרד הפולני בוורשה. מבדיקה בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון, ישנם 53 עותקי סרטים העוסקים בגטו ורשה (רובם ממקור אחד – סרט תיעודי נאצי מן הגטו שצולם במאי 1942. יעל חרסונסקי ניסתה לפענח את החידות הקשורות בו בסרטה "שתיקת הארכיון"). הצילומים האמינים היחידים מימי המרד, הם הצילומים הגרמנים של דיכוי המרד והם כוללים שני חלקים – דו"ח שטרופ, שהגיש המפקד הנאצי יורגן שטרופ לאחר דיכוי המרד, ותמונות נוספות שנמצאו אצלו באופן אישי ולא צורפו לדיווח. רק סרט אחד מתוך ה53 , ובאורך של 72 שניות בלבד, כולל קביעת תיארוך לימי המרד, וזאת בזכות ההתאמה עם תמונות הסטילס מדו"ח שטרופ.

מי ששולט במצלמות, יכול לשלוט גם בזיכרון

כחלק מתכניות הניצחון שלהם, נהגו הנאצים לתעד את מעשיהם בכתב ובצילום, ולהיאבק אפשרויות התיעוד בידי הקרבנות. הנאצים פירשו את האמירה לפיה "את ההיסטוריה כותבים המנצחים" גם בגרסת התמונה והפילם. יחידות הסרטה נאציות רשמיות התלוו לכוחות הלוחמים והכיבוש, ותיעדו את השלטון הנאצי ואת קרבנותיו. תמונה אחת מאוסף שטרופ, אשר לא צורפה לדו"ח ואין לה תאריך ודאי חושפת חיילים גרמנים שלקראתם יוצאים שני יהודים מתוך ההריסות.

הווידאו המתואם עם תמונה זו, מאשש כי מדובר בצילום וידאו אמיתי ממרד גטו ורשה, ולא בצילום מתקופה אחרת ש"גוייס" לטובת יצירת דימוי למרד.

מימין התמונה שצולמה עבור דוח שטרופ. משמאל צילום מסך מתוך הסרטון האותנטי מדיכוי מרד גטו וורשה

צילומי הוידאו מהסרטה זו, כנראה מהצוות של שטרופ עצמו, השתלבו בחומרים תיעודיים שונים, ביניהם פרק 13 בסדרה "עמוד האש", וסרטונים שונים ברשת.

כדי לספר סיפור מחדש, צריך לייצר תמונות חדשות

עם השנים, נעשו ניסיונות שונים לספר מחדש את סיפור המרד. בעקבות המחסור בתיעוד מצולם, יותר ויותר מפיקים תיעודיים משתמשים בכלים של קולנוע עלילתי כדי לספר את סיפור המרד על פי דרכם. למעשה, ההיעדר של החומר הגרפי, והפניה להדמיות ואנימציות היא פעולה שעלולה לפצל עוד יותר את הזיכרון, לזיכרונות מתחרים, שלהם גם דימויים חזותיים שונים המתעלמים זה מזה.

בשנת 2006 הפיקו רונן זרצקי ויעל קיפר-זרצקי את סרטם "המורדים האחרונים", המתלווה לחלק מלוחמי הארגון היהודי הלוחם שנותרו בחיים אז. הסרט מבוסס על עדויות מאוחרות, חלקן סמוכות לאתרי המרד ממש, כולל תעלות הביוב, גם על הפקה של אנימציה ממוחשבת פשוטה יחסית, המבוססת עד זיכרונותיהם של העדים, בכדי להמחיש את המתח ברגעים שלפני פרוץ המרד ואת מהלכיו הראשונים. אווירת הסרט עצובה והוא נצמד לחוויות האישיות של המשתתפים ונמנע מלעסוק במטרות המרד ומשמעותו. מגמתו היא לטעון כי מדינת פולין היא זו שחולקת כבוד רב ללוחמי המרד, בעוד מדינת ישראל שכחה מהם.

 "המורדים האחרונים", רונן זרצקי ויעל קיפר זרצקי, 2006

בשנה שעברה העלה המוזיאון היהודי החדש בוורשה לרשת סרט על המרד בשם "לא הייתה תקוה", הכולל ציורי אנימציה המבוססים על זכרונות הלוחמים שהשתתפו במרד, וביניהם מארק אדלמן, שמחה רותם, צביה לובטקין ומרדכי אנילביץ'. לצד עדויות, הסרט מביע גם את פרשנותם של האנימטורים, לטקסט שנכתב על ידי תסריטאים. הפקה מסוג זה כבר מטשטשת את ההבחנה שבין סרט תיעודי לסרט עלילתי וכוללת גם דרמטיזציות בדויות, שלא קרו במציאות, אך מעניקה לסיפור חיות, שכנראה איננה אפשרית ללא שימוש כלשהו באמצעים עלילתיים.

כמו הסרטים שלפניו, גם הסרט הזה מציג בעיקר את קורות אנשי הארגון היהודי הלוחם – האי"ל, ולא מזכיר את קיומם של לוחמי האיגוד הצבאי היהודי – האצ"י, ומתעלם גם מהנוכחות של עשרות אלפי יהודים שחיו בשטח הגטו, אשר בלעדיהם לא היה מתרחש המרד כלל. בהתאמה לשם הסרט, ציורי האנימציה אכן מביעים פנים חסרות תקווה, אך מקריאה בעדויות הלוחמים עצמן, עולה שהשם מטעה. לוחמי המחתרת היהודים, מכלל הארגונים, חשו יאוש גדול ותקווה גדולה בעת ובעונה אחת. הם לקחו על עצמם אחריות עצומה והכירו בערך המעשה שלהם, הגם שהבינו שלא יוכלו לנצח, ושכולם או כמעט כולם ימותו, מה שאכן אירע.

"ללא תקוה. מרד גטו ורשה 1943", מוזיאון יהודי פולין, 2016

במרד פעלו 2 ארגונים לוחמים

יובל חיימוביץ' זוסר וסימון שכטר הקרינו ביום חמישי האחרון בסינמטק תל אביב את סרטם "ונזכור את כולם?", סרט שנועד להכניס לזיכרון הציבורי גם את גבורת לוחמי הארגון הצבאי היהודי – האצ"י. טענה מרכזית בסרט היא שסיפורם וגבורתם הודחקו ונמחקו מההיסטוריה, בשל השתייכות מנהיגי הארגון לתנועת בית"ר (בדרג הלוחם היו גם יהודים דתיים, קומוניסטים ויהודים ללא הכרזת זיקה פוליטית). האולם בסינמטק תל-אביב היה מלא ובסיום הסרט הקהל הריע במחיאות כפיים סוערות.

הקרנה של הסרט ונזכור את כולם? (צילום: דבר ראשון).

בשונה מהאי"ל, מן האצ"י שרדו פחות מ-8 לוחמים, ואיש מהם לא היה מהדרג הפיקודי. אין ברשותנו אפילו תמונה של מפקד הארגון, פאבל פרנקל, אלא רק קלסתרון, שהורכב מזיכרונותיה של הקשרית פלה פינקלשטיין. עקב מיעוט העדויות על האצ"י באופן כללי, ומיעוט הידע של חברי הארגון ששרדו על הנהגת הארגון, הידע על האצ"י נשען על מה שסיפרו עליו אחרים – ההיסטוריון רינגלבלום שביקר במטה הארגון, ואנשי אי"ל כמו צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, שהזכירו אותו בזיכרונותיהם. השניים תיארו את המגעים שהובילו להסכמה על איחוד הארגונים ואת החיכוכים שנוצרו ומנעו מהאיחוד להתממש בפועל. לשיטתם לא הניגוד הפוליטי הכריע, שכן באי"ל עצמו היו ניגודים אידיאולוגים לא פחות קשים ומורכבים בין התנועות השונות שהרכיבו אותו ואיגדו את רוב ארגוני הציבור בגטו. הוויכוחים נסובו על כל דבר אחר – מי ינהיג את הארגון, כיצד יאספו כספים וכיצד יחולק הנשק, האם מותר להסתובב עם נשק בגלוי ומי רשאי להצטרף אליו ואיך.

עדות מרכזית לפועלם של האצ"י היא רישומי הקרב בכיכר מוראנובסקה, כפי שהופיעו בדו"ח של שטרופ עצמו, המתאר את ההתנגדות העיקשת של לוחמי הארגון. גם בסרט של זוסר ושכטר נעשה שימוש במגוון טכניקות עלילתיות כדי "לייצר תמונה" של סיפור האצ"י, כמו המחזות של תיאורי שטרופ באמצעות שחקנים חיים, כולל הקרב בכיכר מוראנובסקה בו תלו אנשי האצ"י את דגל פולין לצד דגל כחול לבן יהודי. הפקת הסרט ארכה מספר שנים, בה התלוו היוצרים לז'וטה הרטמן, מלוחמות האצ"י ששרדו, והם תיעדו את הכאב והעלבון שחשה בשל ההתעלמות ארוכת השנים מסיפור חבריה לארגון וחלקה שלה בו. בעבורה, ההזמנה שקיבלה לקראת סוף חייה להדליק משואה בעצרת הנעילה של יום השואה בבית לוחמי הגטאות, לא הצליחה לכפר על שנים של דחיה וגם זלזול.

חוקרי השואה כמו ד"ר חווי דרייפוס, ישראל גוטמן, דריוש ליביונקה ואחרים, התריעו כי בנסיון לתקן את העוול כלפי זכרם של לוחמי האצ"י, המתקנים יוצרים עוול חדש. עקב מיעוט המקורות האמינים, חלקים בסיפור מבוססים גם על מקורות פולניים מפוקפקים, המספרים בדיות לגבי האצ"י כדי להאדיר את חלקם שלהם בסיוע להקמתו עוד בשנת 1939, כביכול.

בסיום ההקרנה הבהירו הבמאים כי שאיפתם היא לחדול מחישובים פוליטיים ביחס לזיכרון השואה והמרד, וליצור זיכרון מכליל ולא מפריד. בפועל, חלק משמעותי בסרט אינו מוקדש לסיפור האצ"י עצמו, אלא לטענות ההשכחה וההדחקה. חלקן בוודאי מוצדקות, אך לא בטוח האם סרט שמבטא, יותר מהכול, כתב האשמה ארוך ומפורט נגד שותפי האצ"י למאבק נגד הנאצים, אכן מסוגל לסלול את הדרך לזיכרון משותף ולא מחנאי.

באותו הערב הציגה היאלי גרוס, במקום אביה נתן גרוס, שנפטר לפני חודשיים, את הסרטים שצילם סבה נתן גרוס בפולין, בגירסא שעברה שיקום דיגיטלי. באחד הסרטים ניתן לצפות במחזה המדהים, על רקע הריסות הגטו, מתכנסים של שרידי המחתרות וניצולי יהדות פולין לציין 5 שנים למרד גטו ורשה. הם הסירו את הלוט מעל לפסל שהכין נתן רפופורט וחשפו את האנדרטה הקיימת עד היום.