ענף המסעדנות מונה היום למעלה מ-100 אלף עובדות ועובדים כמלצרים, ברמניות, מארחים, טבחיות, עוזרי מטבח ושוטפי כלים. חלקם תיכוניסטים שמשלימים הכנסה, חלקם סטודנטים, וחלקם צעירים אחרים בבירור דרכם המקצועית העתידית. המשותף לרובם הוא היותם צעירים בלי שאיפות עתידיות במקצוע הזה, העובדים ללא זכויות בסיסיות, בענף שהניצול בו מובנה. להבדיל ממסעדות באירופה או בארה"ב, מלצרות כאן בישראל היא מצב ביניים, לפחות באופן בו אנחנו תופסים אותה, גם אם מצב הביניים הזה נמשך עשר שנים. פני הענף הם פני התודעה הזמנית-קבועה הזו. אבל את המצב הזה אפשר לשנות – באמצעות התאגדות עובדים.

משמרת המחאה מול קפה נואר (צילום: דבר ראשון).

שוק מנצל

רובם המוחלט של העובדים בענף לא נהנים מזכויות בסיסיות כמו שכר מינימום, תשלום על שעות נוספות, תשלום על שעות שבת, ימי מחלה וחופשה, פנסיה, דמי הבראה, והחזרי נסיעות. בגלל שאין שכר מוסדר ואין זכויות, נוצרות שיטות העסקה יצירתיות ומגוונות וכגודל הגיוון – גם הניצול.

אורי מתוקי, יו"ר האגף לאיגוד מקצועי ב'הסתדרות הנוער העובד והלומד' מעיד על תנאי ההעסקה הרעועים בענף. "הרעה החולה המרכזית של הענף היא שהוא מאוד לא מוסדר. זה ענף שמתבסס על תשלום טיפים, שזה כשל בפני עצמו, והמחוקק לא קבע האם הטיפ הוא שכר עבודה או לא. נוצרה סיטואציה שבה פסיקות בית הדין בשנים האחרונות כן מחייבות תשלום שכר מינימום בתחום, ולכן חל שיפור, אבל עדיין כל אופן ההעסקה מצוי במין אי בהירות. בחלק מהמקומות מתייחסים לטיפ כשכר עבודה ובחלק לא, זה יוצר מצב כאוטי. היום המצב הוא שברור שהטיפ הוא חלק אינטגרלי משכר העובדים. כולם יודעים שכשאתה יושב במסעדה או בית קפה אתה מוסיף בין 10 ל-15 אחוז על החשבון, וזה מצב שכולם משלימים איתו."

"הרבה תלונות מגיעות אלינו על ניכויי שכר שנעשים עקב לקוח שבורח ולא משלם, והסכום יורד מהשכר וכמובן שזה לא חוקי. כל הבעיות נובעות מכך שכל השכר לא מבוסס ולא מוסדר – ובכך לא מובטח."

"הצד השני של העבודה במסעדות הוא שאפשר להרוויח הרבה כסף מטיפים ועובדים שואלים 'מה עדיף לי – כסף ביד או לא?'", מוסיף מתוקי, "בפריפריה זה לא בהכרח כך, ומסעדות בקריית שמונה או דימונה לא מרוויחות כמו אלו באיזור תל אביב והמרכז, אבל השוק כולו מושפע מהנורמה."

"נקודה נוספת היא שהענף מורכב מעבודת משמרות, עבודה שנתפסת כמזדמנת ואתה כעובד לא ממש רואה בה עבודה לטווח ארוך. את עובדת בה כמה שנים, ויש פחות הקפדה מה מגיע לי ועל מה אני נלחמת. זה, והטיפ כשכר, הן מחלות היסוד של הענף".

"רעה חולה נוספת היא תשלום שכר במזומן, וזה קורה הרבה", אומר מתוקי. "זה אמנם נוח לעובדים, שיש להם מזומן להוצאות קטנות שלהם, אך זה יכול להיות גם רק טיפ, ואז את לא מקבלת את השכר שלך. משהו מאוד מקובל היום זה תשלום חלק מהשכר בתלוש וחלק בטיפ. זאת אומרת שאתה לא מקבל את כל התשלומים הנלווים לשכר. ניקח לדוגמא בחורה שעובדת שנתיים, זאת לא עבודת חייה והתשלום במזומן נוח לה – מה יקרה אם היא תיפצע? אם היא תלך לביטוח לאומי, היא תקבל פיצוי לפי התלוש ולא לפי השכר האמיתי. ככה גם בפנסיה. ההפרשות נמוכות יותר, וזה יוצר המון בעיות."

"דבר נוסף זה עבודת סופי השבוע. המחוקק קובע שבסוף השבוע שכר המינימום הוא 150% מהשכר ביום חול, אבל עובד מבוסס טיפים לא מקבל 150%, אלא את השכר הרגיל. גם אופן חלוקת הטיפים משפיע על השכר: במסעדה אחת נוהגים כך ובמקום אחר אחרת. כן מתחלקים עם הברמנים או לא, כן מתחלקים בטיפים עם עובדי המטבח או לא. טיפים משותפים או שהולכים למלצר בלבד, הטיפים עוברים דרך קופת המעסיק או ניתנים במזומן."

מתוקי מוסיף ש"רעה חולה נוספת של העבודה היא הסטנד ביי – זמן המתנה. תבוא ותחכה, ואם יהיו אנשים אז תעלה למשמרת. לפעמים זה גם תהיה בדקת קריאה בבית. זאת בעיה גדולה במשק עניין הסטנד ביי – האם משלמים לך על זמן המתנה או לא."

"הרבה תלונות שמגיעות ל'הסתדרות הנוער העובד והלומד' קשורות ליחס במקום העבודה – איך מדברים, איך פונים, הרבה הטרדות. מסעדות זה מקום של עבודה לחוצה. זה יוצר חיכוחים."

"השבוע הגרוע בחיי"

אושרית סוכולובסקי, בת ה-18, תלמידת י"ב מתל אביב, עבדה בחופש הגדול האחרון במלצרות, או נכון יותר, ניסתה. את שבוע המלצרות היחיד בו עבדה היא מתארת כ"בין השבועות הכי גרועים שהיו לי בחיים".

אושרית סוכולובסקי ומזכירת איגוד המקצועי תומר (צילום: באדיבות המצולמת).

אושרית הגיעה לראיון במסעדה במתחם שרונה בתל אביב, ובעל העסק ביקש ממנה להישאר ל"התלמדות". "הייתי בת 17 ונשארתי עד 24:00 בלילה ולא היה לי זמן לאכול. ביום השני הוא אמר לי להגיע ב-9 ופתחתי את המסעדה. הוא אמר לי לצאת להפסקה ואחרי חמש דקות נגמרה ההפסקה וחזרתי למלצר. בחמש דקות של ההפסקה, הוא אמר לי שאני יכולה להזמין וזה לא יעלה לי כסף. ביום למחרת הוא אמר לי לבוא בשעה 9 בבוקר שוב, בקושי ישנתי, ושוב עשיתי משמרת של 12 שעות בלי הפסקה בכלל. הגיע יום שישי ועבדתי כמה שעות, והוא אמר לי שאני יכולה לקחת משהו לאכול, וכך היה וחזרתי הביתה."

ביום הרביעי לעבודה של אושרית במקום היתה תקלת חשמל, אך במקום לשלוח את המלצרים לביתם, הם נשארו בכוננות למקרה שיחזור החשמל. "היינו שם מ-20:00 עד 24:00 בלילה, והמסעדה לא עבדה, והוא אמר שהוא לא משלם על השעות וזה לא מעניין אותו בכלל מה אנחנו חושבים. בפעם האחרונה הוא היה שיכור והוא אמר לי 'אושרית בואי רגע' ונתן לי חיבוק ונשיקה, ואמר לי שאני ממש כמו הבת שלו. שאלתי אותו אם יש לו בנות, אז הוא אמר לי 'בקרוב יהיו לי אם את רוצה'. הוא היה צועק עליי מול אנשים והוא השפיל אותי. עבדתי 14 שעות ברצף בלי הפסקות, היה חם, ושום דבר לא עניין אותו."

"כשבאתי לקחת את התלוש ראיתי 1,300 ש"ח על משהו כמו 65 או 70 שעות שבתוכן היה גם שעות נוספות ושעות שבת. הוא לקח לנו את הטיפים, ואמר שכל מה שאכלתי, בסך הכל פעמיים זה 100 ש"ח – 'מחיר לקוח'. הוא לא היה נחמד בכלל, איש מפחיד."

אושרית החליטה להתלונן ולא לוותר על זכויותיה. "פעם בבית ספר שלי באו לעשות לנו הרצאה של 'הנוער העובד' על שוק העבודה, זכרתי קצת מה אמרו – בין השאר לרשום שעות וכך עשיתי. ואז פניתי ל'נוער העובד והלומד' ונפגשתי עם תומר, מזכירת האיגוד המקצועי, והיא הייתה מאוד נחמדה. הציעה לי להגיש תלונה על הטרדה מינית גם, אבל החלטתי בסוף שלא. היא שלחה אליו מכתב ואחרי חודשיים הביאה לי את הצ'ק. הצטלמו והרגשתי שממש אכפת לה ממני".

חוק זכויות המלצרים

קיימים אמנם פסקי דין המתייחסים לתשלום חובה של שכר מינימום ולאופן בו נרשמו הטיפים, והאם עברו דרך קופת המעסיק או לא בטרם ניתנו לעובד, אך הפסיקה איננה חוק. בתחום החקיקה היו מעט התקדמויות ולאחרונה יזם ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) את 'חוק זכויות המלצרים'. 62 חברי כנסת חתמו על על הצעת החוק, שמטרתה היא הסדרת תנאי ההעסקה בענף ההסעדה בישראל. ההצעה, שהוגשה ביולי 2015, מנסה להתמודד עם הסוגיות העיקריות בענף, ומגדירה באופן ברור שטיפ או תשר אינם שכר עבודה, אלא עניין רצוני, ושעל שעות כוננות צריך לשלם. על פי ההצעה, בחמש השנים הראשונות תינתן הטבת מס למעסיק במסגרת הוראת שעה, שלא תעלה כסף למדינה, אלא תבוא ממיסוי ההכנסה של המלצרים.

בתחילת מרץ האחרון החליטה הממשלה לדחות את הדיון על הצעת החוק בחצי שנה, וייתכן שכך קברו אותו בכלל, ולכן הצורך במסגרת חוקית להעסקה בענף עדיין שריר. דברי ההסבר לחוק מתארים כי "במצב הדברים הקיים היום, שכרו של המלצר נגזר מתוך התשר הניתן על ידי הלקוח. במציאות זו המעסיק לא משלם לעובד את זכויותיו הקבועות בחוק." חוסר הבהירות סביב אופני העסקה מפקיר כל עובד לגופו, ומייצר שוק מנוצל ופרוץ.

אורי מתוקי אומר כי "המדינה צריכה לקחת אחריות על הענף הזה, ולהגדיר אחת ולתמיד האם טיפ הוא שכר העבודה או לא. גם זה צריך להיות בהדרגתיות, כי זה לא ענף ששייך לטייקונים. זה יזם שלקח סיכון, ויש מסעדות שנפתחות והן הפסדיות. צריך גם לקחת את זה בחשבון."

תקוות ההתאגדות

בשנת 2007 התאגדו עובדי רשת בית הקפה 'קופי בין', בהובלתו של הפעיל החברתי אלון לי-גרין, ונאבקו על זכויותיהם. עשור עבר מאז אותו אירוע היסטורי. עשור בו תנופת ההתאגדות בישראל נמשכה בענפים בהם איש לא חשב שהיא תיתכן – כמו בהייטק, בסלולר, בביטוח, וברשתות המזון המהיר. ואולי כעת הגיעה שעתם של המלצרים. בהיעדר חקיקה, בשוק כל כך פרוץ, התאגדות עובדים נראית כפיתרון הרלוונטי.

"עד ההסדרה צריך לפתור בתוך מקומות העבודה את אופן הפעולה", אומר מתוקי. "הדרך הטובה ביותר לשיפור תנאי העבודה בענף זה התאגדות עובדים. בגלל שמדובר לרוב במקומות קטנים ניתן להגיע לשליש הנדרש להקמת ועד ולשבת למשא ומתן עם המעסיק ולהסדיר את תנאי העבודה."

מתוקי מציין בהתרגשות את הדוגמא של עובדי 'קפה נואר' שהחליטו לעשות מעשה ולשנות את תנאי עבודתם, במסגרת התאגדות עובדים. "עובדות ועובדי 'קפה נואר' החליטו להתאגד ולפעול בדרך שיכולה לקדם אותם. לקח זמן, אבל המסעדה הכירה בהתאגדות, ואנחנו מקווים להגיע להסכם קיבוצי", אומר מתוקי.