במדבר, פרק ו'

התורה משקיעה פרקים ואף ספרים שלמים בהנחיות מפורטות של דרישות מבני ישראל כעובדי אלוהים. למי שמצפה לתמורה בעד ההשקעה הרבה הזו מצפים בסך הכל 5 פסוקים בסופו של פרק ו':

כג)דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
כד)יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה וְיִשְׁמְרֶךָ:
כה)יָאֵר יְהוָֹה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ:
כו)יִשָּׂא יְהוָֹה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵֹם לְךָ שָׁלוֹם:
כז)וְשָֹמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

כאשר הברכה עצמה היא בעצם 3 פסוקים בלבד (פסוקים כד, כה, כו)

מדוע כה מצמצמת התורה בברכה? כבר ראינו בספר ויקרא, פרק כו', איך הברכה לעם ישראל אם ימלא אחרי מצוות אלוהים קצרה ואילו הקללה ארוכה וקשה.

הסיבה למוטיב הברכה הקצרה בעיני היא פשוטה – כדי להיות מאושר לא צריך הרבה. האושר מצוי ביכולת ליהנות מהחיים מבלי להפוך את החיים למרוץ אחרי אושר לא מושג. יש מי שחי כדי להיות מאושר ויש מי שמאושר מעצם החיים. הראשון לעולם ירצה עוד ועוד כדי להגיע לאושר והשני יגיע לאושר כל יום מחדש.

הברכה היא אישית.
באמצעות הכוהנים מברך אלוהים את כל אחד מבני ישראל בנפרד ולא כציבור. מדוע?

אני חושב שזה ברור. כל אדם נשפט ומבורך על מעשיו שלו עצמו. אחריות אישית היא מהות המושג אדם. אדם הוא אמנם חלק מעם (במקרה הזה עם ישראל) אך הוא אינו חלק מעדר והוא לעולם לא יכול להתגונן ולומר שמעשיו נבעו מכך ש"כולם עשו כך".

ולבסוף – תוכן הברכה הוא שיעור מאלף להורים ולמחנכים. כדי שהילדים יצאו לעולם כ"אנשים טובים" צריך לחנך (להציב גבולות, לרכוש דעת בבית הספר, להעניש לעתים וכו') אבל כל זה חייב לבוא עם הענקת תחושה לילד ששומרים עליו, שמאירים אליו פנים (חיוך – תנסו, זה עובד נפלא), סולחים לו ונותנים לו הזדמנויות אמיתיות להשתפר, מסתכלים עליו ורואים אותו באמת.

אם נפעל כך אפשר לקוות שברכת השלום הנועלת את ברכת הכוהנים תגיע. לפחות שלום בבית.