"עשינו את העבודה אליה התכוננו עשר שנים. שיתפנו פעולה עם כל כוח שהיה לו בעיה. זה שלא שמעו עלינו, זה בגלל שלא היו לנו יחסי ציבור כמו לצנחנים. אם לא היו שומעים את דברי המ"פ הירדני (מפקד הכוח הירדני על גבעת התחמושת, ש.נ.) לא היו יודעים מזה." כך סיפר יוסף בן גיגי, מפקד טנק מפלוגת השריון הירושלמית מגדוד 182, שהיה ממשחררי ירושלים. מעדותו עולה כי כמעט ולא הייתה לחימה בירושלים בה לא לקחו חלק משמעותי ואף מכריע.

בן גיגי, בן ה-82 עלה לישראל בגיל 12 ממרוקו בשנת 1948 ויחד עם משפחתו עבר לגור בשכונת בקע בירושלים. "אחי כבר היה בארץ ב-48 ונלחם בקרבות לטרון כתותחן" סיפר. "בגלל שהוא נלחם אז, כשהיינו בבית עולים, נתנו לנו בזכותו אפשרות לגור בירושלים. קיבלנו בית בבקע ברחוב שמשון." לימים היה בן גיגי לבעלים של מפעל נירוסטה בבית שמש אותו מכר בגיל 70 ומאז הוא פנסיונר. ב-12 השנים האחרונות הוא חי בעיר רחובות.

יוסי בן גיגי (צילום: הדר בן גיגי).

מה תוכל לספר על פלוגת השריון בה שרתת?
"בשנת 1957 ארגנו בירושלים פלוגת טנקים. גייסו אליה ירושלמים שהשתחררו מהצבא באותה שנה. לקחו כל מי שהשתחרר, מי שהיה שריונר, צנחן או פקיד כדי להקים את הפלוגה הזו. שמה של הפלוגה היה גש"פ 182 והיא יועדה לעשות שיתוף פעולה עם חטיבת ירושלים. על הפלוגה פיקד אהרון קמארה ששימש גם כמפקד מובלעת הר הצופים ובזכות כך זכה לכינוי 'מלך ההר'. מידי שבועיים הייתה עולה שיירה למובלעת להחליף את כוחות השוטרים. להר הצופים היו עולים במכוניות סגורות. אם הירדנים היו רוצים לבדוק אותנו אז הם היו עוצרים ומחזיקים את המשאית. הייתה גם פעם שכמעט שחטו את כל העובדים בהדסה. בגלל המקרה הזה רצו לקחת אחריות והקימו כוח לעזור. קמארה קיבל את המינוי מבר לב שהיה הרמטכ"ל.

"הפלוגה הזו, פלוגת מילואים, הוקמה מכל היחידות בצבא. כל הפלוגה הייתה הטרוגנית. היו לנו פרופסורים, אינסטלטורים, עובדי עירייה, דוורים ועוד. פרסים, מרוקאים, גרוזינים, רומנים ופולנים. אף פעם לא קראנו למישהו בשמות 'ווזווז' או מזרחי. הייתה פלוגה מאוד מיוחדת. התאמנו כל השנים מ-1957 ועד ערב המלחמה. אומנו ככוח עזר לחטיבת ירושלים. בירושלים כמעט ולא היה חודש שעבר מבלי שהיו יריות מצד הירדנים ותמיד בתגובה גייסו אותנו. אני לא יודע אם עוד מישהו עשה מילואים כמונו. בנוסף לזה התאמנו עם חטיבות אחרות. צנחנים או אחרים או קורסים של מפקדי פלוגות או מפקדי גדודים. התפקיד שלנו היה לדאוג שיהיה כוח מגן משוריין לתגובה נגד הירדנים. לפי הסכמי הפסקת האש אסור היה שיהיו כוחות שריון בירושלים ואסור היה שידעו שיש כוח שריון בתוך ירושלים. זו הייתה פלוגה סודית. רוב האנשים לא ידעו מקיומה. החזקנו כמה משוריינים בתוך ירושלים וכמה בסטף ועין כרם. כ-12 טנקים. במלחמה הביאו תגבורת של עוד שלושה טנקים. לא זוכר מאיזה חטיבה או גדוד."

מבצע הבאת הטנקים לירושלים נעשה תחת אפם של הירדנים ושל קציני האו"ם. במהלך חגיגות יום העצמאות בשנת 1958 ביקשו הישראלים אישור מהירדנים לערוך מצעד צבאי בירושלים והבטיחו שלאחר המצעד כל הכלים וכלי הנשק שיגיעו יעזבו את העיר. למצעד הגיעו ארבע פלוגות שריון והובטח כי קציני האו"ם יהיו אחראים שהטנקים יחזרו למרכז הארץ אך תוך כדי החגיגות, כשקציני האו"ם שותים וחוגגים, הם לא שמו לב שרק שלוש פלוגות עזבו את העיר והרביעית הוסתרה במחנה שנלר ובמחנה הסטף.

מלחמת ששת הימים או יותר נכון לומר, ההמתנה למלחמה, תפסה את בן גיגי שהיה כבר בן 32 ועל כך הוא מספר, "גויסנו בתקופת ההמתנה למילואים. התמקמנו כל השבועיים בסטף. אני זוכר ביקור של הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס ומפקד חיל האוויר עזר וייצמן בשבת, לפני המלחמה. הם ביקרו אותנו לראות אם אנחנו מוכנים והראנו להם תרגיל עלייה לטנקים."

מתי נכנסתם ללחימה?
"ביום שני בבוקר התחילו הירדנים להפגיז את ירושלים. חצי פלוגה יצאה מהסטף לכיוון מגרש הרוסים יחד עם קמארה והתגבורת. חצי הפלוגה השני נשאר במקום עם הסמ"פ רפי ישעיה. בסביבות הצהריים אמרו לנו לנסוע לכיוון העיר. היו באותו זמן הפגזות על הדסה, עין כרם והר הרצל. חבריי לפלוגה זוהר ברעם ורפי ישראלי שהיו בכוח של קמארה מספרים שכבר התחילו את המלחמה בשעות הצהריים.

"הכוח שלנו החל לנוע אחה"צ לכיוון ירושלים על הזחלים. עברנו את עין כרם ועברנו את העיר דרך הר הרצל והתמקמנו בערב בסביבות חמש ברחוב צפניה. שם אמרו לנו להתמקם והתברר לנו שהיינו מאחורי בית הספר לשוטרים שהיה גבעת התחמושת."

הכרעה של הקרב על גבעת התחמושת

"התמקמנו בשורה אחת מול גבעת התחמושת וביצענו שם הפגזה גדולה בכינון ישיר על היעדים כמה שעות טובות. באזור השעה חצות, אולי אחת בלילה, הפסקנו את האש והפלוגה זזה לכיוון העיר העתיקה והתמקמנו במלון אמבסדור כ-8-7 טנקים. לפנות בוקר בסביבות השעה 05:00-04:30 הגיעו קצינים מהצנחנים שביקשו סיוע בכמה מקומות שנתקלו בהתנגדות גדולה. סגן מפקד הפלוגה ישעיה אמר ששני הטנקים האחרונים, ביניהם הטנק שלי, ילכו עם קצין הצנחנים דורון. לא זוכר אם הוא היה מגדוד 55 או 202. נסענו אתו ועברנו את הגדר של ביה"ס לשוטרים והגענו לגבעת התחמושת. בגבעה הסתערנו עם אש מקלעים ופגזים. לפני כמה שנים היה מפגש עם מפקדי הפלוגות של הירדנים שהיו בירושלים. המ"פ הירדני שפיקד על גבעת התחמושת סיפר שראה שבאים טנקים וגם תיאר את המסלול המדויק בו נסענו וממנו באנו. הוא סיפר שכשהם ראו את הטנקים הוא הבין שזה הזמן לסגת והם החליטו לברוח לכיוון שכונת ג'בל מוכאבר" סיפר בן גיגי.

סמטת המוות והבקעת שער האריות

ביום השני ללחימה כוחות צנחנים מחטיבה 55 ביצעו השתלטות על צומת הרחובות דרך שכם וצלאח א-דין ומשם המשיך הכוח לנוע במטרה לטהר עוד כמה יעדים. בצד השני של הרחוב, בסמיכות למוזיאון רוקפלר, נכנס כוח צנחנים לסמטה הפונה לכיוון דרום-מערב שקיבלה את השם "סמטת המוות" מאחר ונורתה מתוכה אש שהפילה חיילים. מכיוון שכוחות הצנחנים לא יכלו להתקדם, סיפר בן גיגי כי טנק מהפלוגה הוא שהכריע את העמדה ממנה נורתה האש, "ברגע שהייתה התנגדות הטנק ביצע את העבודה ופיצח את העמדה ובזה נגמרה הלחימה שם. עשינו את מה שלמדנו."

בן גיגי סיפר כי ביום השלישי ללחימה בשעות הצהריים, ישבו מוטה גור מפקד הצנחנים והפיקוד הבכיר שלו על המדרגות ברוקפלר. לדבריו, גור אמר לישעיה להיערך להתקפה הבאה דרך אוגוסטה ויקטוריה. "הוא נתן הוראה להיכן לנסוע ואיפה לפנות אך בגלל החושך פספסנו את הפניה וירדנו לגיא בן הינום. שם התהפך הטנק של ישעיה וקיבלנו הוראה לחזור אחורה. בלילה היו קרבות מהחומה ויריות ופגזים. גם הצנחנים וגם אנחנו נשארנו עומדים עד 2 בלילה. נסוגנו לכיוון שכונה אמריקאית. שם הייתה ממוקמת חטיבת הצנחנים ודחו את ההתקפה ללמחרת בבוקר. בבוקר נענו לכיוון אוגוסטה ויקטוריה והגיעה גם חטיבה עשר (חטיבת ירושלים, ש.נ.).

"כל הטנקים עמדנו בשורה מול הכביש. הטנק שלי עמד בדיוק מול שער האריות. התותחן שלי דיווח שיורים עלינו. אוטובוס שעמד ליד השער, אפשר לראות אותו בוער בכל מיני תמונות, אנחנו הבערנו אותו ופרצנו את השער. לאחר מכן חיסלנו את העמדה שעמדה מאחורי השער ואז נכנסו הצנחנים. אם לא היינו אנחנו פורצים את שער האריות אי אפשר לדעת כמה קרבנות היו. כאן גם הסתיים החלק שלי בלחימה והצנחנים פרצו לתוך העיר העתיקה."

על אף החשיבות והמשמעות המכרעת של פלוגת השריון אין לה הנצחה משמעותית, "אין לנו הנצחה ספציפית בשבילנו. יש הנצחה בגבעת התחמושת ובבסיס בו ישבה הפלוגה בסטף יש לוח. במוצב הנקיק ברמת רחל יש אתר הנצחה של חטיבה 16 ומוזכר שיתוף הפעולה עם הטנקים בלי שמות נופלים." הפלוגה גם ספגה פגיעות בגוף ובנפש, "כמעט כל מפקדי הטנקים, חלק גדול מהם נפצעו בדרך לחומה בשער שכם ביניהם ניסים אלבז, שלמה גלבוע, אליהו שליין. נהרג לנו ניסן מנחם מאחורי מלון אמבסדור. בדיוק כשהתחיל לנוע קיבל כדור בראש. הוא היה דוקטור לזואולוגיה. היכן שהיינו הולכים הוא היה מחפש את הנחשים והעקרבים. זוהר ברעם וצוותו נפגעו כשהטנק שלהם נשרף בעקבות פגיעה של נשק חודר שריון."

הצנחנים בכותל (צילום: דוד רובינגר/ לע"מ).

השאלה שלי את בן גיגי אם הוא מצטער שלא הזכירו את הכוח שלהם בשירים הרגיזה אותו והוא מיד השיב בענווה ופרגון, "אי אפשר לזלזל בצנחנים, הם היו גיבורים. כשהם היו לבד הם נפלו תוך שניות בסמטת המוות. אם הטנק לא היה מרביץ שם 2-3 פגזים היו עוד קרבנות." בן גיגי סיכם, "עשינו את העבודה. ניצחנו. יופי. הלאה."

וכך, למרות שמדובר בסיפור שאולי לא מוכר לרבים, אותם לוחמים אמיצים וענווים לקחו חלק חשוב בקרבות על ירושלים בששת הימים, כעת נותר להמשיך לספר את הסיפור ולזכור את אלה שנפלו.