רצה הגורל ושנתו הראשונה של 'דבר ראשון' במהדורתו המחודשת כאתר חדשות הייתה מלאה בדיון ציבורי על התקשורת. תפקידו של השידור הציבורי, מעורבותם של אינטרסים פוליטיים ומסחריים בשידורי חדשות, ומהות העיתונות היו לנושאים "חמים", ולא פעם פתחו מהדורות חדשות, כשהם מתגלמים בשערורייה תורנית.

היריבות בין "התקשורת" ובין רה"מ נתניהו איננה אלא הצגה כוזבת, צלליות על הקיר שממולנו ותו לא. התקשורת המסחרית הינה שותפה ראשונה במעלה של השיטה הכלכלית שקידם נתניהו

חרף זאת, ספק בעינינו אם הדיון החשוב והער שהתחולל בציבוריות הישראלית הוביל למסקנות הנכונות, אם בכלל ניתן לדבר על ציבור המסיק מסקנות כחטיבה אחת. הצטברות הדיווחים, הדעות, ההתבטאויות, השבחים העצמיים והסחרירים המסחררים גרמו לכך שמרוב חדשות לא רואים את היער. ננסה, אם כן, להטיל אור בזרקור על היבטים בסביבה התקשורתית בישראל, אשר מהווים עבורנו קריאת כיוון לדרך אותה צריך 'דבר ראשון' לפלס.

הדבר המרכזי שנחשף בשנה האחרונה, ובעוצמה, הוא שיתוף הפעולה ההדוק בין התקשורת ובין ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא, איננו מתכוונים לשיתוף הפעולה הכמעט גלוי של נתניהו עם 'ישראל היום', הממומן על ידי תומכו ממעבר ימים. דווקא קשרי ארנון מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות', עם נתניהו, חושפים טפח מהמציאות התת-קרקעית, שאיננה במודעות הציבור. חשיפת הקשרים הללו, במסגרת חקירה אשר בודקת שמא היו בהם גם מרכיבים פליליים חלילה, אמנם הרעידה את אמות הסיפים, אבל את האסימון היא לא הפילה.

בעוד שנוני וביבי נתפשו כאויבים, הרי שמוזס ונתניהו פעלו כשותפים. לכל אחד מהם אינטרסים משלו, אך לצורך הגשמתם הם, ככל הנראה, שיתפו פעולה יחדיו, גם אם כלפי חוץ הם שימרו מצג של יריבות כוזבת. עובדה זו נכונה לא רק עבור מוזס וקבוצת ידיעות. היא נכונה כלפי כמעט כל התקשורת הישראלית.

נתניהו הוא הגורם הפעיל והמוביל של הניאו-ליברליזם הישראלי בעשרים השנים האחרונות, לפחות בשדה הפוליטי. כראש ממשלה ושר אוצר הוא הצליח להשליט על ישראל משטר כלכלי קפיטליסטי קיצוני, המבוסס על קיצוצים עמוקים וחדים בבשר החי של החברה הישראלית, והכפפתה – כמעט, לא כל מבוקשו עלה בידו עד כה – לתנועת ההון הגלובלית ברשות תאגידים רב-לאומיים ומיליארדרים נחבאים אל הכלים. בתקשורת הישראלית נודע מעט מאד על מהלכים אלו. העיתונות הכלכלית הישראלית – כולה – שרה את שבחי הניאו-ליברליזם במהלך תקופה זו.

על כלל ההוצאה, מיטת הסדום אליה כפת שר האוצר נתניהו את תקציב המדינה לדראון עולם, "שכחה" העיתונות הכלכלית לדווח. את התיאולגיה הכלכלית אשר הנחתה את הקיצוצים הקשים שהוביל נתניהו, אלו שהובילו ליצירת חברה עם פערים חברתיים-כלכליים בלתי נסבלים ונתוני עוני מבישים, קיבלו הפרשנים הכלכליים כתורה מסיני, חרף היותה מנותקת מהמציאות ומשוללת בסיס מדעי. רק מעטים נאבקו להשמיע קול אחר ושונה, ובדרך כלל הם הוסו. ויש כמה שעדיין מנסים להתמודד על השמעת קולם, גם בכלי תקשורת בהם הם שוחים כנגד הזרם.

לדעתנו, זוהי עובדה שלא ניתן לחלוק עליה, כי היריבות כביכול בין "התקשורת" ובין ראש הממשלה נתניהו איננה אלא הצגה כוזבת, צלליות על הקיר שממולנו ותו לא. התקשורת המסחרית ובעלי האינטרסים שמאחוריה הם השותפים הראשונים במעלה של נתניהו ושל השיטה הכלכלית הימנית והקיצונית שקידם.

הדוגמא המובהקת ביותר היא מי שברגיל נתפשים כיריביו האידיאולוגיים של נתניהו, מעוז "השמאל" כביכול – 'הארץ' ו'דה-מרקר', בהוצאת המו"ל עמוס שוקן. אין לראש הממשלה ובעלי ההון שותפים מלאים יותר, נאמנים יותר, להוטים יותר, משוקן וגיא רולניק, הרוח החיה מאחורי 'דה-מרקר'. שוקן עצמו אמר בעבר שהגדרת העיתון כ"שמאל" היא טעות, וכי "'הארץ' הוא עיתון ימני", כיוון שהוא "נלחם נגד כוחה הגדול של ההסתדרות". שוקן אף סיפר כי נתניהו העניק לו בסוף כהונתו כשר אוצר בשנת 2005 חוברת שהוציא על תכניתו הכלכלית עם הקדשה אישית: "תודה על הרוח הגבית", לא פחות.

אל מול שורת המקהלה, השרה בצוותא חדא שירי הלל לשיטה הכלכלית הנוכחית, ומדבררת אותה כ"טבעית" ובלתי ניתנת לשינוי אנו מאמינים שיש צורך להציב תפישה אחרת, קול שונה בציבוריות הישראלית. אנו יודעים, כדבר שבעובדה, כי הפערים החברתיים כלכליים אינם גזירת גורל. אנו סבורים כי העוני והתפוררותן של הרקמות החברתיות, בשילוב עם קריסתן של מערכות ציבוריות מרכזיות, הם סכנות מהותיות לקיומנו כחברה.

אין מדובר רק בהצגה של תיאוריה כלכלית חלופית, טובה או יעילה יותר כביכול. העניין הוא שהאתגרים הניצבים בפני העם היהודי, החברה הישראלית ומדינת ישראל בכל תחום מתחומי החיים הם אדירים. אם ישראל מבקשת להתמודד עם המתחים הפנימיים והקיטוב החברתי, להבטיח את קיומה בשלום אל מול האתגרים האזוריים, ולמצוא לה נתיב בעולם כלכלי ופוליטי רב תהפוכות ומסוכן, עליה להתעלות מעל שיח הקצוות והניגודים הכוזבים שמסיטים אותנו מדרכנו תדיר.

אנו מאמינים שלנוכח האתגרים האלו נחוץ, ולמעשה לא ניתן בלי, דיון מסוג אחר בתוך החברה הישראלית. דיון מכליל, שסופח אל תוכו את כל חלקי החברה, לרבות המוחלשים ביותר; שיח שמציב במרכזו ערכים ישראליים של צדק חברתי, שוויון והתאגדות.

בשנים האחרונות הרגשנו לא פעם כי השיחה שהישראלים צריכים לקיים עם עצמם זקוקה לקולו המושתק של "דבר" אשר החל לפעול לפני 92 שנים, ונדם זמנית לפני כשני עשורים. לפני שנה הרהיבה עוז ההסתדרות הכללית החדשה וחידשה את המפעל ההיסטורי הזה. שנה חלפה ואנחנו גאים בהתפתחותו של "דבר ראשון", מודעים עוד יותר לאתגר שבקיומו ונכונים לקראתו.

יש להודות לרבים על קיומו של 'דבר ראשון', החל בהסתדרות הכללית אשר היה לה האומץ לצאת למסע זה, עבור בחברי הדירקטוריון של 'דבר ראשון', באנשי חברת העובדים, ביעוץ המשפטי, בהנהלת העיתון, וכלה בעורכות, בכותבות, במעצבות ובבלוגריות של העיתון. אך מעל לכולם נודה היום, במלאת שנה להתחדשותו של דבר ו-92 שנים להקמתו, לכם ולכן, הקוראים והקוראות הנותנים בנו את אמונם. מקווים שתמשיכו לקרוא אותנו, לשתף, להגיב, להציע הצעות, לחוות דעה וגם להתווכח עמנו, שהרי כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים.

תודה.