במדבר, פרק לא'

פרק המתחיל ב –
א)וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
ב)נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ

הפעולה האחרונה בחייו של משה, כך מצווה אלוהים, תהייה פעולת נקמה.

משה לא שואל שאלות, לא מקשה קושיות, לא מנסה לרכך את רוע הגזירה.

ראינו את אברהם בעבר (סדום ועמורה) וגם את משה (חטא העגל) מתווכחים עם אלוהים.

כנראה שמשה ממש חיכה להזדמנות לנקום במדין על מה שבנות מדין עשו לבני ישראל לפני כמה פרקים. אז, פנחס, בנו של אלעזר הכהן, נקם את נקמת אלוהים ברצח של איש מבני ישראל ואישה מבנות מדין, שהשתתפו בפומבי בסוג של פולחן מיני למול אל בשם "בעל פעור".

לעומת פעולתו של פנחס,  שהייתה לא מתוכננת ונקודתית (למעשה אינסטינקטיבית) , הרי שעכשיו משה מקבל ציוויי להשמיד את כל עם המדיינים ולעשות זאת באופן מאורגן.

מעניין שאלוהים מצווה על הביצוע כנקמה של בני ישראל ואילו משה פונה לביצוע המשימה כנקמה עבור אלוהים:
ג)וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-יְהוָֹה בְּמִדְיָן:

אז אלוהים מבקש נקמה על משהו שנעשה לבני ישראל ואילו משה מתרגם זאת כנקמה על משהו שנעשה לאלוהים.

כנראה שנקמה זו פעולה שלא אלוהים ולא משה רוצים לכתוב אותה על שמם.

משה אוסף 1000 איש מכל שבט, סה"כ 12 אלף איש, ומצווה על אלעזר הכהן להוביל את הצבא הזה למלחמת חורמה במדין:
ו)וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:
ז)וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר:

בלי חוכמות ובלי שום ניסיונות הדברות – באו ופשוט הרגו את כל הגברים של מדין.

בנוסף גם– לקחו בשבי את כל הנשים והילדים, בזזו את כל הרכוש ושרפו את כל הערים של המדיינים.

משה מקבל את פני השבים מהקרב (ללא כל נפגעים מצד בני ישראל מה שמעלה את החשד שלא היה שם באמת קרב אלא יותר רצח מאורגן) וכועס על שלא השלימו את המלאכה. הוא דורש להרוג את כל הילדים הזכרים, להרוג את כל הנשים שאינן בתולות ואת שאר הנשים – לקחת אותן לשימוש בני ישראל.
יז)וְעַתָּה הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:
יח)וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:

משה גם מנחה את הלוחמים, שלאחר שיסיימו את מלאכת חיסול המדיינים, ילכו למשך שבוע ימים להיטהר. כלומר – המגע במדיינים והרצח שלהם מכניס בלוחמים טומאה שיש להיטהר ממנה לפני שיוכלו לחזור למחנה ישראל. לי לא ברור איך אפשר להיטהר אחרי פעולה כזו.

אזכיר בהקשר הזה את הציוויי מספר דברים, פרק כג, בעניין "טוהר המחנה" בקרב. מזהיר שם אלוהים את משה והעם, מפני הדרדרות מוסרית בזמן מלחמה ודורש מהם:
"והיה מחניך טהור". נראה שהציוויי הזה מקבל כאן "הקלת נקמה".

———-

את כל השלל (זהב, כסף, בהמות וכו') מחלקים בחלוקה שלא ארד כרגע לפרטיה. בשורה התחתונה – הביזה מחולקת לעם , ללוחמים וללויים.

למשה יש עם מדיין היסטוריה. אשתו, ציפורה, היא מבנות מדין. כשברח משה ממצרים, הוא חי עם המדיינים שנים ארוכות במדבר. יתרו, כהן מדין, עזר למשה במהלך הנדודים עם בני ישראל במדבר. משה אפילו הציע לו להצטרף לבני ישראל ולבוא להתיישב בארץ ישראל.

כל הדברים האלה לא מוזכרים כלל בפרק הזה. משה כאן פועל באופן מאוד לא אופייני ומאוד אכזרי. פרעה אמר להרוג כל בן זכר שייולד ואילו משה מצווה להרוג את כל הזכרים (גברים וילדים) ולהשמיד עם שלם.

בני ישראל חטאו בכך שהתפתו לעבוד את "בעל פעור" עם בנות מדין, ומי שמשלם את המחיר זה כל העם המדיני.

מסתבר שגם עם "נבחר" יכול לבצע רצח עם מבלי לשאול שאלות.

———-

חובה עלינו לזכור תמיד את הציוויי "והיה מחניך טהור" ולהישמר מהדרדרות לנקמה רצחנית באוייבים.

הביטוי "טוהר הנשק" זוכה להרבה ביקורת משום הטענה שנשק מטבעו נועד להרוג ולכן אינו יכול להיות טהור.

אני חושב שאכן נשק נועד להרוג, אך משהונח בידו של חייל, חלים עליו כללים שתפקידם להגביל אותו להרג הכרחי בלבד.

מרגע שנשק בידי חייל משמש להרג מחבל גוסס או למשל לצורכי נקמה, המחנה כולו נהייה טמא.