לאחרונה התפרסמה הודעת משרד החוץ הגרמני שגינתה את הצעת החוק הישראלית לאיסור על קבלת תרומות ממדינות זרות. אין להתפלא על הודעה זאת, שכן הצעת החוק מציבה את ישראל בקבוצת המדינות הפוגעות במרחב האזרחי ובארגוני החברה אזרחית – לצד רוסיה, סין, טורקיה, הונגריה ואחרות.
הצעת החוק עושה שימוש גס בכוחה של הממשלה לנתק ארגונים אזרחיים ממקורות משאביהם הכלכליים. פעילות כספית שגורמת לארגונים לצמצם את פעילותם ופוגעת במרקם החברתי והכלכלי. אין זאת הפעם הראשונה שממשלת ישראל פועלת בדרך של פגיעה כלכלית ונמנעת מהתמודדות משפטית עם מהות הפעילות של הארגונים. אמנם נכון שמדינות דמוקרטיות החלו, בשנים האחרונות, לפקח ולהגביל העברות כספים לארגוני החברה האזרחית, אבל מגבלות אלה נועדו להיאבק נגד העברת כספים המיועדים לטרור או להלבנת כספים, ולא מתוך תפיסת העולם של השלטון ורצון להשתיק את הקול האזרחי.
המשפטן האוסטרי-אמריקאי,פרופ' הנס קלזן, הכיר בכך שדמוקרטיה עשויה להיות בעייתית משום שהיא דוגלת בריבוי דעות. אבל הפתרון, לגישתו, אינו השתקת הקולות, כי אם מציאת דרכים לקיומו של שיח. קיקרו, מגדולי הפילוסופיים הרומאיים, כתב, כבר אז, כי רק במדינה שבה כוחו של העם הוא הכוח הגדול ביותר תיתכן ותתקיים חירות האדם. ארגוני המגזר האזרחי הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. תפקידם העיקרי הוא להשמיע את קולה של החברה במגוון דעותיה ותהא זאת טעות לראות בהם ספקי שירותים חברתיים הפועלים עבור הממשלה או מחליפים אותה.
שלוש שאלות צריכות להישאל לגבי להעברת כספים מחו"ל: האם הארגון המקבל רשום ופועל כחוק במדינה בה הוא מקדם מטרותיו; האם קיימת שקיפות לגבי מעביר הכספים; והאם קיימת שקיפות לגבי השימוש בתרומות אלה בכפוף למטרות הארגון.
לעניין הפעילות כחוק, המקור והשימוש בכספים, אין משמעות אם הכספים מגיעים מסוכנות של מדינה זרה, מארגון זר או מתורם בודד. מהותה של תרומה היא לקדם מטרה ואין נפקא מינא אם התמיכה במטרה היא של ממשלה זרה, גוף פילנטרופי או בעל הון. אדרבא, תרומה של בעל הון נושאת לעיתים סיכון גדול יותר לחברה והשלכתה במישור הפוליטי משמעותית ביותר. השלכותיהן של תרומות מבעלי הון לפוליטיקאים או לארגונים המזוהים פוליטית, שחלקם אינו זוכה לשקיפות, עלולות להיות שליליות ונזקם רב במערכות החברתיות והפוליטיות כאחד. דברים אלה אינם זרים לנו, כבר ראינו את השלכותיהם בישראל. קשה גם לקבל את הטיעון כי כספי מדינות זרות נועדו למעורבות פוליטית. לאחרונה אנו עדים כיצד מדינות המבקשות להתערב בענייניהן של מדינות אחרות פועלות בזירת הסייבר והעברה שקופה של כמה מיליוני דולרים לארגוני אזרחיים, ככל שאלה נועדו להשפיע, אם בכלל, הופכים בלתי רלוונטיים.
יפה תעשה ישראל אם תזנח את הכלים המשפטיים למניעת ההעברות כספים לארגוני החברה האזרחית. המענה הראוי הוא באמצעות כלי השקיפות תוך צמצום החיסיון הניתן לתרומות. כיום, רב הנסתר על הנגלה ומעטה של עמימות סובב את מעט הנתונים הקיימים. השקיפות הממשלתית בנושאים אלה חלקית, אם בכלל. איסוף סדור של הנתונים מהארגונים אינו בנמצא ואלה המצויים מקשים על ניתוח ועיבוד למידע הנדרש. התוצאה, אין נתונים סדורים על כספי תרומות והשימוש בהם.
על רקע מציאות זאת יש להבין את הנזק שנגרם לשמה של ישראל כמדינה דמוקרטיה עם כלכלה חופשית שעה שהצעות חוק נגד החברה האזרחית מועלות לסדר היום.
ד"ר ניסן לימור הוא מומחה לעמותות ומרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים – מל"א. לשעבר מנכ"ל בית הנשיא והמל"ג
