חמישים שנה הם חיכו.
חמישים שנה של תסכול וכעסים והאשמות.

ביום חמישי 15 ליוני 2017 נסגר המעגל.
אחד עשר הלוחמים של גדוד 13 מחטיבת גולני זכו שיונצחו.
אבק ההיסטוריה לא יכסה עליהם.
סיפורם לא יעלם ולא יישכח.
השקט הנפשי, אני רוצה לקוות, יחזור אל המשפחות השכולות.

הורי הנערים שנפלו לא זכו לראות רגע חשוב זה.
היו אלה אחים ואחיות ואחיינים שהתכנסו בחצר המלון ההולך ומוקם בבית המכס העליון, סמוך לצומת הכביש המוביל מגשר בנות-יעקב לקצרין.
יחד אתם הגיעו אורחים רבים.

ביום חמישי 15 ביוני, בדיוק לפני 50 שנה, זה היה באסרו חג שבועות. בז' בסיון תשכ"ז, נכנסו 11 לוחמים מפלוגה ד' בגדוד 13 של "גולני", שמונה מהם טירונים בני ארבעה חודשים בצבא, יחד עם סמל המחלקה ומפקד הכתה וחובש הפלוגה לתוך בונקר תחמושת סורי.
הם נכנסו במטרה לסמן ולהוציא תחמושת שלל שהותיר הצבא הסורי שנסוג. דבר מה אירע שם והבונקר התפוצץ וכל הלוחמים התרסקו.

לפני כארבע שנים הונחה אבן הפינה למלון שיוקם בבית המכס העליון. יזם המלון, לאו גלזר, אישר למשפחות להקים הנצחה לאחד-עשר לוחמי גולני שנהרגו סמוך למלון. נציגי המשפחה עם נציגי הפלוגה דאז חברו להקים אנדרטה. בעמל רב נאספו תרומות, הוכנו רעיונות, נאספו הצעות והוחל בהקמת ההנצחה. חברה אלינו עמותת גדעון – גדוד 13 וביחד הצלחנו לבצע צעד ראשון אך חשוב להנצחה.

התבוננתי סביב. היתה אוירה של חג ממש. בני המשפחות השכולות שהגיעו הסתובבו ליד הגלעד וקראו את שמות יקיריהם חקוקים בברזל. מעבר לחומת המלון הזמנית נטועים אחד-עשר עצי אלון וליד כל עץ הוצב שלט מתכת ועליו תמונת הנופל ושמו. כמו בהמנון גולני שכתב עמוס אטינגר ושר יהורם גאון: "גולני שלי היא שמות ופנים".

מי לא היה שם?

מעל מאתיים אנשים היו. מכל הגילים. כשמונים מבני המשפחות השכולות. אבי הגיע במיוחד מחו"ל ויחזור מחר. אתו הגיעו אחיו וילדיהם ונכדים, אחד מהם נושא את שמו של הדוד שנפל כאן לפני 50 שנה; בני מחזור פברואר 67'. יעקב ידידי הגיע מדימונה במיוחד לכבד את חבריו הנופלים; חברים יוצאי פלוגה ד' של אותם ימים; חברים מגדוד 13, מהמסייעת ומפלוגות אחרות. שני מח"טים מהעבר הגיעו לכבד את הנופלים; חברים מהגולן הגיעו. ירוחם אף התנדב לאבטח; מג"ד גדוד 13 ועמו חיילים סדירים; לאו יזם המלון עם בני משפחה; חברים שתרמו מכספם להצלחת ההנצחה; ורבים נוספים.

חברי עמותת גדוד גדעון, הוא גדוד 13, עמלו ימים להכין את הטכס. הם הרשימו אותי מאד בדבקותם וברוח הצוות שלהם. בלעדיהם הדברים לא היו קורים.

התרגשתי מאד כשאל"מ במיל. ויו"ר עמותת גדעון ומי שהיה מג"ד בגדוד זה, יואלי אור, אמר שהנופלים לא זכו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. "אנחנו הילדים שלכם. לא נשכח אתכם". אני לא אוהב להזיל דמעות, אבל דמעה אחת חמקה לה למשמע דבריו.

משה צאיג, אח שכול ונציג המשפחות, פתח את דבריו בברכה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והקהל קרא אתו: "אמן".

זו בעיני תמצית האירוע כולו.

מיכל, אחותו של עובדיה אמרה בהתרגשות: "… ואם מלמעלה אתם צופים הן תראו שהשרשרת נמשכת, שאנו אחיכם קיימנו למענכם וצאצאינו חלקם אף נושאים את שמכם. במעמד זה אנו מבקשים את סליחתכם, מאז לכתכם יובל עבר וכל העת לא הונצח שמכם כראוי ולא נעשה דבר. אך היום זה היום קיווינו לו ומשאת נפשנו התגשמה…".

עם עובדיה הייתי באוהל הסיירים כשנהרג. אני זוכר שסיפר כי לפי נתוניו הוא מיועד לקורס קצינים אחרי שנצא יחד לקורס מ"כים… הוא לא זכה.

העבודה לא תמה.

המלון עדיין בעבודות ועדיין צפויות עבודות בשטח. עלינו להשלים את הגלעד. עלינו להעמיד את תמונות הנופלים ושמותיהם בשדרה של אחד-עשר עצי האלון הנטועים ליד הגלעד. נקים גם עמדת הסברה. נקים חדר הנצחה צנוע בבונקר סורי נטוש שנותר בשלמותו בשטח.
עלינו להמשיך במבצע התרומות ולא נחדל עד שההנצחה תושלם באופן ראוי, מכובד ומכבד. ולכשנסיים, אני תקווה שיגיע גם הקץ לתסכול של בני המשפחה.

אני מאמין שהגלעד שהקמנו בעמל רב יחזה במטיילים ואורחים ויספר את הסיפור של אחד-עשר חיילים שנפלו כאן ועלו באחת השמימה וכמעט שנעלמו מהזיכרון הלאומי.
כמעט…

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון

צילום: זאב שרון