הגעתה של נושאת המטוסים הגדולה בעולם השבוע לנמל חיפה  – ה"ג'ורג' ה.וו. בוש", סיפקה הזדמנות לראש הממשלה נתניהו לבקר על סיפונה ולחשוף אגב כך משהו מתפיסת עולמו בכל הקשור למדינת ישראל ולמרחב המזרח תיכוני. כך גילינו כי בעיניו של ראש הממשלה מדינת ישראל נדמית גם היא לסוג של נושאת מטוסים:

"אנו עומדים כעת על סיפונה של נושאת מטוסים אדירה של ארצות הברית של אמריקה, ומספר קילומטרים מכאן נמצאת נושאת מטוסים אדירה נוספת של התרבות המשותפת שלנו – שמה מדינת ישראל." (בנימין נתניהו, 03/07/2017)

להתבונן על מדינת ישראל ולראות נושאת מטוסים – כבר היה מי שהשתמש בדימוי הזה בעבר, אם כי במשמעות אחרת. היה זה יגאל אלון, שכתב בספרו "כלים שלובים":

"ישראל שתשליך מעל סיפונה את ערכיה האנושיים-חברתיים תהיה דומה יותר לאנייה נושאת מטוסים מאשר למדינה נושאת עם." (יגאל אלון, מתוך: "חינוך להומניות בעתות מלחמה", "כלים שלובים", עמ' 338, 1979)

האם נתניהו מזהה שמה שחשש ממנו יגאל אלון אכן התרחש במרוצת ארבעת העשורים שעברו מאז? ייתכן, אך אם לדידו של אלון להידמות לנושאת מטוסים היה תיאור שלילי שמעיד על סכנת מצב המלחמה המתמשך שישפיע על דמותנו המוסרית כחברת מופת שואפת שלום, לגבי נתניהו ניכרת שביעות הרצון הרבה והגאווה כאשר זה מה שרואות עיניו בהביטו על ישראל.

השלכותיה של הימשכות מצב המלחמה בישראל הן כמעט בלתי נמנעות ומובילות לקהות חושים, ייאוש וציניות כלפי אידאלים בכלל וחזון השלום באזורנו בפרט. נראה שבעומק זה מה שמבקש מאיתנו נתניהו

בכך טמונה הסכנה המצויה בגישת נתניהו, כמו גם הכשל המוסרי שבה. להתבונן ממרחק אל עבר מדינת ישראל ולראות את כברת ארצנו כנושאת מטוסים נוספת המשייטת לה במרחב המזרח תיכוני ועוד כשליחת העולם המערבי במלחמה שהוא מנהל כאן, הרי שזוהי תפיסה שסותרת את עיקרי הציונות כפי שגובשו והוסכמו החל מהקונגרס הציוני הראשון לפני 120 שנים ובמעלה הדרך מאז.

נתניהו נושא נאום על גבי נושא המטוסים, במהלך ביקורו. (צילום: חיים זך / לע"מ).

ראשית כל, משום שבקביעה כזו מאשש נתניהו את ההאשמות הפוסט ציוניות המקבילות בין ציונות לצלבנות, וכי הרי מהי ה"ג'ורג' ה.וו. בוש" אם לא גלגול עכשווי ומשוכלל של מצודה צלבנית? לכאורה באה להשליט באזורנו את ערכי העולם החופשי והדמוקרטי אך בפועל נכשלת בכך, במזיד או שלא, ומייצרת בפועל כאוס מדמם נוראי ללא סוף הנראה באופק (עיראק), אוזלת יד משוועת (סוריה) או התחמשות חסרת תקדים ופרופורציה שאין לדעת לאן תוביל ואת מי תשרת מלבד את תעשיית הנשק בארה"ב (סעודיה).

לא כאן המקום להרחיב על האינטרסים של העולם המערבי וארה"ב בראשו במזרח התיכון אבל אם ראש ממשלת ישראל תופס את ישראל כחלק אימננטי ממערך כוחות זה, שבוחש במזה"ת ללא הרף ובשם אינטרסים שעל פי רוב מנוגדים לאלו של תושביו השונים – יהודים, ערבים או אחרים כבר לפחות 100 שנים החל מהסכמי סייקס-פיקו ואילך, אזי לנו אזרחי ישראל יש סיבה לדאגה. זו נסיגה מהעמדה הציונית השורשית החותרת להשתלבות במרחב קדמת אסיה – לכל הפחות כשאיפה, הגם שלא בכל עת ניתן כאן ועכשיו לממשה – ולא להתבדלות ממנו – כאילו שהתבדלות כזו בכלל אפשרית מבחינתנו, כאן בלב המזרח התיכון, להבדיל מארה"ב השוכנת אלפי ק"מ מכאן.

בנוסף לכך, עמדה כזו משחקת לידיהם של כל אלו מבית ומחוץ המבקשים לקעקע את תהליך שיבת ציון ולהוקיעו כאימפריאליזם מערבי, בריטי בשעתו ואמריקאי כיום. אולי  בעיניו של נתניהו ישראל באמת עשויה להידמות לכוכב ה-51 בדגל ארה"ב, אבל בהקשר מזרח תיכוני, לאורך זמן סביר להניח כי ישראל תתקשה להאריך ימים ולשגשג אם לא תמצא את הדרך לנורמליזציה של מעמדה במרחב. בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל תמיד עמדה ההכרה שבעוד שמדינות ערב יכולות לספוג אין ספור תבוסות במסגרת מאבקן בישראל, תבוסות שאף מסייעות להן בשימור סדרי השלטון הקיימים בהן, לישראל הפסד ראשון יהיה גם אחרון ולכן כל מערכה היא קיומית. מכאן' שהחתירה לנורמליזציה של יחסי ישראל ערב היא לא רק משאת נפש אידאית שמבטאת כמיהה לשלום אלא גם צורך אסטרטגי להבטחת עתיד המפעל הציוני בארץ ישראל.

נורמליזציה כזו לא משיגים רק באמצעות כלי משחית כדוגמת אותה נושאת המטוסים, שתוארה על ידי השר ישראל כץ שהקפיד גם הוא לבקר על סיפונה "כמכונת המלחמה הגדולה בעולם". בוודאי שנדרשים לנו גם כלי מלחמה שכאלו אבל במקום שבו הם אלו שנבחרים להיות הדימוי המתאר את מדינת ישראל, שם מצויה לנו סכנה. במובן זה ההשתקפות של ישראל כנושאת מטוסים בעיניו של ראש הממשלה שלה בעת הזו מטרידה כל כך. מעבר לשגיאה שבהנחה שלאורך כל הדורות ידינו בהכרח תהיה על העליונה בתוך המאבק הניטש במרחב, זהו ביטוי לשחיקה ביסוד הערכי המכונן של הזהות הציונית שלנו, לא משנה אם אנחנו ציונים סוציאליסטיים, ליברלים, לאומיים דתיים או אחרים. לכולנו משותפת הכמיהה לשלום והכפירה בדטרמיניזם של "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב", שבעומק נדמה שהוא זה שמפעיל את נתניהו.

להתבונן ממרחק אל עבר מדינת ישראל ולראות את כברת ארצנו כנושאת מטוסים נוספת המשייטת לה במרחב המזרח תיכוני ועוד כשליחת העולם המערבי במלחמה שהוא מנהל כאן, הרי שזוהי תפיסה שסותרת את עיקרי הציונות כפי שגובשו והוסכמו החל מהקונגרס הציוני הראשון לפני 120 שנים ובמעלה הדרך מאז.

יגאל אלון הבין היטב בוודאי כמצביא הגדול של מלחמת העצמאות את חסרונותיו של הכוח. לא רק במובנו הממשי אלא גם בהשפעתו החוזרת על מפעילו. הוא  הקדיש לכך אין ספור התבטאויות שמתמצות במסה "חינוך להומאניות בעתות מלחמה", שמתוכה מצוטט המשפט המתריע על הפיכתנו לנושאת מטוסים. השלכותיה של הימשכות מצב המלחמה בישראל הן כמעט בלתי נמנעות ומובילות לקהות חושים, ייאוש וציניות כלפי אידאלים בכלל וחזון השלום באזורנו בפרט. נראה שבעומק זה מה שמבקש מאיתנו נתניהו. שניכנע לדטרמיניזם הפטאלי הזה של נצחיות הסכסוך ונצטרף אליו אל המקום שבו הייאוש מהתכנותה של נורמליזציה במזרח התיכון הוא הנחת המוצא. זה כנראה מקום נוח להימצא בו למאמינים בהשגחה עליונה שתחלץ לעזרתנו בשעת צרה, או לאלו הרואים עצמם ממילא חלק מהמערב ותמיד יכולים לממש את אופציית הקיום היהודי שלהם בגלות, אבל זו גישה שאיננה ציונית וצריך להוקיע אותה ככזו.

"ביקור בנמל חיפה, חורף 1987" (צילום באדיבות הכותב).

בעבר כילדים נהגנו לבוא לחזות בפלאי הצי השישי בבואו להתארח בנמל חיפה. מכונות הענק הללו הילכו עלינו קסם והציתו דמיונות. כשהתבגרנו למדנו גם את מגבלות הכוח ואת המחיר שבהפעלתו, הגם שלעיתים על מנת להגן על חיינו כאן אין מנוס מהפעלתו. האם לא הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תתבגר ותכריע האם היא מבקשת להיות מדינה נושאת עַם או אנייה נושאת מטוסים?

לראש הממשלה נראה שיש בנושא תשובה ברורה. גם ליגאל  אלון הייתה, אבל הוא כבר לא אתנו שנות דור. ומה נשיב אנחנו?


אור פז עברי מרכז את פעילות מרכז הדרכה המעורר בצה"ל, ראש המכינה הקדם צבאית יפת"ח – יגאל פייקוביץ (אלון) תל חי, מ"פ במילואים בחיל השיריון וחבר בתנועת דרור ישראל.