רבים וטובים ממני יודעים שמדובר באמיץ והחכם בין המנהיגים הערבים בשנים האחרונות. ב-2007 הייתי עם מצלמתי בכפר עין חוד לצורך צילום הסרט "הדרך" (שודר בערוץ 10), כפר שבמשך שנים לא הוכר על ידי מדינת ישראל. תושביו גרו במה שהיום כפר האמנים עין הוד. ב-1948 הסתתר סבא של מוחמד אבולהיג'א עם בניו ובנותיו בחושות של עדרי העזים 700 מ' מהכפר המקורי. החוק המוזר והדרקוני "חוק הנוכחים-נפקדים" לא אפשר לערבים חיבור לחשמל, מים, ביוב דרך גישה לכפר ובוודאי לא חזרה לכפר.

לפני מותו, הטיל הסב של על נכדו מוחמד-מוברק להיאבק נגד סילוק תושבי הכפר מאדמתם בטענה המגוחכת שהם יושבים בשמורת הכרמל. הסכנה הייתה מוחשית ביותר. מוחמד היה בחור מחונן שגדל כרועה עזים, יצא ללמוד בטכניון (הלך קילומטרים ברגל והתקיים מסנדוויץ' ביום), צייר מדהים שציירי כפר האומנים עין הוד שבחו את אומנותו. ברם הוא נאלץ לזנוח הכול ולהיאבק על עצם קיומו של הכפר. הוא היה הראשון בישראל שהעלה לסדר היום את בעיית הכפרים הלא המוכרים בישראל בהם הרסו בתים בסיטונאות, ילדים חלו בצהבת קטלנית בגלל שנאלצו להשתמש במים מזוהמים ועוד מרעין ומזיקים. לשם כך הקים מוחמד את אגודת ה-40 להכרה בכפרים הלא מוכרים. בטעות חושבים היסטוריונים שהאגודה נקראה כך בגלל 40 כפרים לא מוכרים. שטות מוחלטת. מעשה שהיה כך היה: בחורף 1988 מוחמד ואני ישבנו בבית קפה בכרמל. מוחמד ואני פנטזנו על הקמת אגודה. "איציק, איך נקרא לאגודה?" שאל מוחמד. הרהרתי והרהרתי ולבסוף אמרתי: השנה היא שנת הארבעים להקמת ארגון האו"ם לזכויות אדם. נקרא לארגון אגודת ה-40 מה גם שזו שנת הארבעים שגורשתם-עזבתם את הכפר ב-48"/ מוחמד קרא לי מאז בהומור "הרעיוניסט" וכך הקמנו את האגודה.
האגודה הוקמה ובידיו המיומנויות ומנהיגותו של מוחמד הוא אסף אלפי תומכים יהודים.

בזכות אישיותו מוחמד טווה רשת של קשרים עם פקידי ממשלה, קשר קשרים עם מנהיגים מכל המפלגות: רן כהן (שכדרכו נתן את כל הנשמה ללא אינטרסים פוליטיים אלא הומניסטים), אריה דרעי, מפלגת ש"ס, יוסי שריד ז"ל, חיים אורון ופעילותו הגיע עד לשולחנו של רה"מ פרס ורבין. הוא הראשון בתולדות המדינה שארגן אינתיפאדה (עוד לפני שקראו לזה אינתיפאדה). כשבאו בולדוזרים להרוס את בתי הכפר, אגודת ה-40 צברה כוח רב, תחקירים מחקרים בכל הכפרים, סיוע משפטי נגד הריסות בתים ובמקביל מוחמד וחברי האגודה להציב תכניות מתאר על ידי טובי המומחים, תכניות מדויקות שלא יפגעו במדינה, להכרה בכפרים האומללים, איסוף כספים מהארץ ומהעולם לקידום בריאות מים חשמל וביוב לכפרים, גיוס רופאים, מתכננים, עורכי דין אדריכל נתי רותם, פרופסור לויון, דר' קוקה, עו"ד אדם פיש ואילן יונש, מוחמד אבודעוף ועוד ועוד.

יוסי שריד השר לאיכות הסביבה הגיש את תוכניותיו של מוחמד שהסתייע בחבריו והגישן לממשלה (בתמיכת השר דרעי). באופן מהפכני אישרה ממשלת רבין הכרה בחמישה כפרים. מהפכה של ממש. לראשונה בישראל הכרה בכפרים ערביים. ההריסות נעצרו. לקח שנים לא מעטות של מאבק נגד פקידי ממשלה עד שלבסוף חוברו גם לחשמל. פעילות אגודת הארבעים בגליל ובמשולש הנביטה את ניצני המאבק להכרת כפרים בנגב ומניעת הריסות בתים.

בכוח כריזמה מפוצצת ומנהיגותו הממגנטת היה מוחמד למנהיג הערבי הראשון שיהודים סרו למנהיגותו בלי חוכמות. עיתוני המדינה התמלאו בכתבות על הכפרים הלא מוכרים והדבר פרץ לתודעה (עוד הרבה לפני פרשת אום אל חיראן) היהודית וגם הערבית שגם לא היו מודעים להיקף הבעיה. אמיל חביבי ז"ל החל לכתוב מחזה תיאטרון שגיבורו מוחמד מוברק אבולהיג'א. החכמה הגדולה של מוחמד הייתה שכאשר פגש פקידי ממשלה ושריה, בראש מורם הוא הכריז: "אני ישראלי אבל גם ערבי גאה." הוא הצליח בגדול. הכבוד ניתן לו וגם האוזניים היו כרויות. פעמים רבות הסתובבתי אתו במסדרונות הממשלה באינסוף משאי ומתן מתישים שהרסו לו באמת באמת את בריאותו. הייתי עד לסצנה שלראשונה ראיתי שהוא פרץ בבכי. פקידי משרד הפנים והמשרד לאיכות הסביבה התנפלו עליו ואמרו לו שהוא מקלקל את הטבע. הפעם השנייה שראיתי אותו, חוזר לפתיח של המאמר: 2007 כשצילמתי את הסרט "הדרך" תיעדתי אותו בוכה כשהשלטר הורם והחשמל הוזרם ליישובו. היה זה בכי משחרר. אני מצטט מהסרט: "אהבתי אותו באותו רגע…"

היום אני צוחק בעצב כאשר בכנסי אקדמיה של ערבים ויהודים לא מוזכר השם של מוחמד ופועלו, גם לא על ידי פרופסורים ופוליטיקאים ערבים (למרות שחלפו פחות מעשר שנים מאז הפסיק את פעילותו ופנה לביתו אותו הזניח שנים רבות. אני יושב בצד וצוחק על תעתועי ההיסטוריה שהשאירה את הזיכרון המתעתע לאקדמאים.
ומה קרה למוחמד שהתעייף מפעילותו? מוחמד שעבד במשרד ההנדסה בדלית אל כרמל, סולק לפני כ-עשר שנים מעבודתו לטובת איש של מחנהו של פואד בן אליעזר , מלא בחובות (כן, כן). והסצנה הבאה תועדה בסרט על ידי חבר:

כמו ב-1988 גם הפעם ישבנו מוחמד ואני וחשבנו מה עושים? לפתע נצנץ רעיון עסקי במוחי (אני מצוין בעסקים כשמדובר באחרים, תודה לאל הסתפקתי בעסקי הקולנוע):
"תראה מוחמד" אמרתי "ספיה אשתך היקרה מבשלת את מטעמיה הנפלאים לתומכים מתל אביב שמתארחים על חשבו האוברדרפט שלך. תקים מסעדה וישלמו."
מוחמד הנדהם אמר: "איציק, אני לא אקח כסף מאורחים. אני ערבי".
"אוקי" עניתי "נלך ונשאל את ספיה אשתך אם היא מוכנה להקים מסעדה ולקחת כסף".
מוחמד משך כתפיים בחוסר רצון. ספיה הסכימה בהתלהבות. ב-5000 שקל רכשנו שולחנות וכיסאות וכך הוקמה המסעדה הפופולרית ביותר במגזר הערבי "מסעדת הבית" בעין חוד שכולכם מכירים, שעליה מנצחים ספיה ומוחמד בעזרת ילדיהם הנפלאים: שבעת המופלאים.

מי שרוצה סיפורים נוספים –  מוחמד חי ונושם בכפר עין חוד. עד 120!