האם מחאת הנכים היא המחאה החברתית של קיץ 2017? האם מדובר במאבק מגזרי או שמא כל תומכי המחאה ההיא, מלפני 6 שנים, צריכים להיות מחוייבים גם למאבק הזה לצדק חברתי?

לכל אדם שעיניו בראשו ויש לו לב ברור שקצבאות הנכות הקיימות היום לא מאפשרות חיים בכבוד, אפילו לא חצי מזה. בכל זאת, רצינו להקשות ולהעלות את השאלה כיצד נראית השחיקה בקצבאות הנכות? האם פעם המצב היה טוב יותר? למה מצב הנכים הגיע לנקודת רתיחה דווקא עכשיו, קיץ 2017?

כיצד מודדים?

נתחיל בעובדות, או כמו שהם מכונים במחוזותינו ״המספרים״. קצבת הנכות הבסיסית לנכה יחיד, ללא ילדים, שמשתכר פחות מ-29% מהשכר הממוצע במשק, ונקבעה לו דרגת אי-כושר השתכרות של 100% – עומדת היום על 2,342 ש״ח בחודש.

סכום זה הוא נגזרת של ׳סכום הבסיס׳, סכום המוגדר על ידי הביטוח הלאומי וממנו נגזרות רוב הקצבאות שהמוסד משלם. סכום הבסיס מוצמד למדד המחירים לצרכן. חשוב לציין ששיטת עדכון זו, הצמודה למדד המחירים, התקבלה בחוק ההסדרים בשנת 2003 והחלה להיות מיושמת בינואר 2006. עד אז קצבאות הנכות הוצמדו לשכר הממוצע במשק בשיעור של 26.5%. אם שינוי זה לא היה מבוצע וקצבת הנכות הייתה מוצמדת עד היום לשכר הממוצע, מצבם של הנכים היה מעט טוב יותר, אך לא בהרבה והקצבה האמורה הייתה עומדת על 2,597 ש״ח בחודש.

לחישוב קצבת הנכות הכללית המתקבלת בפועל, בסופו של תהליך ביורוקרטי, בידי הזכאי יש פרמטרים רבים הקשורים למצבו המשפחתי של הנכה, לאחוזי הנכות שלו, לסוג הנכות, למשכורתו (במידה ויש כזו) ולפרמטרים נוספים. הביטוח הלאומי מפרסם כל שנה את הקצבה הממוצעת שקיבלו הנכים. בהשוואה שערכנו בחרנו להתייחס לסכום הזה, הסכום הממוצע המתקבל בפועל, כיוון שהוא משכלל תוספות שונות לקצבה ומעיד על הצלחת הנכים למצות את הקצבאות להן הם זכאים ("נכות כללית" ו"קצבה חודשית נוספת").

ירידה של 10% ביחס לשכר החציוני

בשנת 2015 (נתוני 2016 יפורסמו על ידי הביטוח הלאומי בקרוב) עמדה קצבת הנכות הכללית הממוצעת על סכום של 2,862 ש״ח בחודש. בשנת 2003, עמדה קצבת הנכות הממוצעת על סך 2,325 ש״ח בחודש. כך שבמהלך 12 שנים עלתה הקצבה הממוצעת שקיבלו הנכים ב-23%.

השוואה בין הקצבה הממוצעת שמקבל נכה לשכר החציוני (גרפיקה: אידאה).

עליה של 23% במהלך 12 שנים זה הרבה? זה מעט? מה צריך להיות הנתון שאליו משווים את עליית הקצבאות? השוואה למדד היא בעייתית, על אף שזהו הפרמטר הקובע את העלייה. מדד המחירים לא משקף באופן הולם את יוקר המחיה. כך למשל עליה של 100% במחירי הדיור השפיעה על המדד באופן מוגבל ביותר על אף שזו הוצאה משמעותית מאוד עבור משקי הבית. אגב, עבור מרבית הנכים החיים במשק בית קטן יחסית זו הוצאה משמעותית עוד יותר בסל ההוצאה שלהם.

גם השוואה לשכר הממוצע היא בעייתית שכן הממוצע לא משקף בהכרח את התפלגות ההכנסות. קפיצה בהכנסה של העשירון העליון תשפיע על הממוצע באופן חד על אף ששכרם של מרבית האנשים לא השתנה באותו האופן.

נקודות האמצע של החברה הישראלית ושל הנכים התרחקו

בחרנו בשכר החציוני כפרמטר המשווה לקצבאות הנכים. אותה נקודה שעומדת בדיוק באמצע החברה הישראלית. מה קרה לה במהלך 12 השנים האחרונות? ואיפה הנכים התמקמו ביחס אליה. ובכן ב-2003 עמד השכר החציוני במשק על 4,427 ש״ח בחודש. קצבת הנכות באותה שנה עמדה על 53% מהשכר החציוני.

עד 2015 צמח השכר החציוני בכ-52% (שיעור של יותר מפי 2 משיעור הגדילה של קצבת הנכות הממוצעת) ועמד על 6,707 שקלים בחודש. כך, ב-2015, קצבת הנכות הממוצעת היוותה רק 43% מהשכר החציוני. אפשר ממש לדמיין באופן ויזואלי את שתי הנקודות נעות בחלל ומתרחקות זו מזו. נקודת האמצע של החברה הישראלית ונקודת האמצע של הנכים בישראל.

הפגנת הנכים בתל אביב, 13 ביוני 2017 (צילום: תומר נויברג פלאש90)

מעבר לנתונים המספריים יש עוד סיבה שהוציאה את הנכים לרחוב דווקא עכשיו. ׳סכום הבסיס׳, אותו המספר שנגזר מהשינויים במדד וממנו נגזרות הקצבאות, מחושב אחת לשנה על פי השינוי במדד בשנה שעברה. בסוף 2014 יכלו הנכים לראות את המדד השלילי של 2014 ולהבין שב-2015 מצבם לא ישתפר. בסוף 2015 הנכים ראו שוב שנה שמסתיימת במדד שלילי והבינו ששנת 2016 תהיה גרועה מקודמתה. ובסוף 2016 שוב, מדד מחירים שלילי. גם שנת 2017 תהיה שנה רעה.

מול תמונת המציאות הזו מבינים הנכים שהסכמי השכר שנחתמו במגזר הציבורי והעלאת שכר המינימום מושכים את החברה הישראלית כלפי מעלה בזמן שהם תקועים עם מדד המחירים מאחור. המלחמה ביוקר המחייה, אליה יצאה הממשלה למען מעמד הביניים, משאירה את הנכים מקופחים.

אפשר גם לומר זאת כך: למחאה החברתית הייתה הצלחה בולטת מאד. היא העניקה רוח גבית למאבקם של ההסתדרות והעובדים להעלאת השכר. השיפור היחסי במצבם של הישראלים – גם אם שיפור זה הוא מועט, ואינו מספק בפני עצמו – לא חל על מקבלי קצבאות הנכות. הם נותרו מאחור.

כי אפשר

התשובה האחרונה לשאלה למה עכשיו היא – כי אפשר. כששר האוצר מתגאה במצבה המצויין של כלכלת ישראל, כשעודפי המיסים והחוב הנמוך מאפשרים להוציא לפועל תוכניות כמו 'נטו למשפחה', הנכים רואים ומבינים שלממשלת ישראל יש את היכולת להעלות את הקצבאות. השאלה היא רק אם יש לה את הרצון.