לעיתים נדירות זוכה מורה או מרצה להיווכח בהצלחתה ליצור שינוי ממשי ולסייע לאדם שמולה, סטודנט/ית או תלמיד/ה, לגלות את יכולות החשיבה שלה/ו, ולחוות מפגש לימודי ברוחו של ג'ון דיואי, פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי. זכינו לך החודש במל"א, בכנס השקת הספר "מחשבה מתקתקת" (הוצאת פרדס ומל"א) שחיברו שניים מחברי הסגל שלנו – ד"ר ענת רימון-אור וד"ר יוסי ארגמן.

נמרוד עשור, סטודנט מצטיין, שמסיים תואר ראשון וממשיך אצלנו לתואר השני בחינוך, חברה ותרבות, שיתף את הקהל בתהליך שעבר מאז החליט בגיל שלושים להתגבר על החוויות השליליות בביה"ס התיכון ולרכוש השכלה גבוהה. דבריו כמו נלקחו מטקסט של דיואי, שבו מתמקד הספר. הוא דיבר על התעוררותן של מחשבות חדשות, על סקרנות כתוצאת המפגש עם שאלות חברתיות רגישות וקשות, ועל תחושת התפעמות מהדיונים הנוקבים גם בסוגיות שהקוד האתי החדש, מותיר מחוץ לשערי האקדמיה.

נמרוד עשור נושא דברים בכנס השקת הספר "מחשבה מתקתקת". (צילום: רועי זעפרני)

"מחשבות שהיו רדומות אצלי" סיפר, "הוחלפו במחשבות אקטיביות, שהולכות איתך הביתה אחרי השיעור". הלימודים המשיך, היו "פרקטיים, לא במובן של מעמד או יוקרה אלא במובן של משמעות, רצון אמיתי להיות אדם חושב, רגיש לסביבתו, ער לסבלו של האחר, אדם שמבקש להגשים את עצמו".

אלה דברים נדירים במערכת החינוך היום, ולא באשמת המורות והמורים. כשה"בון-טון" של השלטון הוא ציות עיוור, כשביקורת מושתקת באיומים, בקיצוץ משאבים ובסימון המבקרים כאויבים, נכבש הדיון האמיתי על-ידי שיח רדוד שהסטודנטים שלי ואני מכנים תסמונת "ימנת-שמאלת". זהו שיח שלא מאפשר מפגש עם רעיונות, אלא עסוק בשאלה "הלנו את/ה או לצרינו".

באווירה כזאת, לא פלא שהורים ומורים שותקים בנושאים שבמחלוקת, כמו ההדתה שמוביל משרד החינוך בחינוך הממלכתי. בספרו על אינדוקטרינציה לשמירת שבת בנוסח דתי, ועל ספרי לימוד וטקסים ברוח דתית, שמתקבלים בהכנעה או בייאוש, חיבר העיתונאי אור קשתי את הדברים לרצון של מנהלי בתי-ספר ב"שקט", במובנו כשמירת הסדר החברתי. כך, סיפר, רוב בתיה"ס שהשתתפו בפרויקט "האחר הוא אני", שהוביל השר שי פירון, התמקדו באחר "רך", שאינו מעורר ויכוחים פוליטיים. בודדים ביותר בחרו למשל באחר הערבי אזרח ישראל.

מדוע זה קורה? ד"ר רימון-אור טענה שמערכת החינוך מזהה מוסר עם ציות לחוק, ועם יעילות ודמיון לאחרים; וד"ר ארגמן דיבר על "נרמול" הילד/ה, תהליך לו שותפים ההורים שחוששים שמא יוגדר כחריג-שונה: "הרודן האמתי, הוא לא המלך ולא אנשי הציבור, אלא תמיד דעת הקהל".

השלטון משתיק ביקורת וחורג מסמכויותיו החוקיות

מורים, מרצים, תלמידים וסטודנטים, חוששים מסימונם כ"טראבלמייקרז" או, חמור מכך, כמתנגדי השלטון, שמציג את עצמו כמדינה עצמה, תוך ניסיון להשכיח את העובדה שבדמוקרטיה המנדט שכל שלטון זוכה לו, מוגבל לניהול ענייני המדינה ברוח חזונה וחוקי היסוד (חוקה) שלה.

"חשוב לחשוב עכשיו", אמר ד"ר איתי שניר. לדבריו, חשיבה אינה פרישה מהעולם, אלא הפרעה למהלך הדברים ומניעת האפשרות לכסות על עוולות.

התוצאה, לה אנו עדים בשנים האחרונות, היא התעצמות החינוך לקונפורמיות והחנקת המחשבה העצמאית שמתויגת כ"פוליטית". "חשוב לחשוב עכשיו", אמר ד"ר איתי שניר מאוניברסיטאות ת"א וחיפה. לדבריו, חשיבה אינה פרישה מהעולם, אלא הפרעה למהלך הדברים ומניעת האפשרות לכסות על עוולות.

בקהל שאלו אם זה ניתן לשינוי. בהחלט כן, בתנאי שכדברי הנשיא רוזוולט נזכור ש"הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו", ושנכיר בכך שבניגוד לקוד המשתק של בנט-כשר, אין חשיבה שאינה פוליטית, ואין מפגש חינוכי שיכול להתחמק ממנה.

כמו שאמר דיואי, הדמוקרטיה חשובה כל כך בגלל המפגש שהיא מציעה בין רעיונות ומחשבות בעלות גוונים שונים. השתקת חלק מהרעיונות האלה לטובת אינדוקטרינציה של השלטון – היא אמירה פוליטית קולנית במובנה הרע, והיא משתקת את המחשבה.


ד"ר עירית קינן היא ראש התמחות חינוך חברה ותרבות, בפקולטה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים – מל"א