האם אנחנו חיים בתקופה מהפכנית? לטענתו של גאי סטנדינג, 69, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת לונדון החוקר את תחום העבודה, התשובה היא בהחלט כן. לתקופה הנוכחית בה אנו חיים הוא קורא "תקופה טרנספורמטיבית" (טרנספורמציה=שינוי צורה), בה המבנה הישן של הקפיטליזם מחליף את צורתו. תקופה זה מתאפיינת בשינויים יסודיים ועמוקים בעצם המבנה החברתי והכלכלי של החברה, ולעלייתו של מעמד חדש, אותו הוא מכנה בספרו ה"פרקריאט", מה שאולי ניתן לכנות בתרגום חופשי "המעמד הפגיע".

"עד סוף שנות השבעים" מסביר סטנדינג בראיון לדבר ראשון, "הקפיטליזם בנה עצמו בתוך מערכות שוק לאומיות. המודל הזה של השוק הלאומי הסגור יחסית, קרס בשנות השמונים. שם החלה התקופה הטרנספורמטיבית- המעבר לצורה חדשה של קפיטליזם".

פרופסור גאי סטנדינג, כלכלן מאוניברסיטת לונדון. "השינוי מתחיל בעלייה לשלטון של הפוליטיקאים הניאו-ליברלים. הם טענו שהכלכלה הקפיטליסטית צריכה להיות מבוססת על הפיכה של כל דבר למצרך". (צילום: stanjourdan/flickr)

פרופסור גאי סטנדינג, כלכלן מאוניברסיטת לונדון. "השינוי מתחיל בעלייה לשלטון של הפוליטיקאים הניאו-ליברלים. הם טענו שהכלכלה הקפיטליסטית צריכה להיות מבוססת על הפיכה של כל דבר למצרך". (צילום: stanjourdan/flickr)

לדבריו, מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת שנות השמונים, הלכו והצטמצמו הפערים הכלכליים בחברות הקפיטליסטיות. ברבות מהמדינות החזיקו איגודי העובדים בכוח רב, והיו שותפים בפועל בקבלת החלטות המקרו כלכליות. המדינות הקפיטליסטיות ייסדו מבנים שדאגו לספק את צרכיהם של כל האזרחים, ללא הבדל מעמדי במסגרת פרויקט מדינת הרווחה, ונראה היה ששכר העובדים ותנאי חייהם רק ילך ויעלה עם השנים. בשנות השמנים החלה במערב מהפכה של ממש במבנה הכלכלה.

"השינוי מתחיל בעלייה לשלטון של הפוליטיקאים הניאו-ליברלים" מסביר סטנדינג. "האידאולוגיה שלהם הייתה כזו: הם טענו שהכלכלה הקפיטליסטית צריכה להיות מבוססת על הפיכה של כל דבר למצרך, דבר שאני יכול לצרוך כאינדיבידואל. גם שירותים ציבוריים, שנתפסו עד אז כזכות אזרחית, ולא מצרך. הם טענו שזה 'יגביר את החופש בשוק'. הדרך להגשמת אידיאולגיה זו הייתה כרוכה במה שהם קראו לו ליברליזציה של השוק, והיכולת של הון לזוז בלי הפרעה לכל מקום בעולם במחיר אפסי."

"אני טוען שמבנה חלוקת ההכנסות של המאה ה-20, זה של הקפיטליזם הלאומי, פשוט קרס. זה לא קיים יותר. בזמן הקרוב אנחנו נראה המשך שחיקת הכנסות העובדים, גדילה של הכנסות בעלי ההון, וגדילה משמעותית של המעמד הפגיע"

בשנות השמונים החלו הפוליטיקאים להציג את מדינות הרווחה כ"התערבות עוינת" בשוק החופשי, שהיה אמור לווסת את עצמו באופן מושלם ועצמאי. פוליטיקאים אלו מכרו את שירותי הרווחה לחברות פרטיות, קיצצו בתקציביהם, ופירקו את רשת הביטחון לעובדים. הממשלות אף חוקקו חוקים שהקשו על העובדים במדינותיהם להיאבק על זכויותיהם, בטענה ששכרם הגבוה פוגע ב'כושר התחרות' של המדינה. תהליך זה היה רווחי מאוד בעבור חלק קטן מבעלי ההון, בייחוד העוסקים בפיננסים, ופגע מאוד באיכות חייהם של מרבית האוכלוסייה.

קווים לדמותו של המעמד הפגיע (גרפיקה: אידאה).

"הניצחון של הניאו-ליברליזם ושל ההון הפיננסי יצר מערכת עולמית שבה קיים מעמד של סופר-עשירים שלוקח לעצמו שיעור הולך וגדל של ההכנסה העולמית. יותר ויותר מהכנסה העולמית הולכת לבעלי הון שמחזיקים בבעלותם נכסים פיזיים או נזילים. זאת לעומת ההכנסה של העובדים, שהולך ומצטמצם בהתאמה. הרוב המוחלט של בני האדם מתפרנסים מעבודה, כמובן.

"מה שקורה הוא שבכל העולם שיעור ההכנסה מהון עולה ושיעור ההכנסה מעבודה יורד. גם בתוך שכבת העובדים מתקיים תהליך כזה. הרווח של השכבות העליונות של העובדים עולה בפער גדול מזה של השכבות הנמוכות של העובדים."

סטנדינג מסביר כי תהליך זה מהווה בעצם "ארגון מחדש" של המבנה המעמדי הידוע של הקפיטליזם. "מה שנוצר פה הוא תהליך של הצטמצמות המעמדות המסורתיים – מעמד הפועלים והבורגנות הזעירה – וצמיחה של מעמד גדול וחדש, לו אני קורא הפרקריאט, המעמד הפגיע'". לטענתו, חלקים הולכים וגדלים מהעובדים בעלי ההכנסה הנמוכה מוצאים את עצמם ללא רשת ביטחון כלל, עזובים ומופקרים לגורלם. בניגוד למעמד הפועלים המסורתי, למעמד חדש זה אין זכויות שהושגו במסגרת מאבקי העובדים של המאה ה-20, והם מהווים מעמד גדול של 'מחוסרי זכויות'.

"אני טוען שמבנה חלוקת ההכנסות של המאה ה-20, זה של הקפיטליזם הלאומי, פשוט קרס. זה לא קיים יותר. לדעתי, לפחות בזמן הקרוב, אנחנו נראה המשך שחיקת הכנסות העובדים, גדילה של הכנסות בעלי ההון, וגדילה משמעותית של המעמד הפגיע".

עלייתו של "המעמד הפגיע"

המילה "פרקריאט" (Precariatׂ) היא שילוב של המילים "Precarious" (בלתי יציב, מסוכן) ו-"Proletariat" (מעמד הפועלים), שילוב אותו ניתן לתרגם לעברית כ"המעמד הפגיע".

"המעמד הפגיע מאופיין, קודם כל, בכך שהוא נאלץ לעבוד בעבודה בלתי יציבה" אומר סטנדינג. לטענתו, מעמד זה נדרש לקבל על עצמו עבודות ארעיות, ללא ביטחון תעסוקתי וללא יכולת לפתח קריירה. דוגמה אחת להתרחבות סוג עבודה זו היא מספרים הולכים וגדלים של מבוגרים העובדים בעבודות שנחשבים עבודות "זמניות" שיועדו לבני נוער. מחקר שפורסם בארה"ב ב-2013 הראה כי כ-40% מעובדי רשתות המזון המהיר היו אז בני 25 ומעלה, מאז מספרים אלו רק עלו.

"אנשים במעמד הפגיע מרגישים כמו מקבצי נדבות. הם נאלצים להסתמך על טוב לבם של המעסיקים או של הפוליטיקאים. יכול להיות שתשיג תנאי עבודה טובים יותר, או יכול להיות שפוליטיקאי זה או אחר יגדיל את הקצבה. אבל זה כבר לא מובטח כחלק מזכות דמוקרטית בסיסית"

דוגמה נוספת לסוג עבודה זה היא עבודות הקבלן השונות. במסגרת עבודות אלו, העובדים מועסקים לתקופות קצרות, או מפוטרים ומועסקים מחדש לפני שיוכלו להשיג מעמד של קביעות. עובדים אלו אינם בטוחים שיועסקו לאורך זמן, ובאילו תנאים.

"מצב זה יוצר כמות גדולה של חוסר ביטחון וחוסר וודאות לגבי העתיד" הוא אומר. "אנשים אלו נדרשים לעבוד תחת תנאים שלא מבטיחים את יכולתם להתקיים לאורך זמן". זאת בניגוד למעמד הפועלים ה"מסורתי", המאוגד, שבאמצעות האיגוד השיג קביעות במסגרת הסכמי העבודה עם המעסיקים. "למעמד הפגיע אין את הכוח הזה, וקל מאוד לגרום לו לעבוד בלי לדעת מה יהיה אתו בעתיד".

לעובדים אלו אין הגנה מפני מעסיקיהם, היות והם בדרך כלל אינם חברים באיגודי עובדים. "למעסיקים קל בהרבה לדחוף את העובדים תחת חוזים ארעיים לעבודה בשכר נמוך, שעות מועטות. למשל, קל להם להוריד את השכר ולהגביל את שעות התעסוקה בזמנים קשים יותר. הם שולטים בעובדים דרך פחד. אם העובדים לא מקבלים את התנאים שהמעסיקים מציבים, הם יסולקו במינימום התנגדות."

מאפיין נוסף של המעמד הפגיע הוא שחיקה ביכולת הקיום. "המעמד הפגיע הפך לתלוי באופן כמעט מוחלט בשכר העבודה שלו. הם אינם מקבלים שירותים מהמדינה בעקבות הקיצוצים בשירותי הרווחה, והם מקבלים פחות ופחות הטבות ממעסיקיהם. אין להם פנסיה, אין להם ביטוח בריאות מהמעסיק. זאת אומרת שהם נדרשים לשלם בעצמם, מתוך משכורתם, על שירותים שדורות קודמים היו מקבלים כתוספת למשכורת".

בנוסף לכך, המעמד הפגיע מתקיים מעבודות בעלות שכר נמוך. כך, במציאות של שכר נמוך והוצאות גוברות, נאלצים רבים להסתמך על הלוואות רק כדי להישאר ברמת חיים סבירה. "מיליוני אנשים חיים בחובות שאין להם יכולת אמתית להחזיר. במצב הזה, טעות אחת, תאונה או מחלה אחת, והם עלולים למצוא את עצמם ברחוב. זה מציב אותם במצב של חוסר וודאות כלכלית חמורה".

"זהו איננו המצב של מה שנקרא 'מעמד הפועלים' בלבד. זה קורה גם למי שהיה עד כה 'זעיר בורגני', צעירים ממעמד הביניים עם השכלה אקדמית. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שההשכלה של אנשים היא גבוהה יותר מהעבודה שהם יכולים לצפות לה. אין לזה תקדים היסטורי, שלקבוצה גדולה כל כך יש השכלה ברמה גבוהה יותר מהעבודה שיש להם אפשרות לקבל".

תנאים אלו מובילים למאפיין שלטענתו של סטנדינג הוא המשמעותי ביותר של המעמד הפגיע – השחיקה בגישתם לדמוקרטיה. "אנשים במעמד הפגיע מאבדים זכויות אזרחיות כפי שהם נבנו במדינות הדמוקרטיות, פעמים רבות מבלי לשים לב". לטענתו, זכויות דמוקרטיות בסיסיות שהיו מובנות מאליהן לדורות הקודמים של העובדים, כמו הזכות לחיים בכבוד, זכות ההתארגנות, היכולת לשנות את המציאות החברתית – כבר אינן קיימות בצורה אפקטיבית. למעשה, טוען סטנדינג, המדינה הדמוקרטית, האחראית לאזרחיה, זו המקיימת מנגנון המבטיח את זכויותיהם, חדלה להיות תקפה לגבי מעמד זה.

"אנשים במעמד הפגיע מרגישים כמו מקבצי נדבות. הם נאלצים להסתמך על טוב ליבם של המעסיקים או של הפוליטיקאים. יכול להיות שתשיג תנאי עבודה טובים יותר, או יכול להיות שפוליטיקאי זה או אחר יגדיל את הקצבה. אבל זה כבר לא מובטח כחלק מזכות דמוקרטית בסיסית".

"הסוציולוג זיגמונט באומן אמר לי שהקונספט של המעמד הפגיע מתכתב מאוד עם התאוריה שלו. אני חושב שרואים בקרב המעמד הפגיע הרבה ביטויים של "חברה טרנספורמטיבית" כמו שהוא קורא לזה. כשהמבנים החברתיים עליהם התבססו בני האדם בעבר מתפרקים, נוצרים מבנים חלופיים, בדמות תנאי השעה".

מקבצנים למהפכנים

"המעמד הפגיע חי בנוסטלגיה. הם מרגישים ששדדו אותם מהתנאים שהיו לדורות הקודמים" אומר סטנדינג. "אין להם את מה שלהורים ולקהילות שלהם היה בעבר, והם מסתכלים בנוסטלגיה לוודאות והביטחון ששררו אז". קבוצה גדולה נוספת המהווה חלק מהמעמד הפגיע הוא אוכלוסיית המהגרים, נטולי זכויות אזרחיות, שחיים תחת ניצול מחפיר בעולם העבודה המערבי. "האנשים האלו כאילו לא שייכים לשום מקום."

למציאות חיים בלתי יציבה זו יש השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת. "הזעם הזה שנוצר מחוסר האונים ואי הוודאות הוא מאוד גדול. הוא מתבטא בחרדות, ובעלייה מסיבית של מחלות נפשיות, בייחוד בקרב בני המעמד הזה".

ובכל זאת, סטנדינג נותר אופטימי לגבי העתיד. "יכול לבוא שינוי במצב העניינים הנוכחי. זה לא יהיה קל, וזה ידרוש הפעלת לחץ אדירה על בעלי ההון ועל המסדים הפוליטיים. זה ידרוש לכפות עליהם ויתורים, לגרום להם לעשות רפורמות שיפנו חלק מההכנסות שלהם לעבר המעמד הפגיע".

סטנדינג גם רואה אפשרות ליצירת מבנים חברתיים חלופיים, שיתפתחו מתוך מציאות החיים של המעמד הפגיע. "הסוציולוג זיגמונט באומן יצר איתי קשר. הוא אמר שהקונספט של המעמד הפגיע מתכתב מאוד עם התיאוריה שלו. אני חושב שרואים בקרב המעמד הפגיע הרבה ביטויים של "חברה טרנספורמטיבית" כמו שהוא קורא לזה. כשהמבנים החברתיים עליהם התבססו בני האדם בעבר מתפרקים, נוצרים מבנים חלופיים, בדמות תנאי השעה".

"אני רואה הרבה דברים כאלו בקרב המעמד הפגיע, של הדורות הצעירים. צצים פתאום הרבה סוגים חדשים של קואופרטיבים, צורות שנות של התאגדות חברתית, אופנים חדשים של מפגש שמאפשר לאנשים לתת אחד לשני את הביטחון שנלקח מהם. הם במצב ראשוני ונזיל מאוד, אבל הם נותנים לאנשים במעמד הפגיע את התחושה שזו אפשרות ממשית. הרבה מההצלחה של תנועות המחאה שצצו בזמן האחרון ברחבי העולם, כולל שלכם בישראל ב-2011, קשור בכך שהם נתנו דימוי לאפשרות אחרת, תחושת זהות וסולידריות. זה השלב הראשון ביצירת תנועת התנגדות".

"השאלה היא איך הופכים את הדברים האלו לתנועה פוליטית אקטיבית. זה לא הושג במחאות של 2011, אבל הונחו התשתיות. אני חושב שיותר ויותר אנשים מזהים את עצמם כשותפים לגורל הזה של המעמד הפגיע. השאלה היא איך מחברים בין ההתאגדויות והתנועות האלו. הרבה פעמים הם מתאגדים סביב מאבק אחד ספציפי, אבל הם צריכים להתאחד ולהגדיל את הפרספקטיבה שלהם. אני חושב שבמידה וזה יקרה, ייווצר תהליך תגובה לטרנספורמציה של הניאו-ליברליזם".