הקוראים שפתחו את עיתון "דבר" ב-1 באפריל 1942 גילו בעמודו הראשון מודעה בת חצי עמוד, שכותרתה "לקורא העברי", ובה הוכרז על הקמתה של הוצאת ספרים חדשה ע"י ההסתדרות הכללית – "עם עובד". רשימת הספרים הראשונה של ההוצאה כללה סופרים עבריים מובילים של התקופה כגון חיים הזז, יהודה בורלא ויעקב פיכמן, סופרים מהעולם כמו טולסטוי ואיגנציו סילונה, וכן ספרי ילדים וכתביהם של מנהיגי תנועת העבודה. בפתח המודעה נכתב שההוצאה הוקמה "לשם סיפוק צרכיו החינוכיים והתרבותיים של כלל העובדים, מבקשת להיעשות מנוף ליצירתנו הרוחנית, להשכלתנו ועילוי חיינו".

בשבעים וחמש השנים שחלפו מאז הוציאה "עם עובד" לאור אלפי ספרים, והפכה לגורם מרכזי ומשפיע בעולם התרבות הישראלי. רשימת הכותרים שלה כוללת קלאסיקות ישראליות כגון 'חצוצרה בוואדי', 'תרנגול כפרות', ו'רומן רוסי', תרגומים ל'הנסיך הקטן', 'הדבר', 'בעל זבוב', 'והיום איננו כלה', ו'חולית', וכן ספרים שרבבות ילדים גדלו עליהם כמו 'מיץ פטל' ו'הביצה שהתחפשה'. כמו ספר טוב, הסיפור של ההוצאה עצמה מלא במתחים ובניגודים: בין אליטיזם לעממיות, בין עסק למטרות רווח לגוף עם חזון ומטרות ציבוריות, בין הרצון "לחנך" את הציבור לצורך לקלוע לטעמו, וכמובן הטלטלות שעברה הספרות המודפסת ומאיימות, אולי, להעבירה מן העולם.

לעשות את ההמונים לקוראים

הדמות הראשית בסיפורה של עם עובד הוא ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה בישראל ועורך עיתון ההסתדרות "דבר". הקמת הוצאת ספרים 'פועלית' היתה אחד מחלומותיו הגדולים של ברל, שבשבוע הבא (כ"ד באב, או ה-12 באוגוסט) ימלאו 73 שנים למותו. בהנהגתו התעצבה 'עם עובד' בראשית דרכה כהוצאה לאדם העובד, שמלבד מענה על צרכיו החומריים צריך שיהיה לו עולם רוחני עשיר. מעט לפני הקמתה אמר ברל כי 'עם עובד' נועדה להיות "מפעל ספרותי שבמרכזו עומדת דאגה לחבר… אנו דואגים לכך שהקורא יקרא את הספרים שלנו, שהספרים יהיו קשורים איתו, קשורים עם חייו". אך בנוסף לדאגה ליחיד, ייעד ברל להוצאה תפקיד לאומי – יצירת קונצנזוס תרבותי של ערכי תנועת העבודה בחברה הישראלית הצומחת.

'עם עובד' לא נכנסה לחלל ריק. בתקופת הקמתה פעלו בישראל הוצאות ספרים לא מעטות, חלקן פרטיות כמו 'שוקן', 'מצפה' ו'מסדה', וחלקן הוקמו ע"י תנועות אידאולוגיות פועליות כמו ספריית פועלים של הקיבוץ הארצי או הוצאת הקיבוץ המאוחד. ההסתדרות החליטה להקים הוצאת ספרים כבר ב-1935, אך הקמתה נדחתה בשל חוסר בתקציב. קושי נוסף היה התנגדות מבית, עקב חשש שההוצאה תייצג את המפלגה הגדולה בהסתדרות – מפא"י – ולא את כלל הציבור ההסתדרותי. מאיר יערי ויעקב חזן מהקיבוץ הארצי טענו שמפא"י צריכה להקים הוצאה משל עצמה. ברל התעקש, וב-1940 אושרה שוב התכנית להקמת ההוצאה, שיצאה לדרך ב-1942.

"מנוף ליצירתנו הרוחנית, להשכלתנו ועילוי חיינו". ברל כצנלסון, מייסד הוצאת עם עובד, ב-1934. (צילום: זולטן קלוגר).

ברל הספיק לנהל את 'עם עובד' במשך שנתיים בלבד, עד מותו ב-1944, אך חזונו ודרכו ליוו אותה שנים רבות לאחר מותו. פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מהמכללה האקדמית נתניה ומחבר הספר 'מוציאים לאור כמתווכי תרבות' על ההיסטוריה של המו"לות בישראל, מספר כי "חזונו של ברל ביחס להוצאה נגע לשלושה מרכיבים: ביחס לקורא – נדרש מיון קפדני של הספרים שיראו אור בהוצאה, ביחס לסופרים – מחויבות גבוהה אליהם, דאגה לתנאי העבודה שלהם ושחרורם מהניצול שהם חווים בשוק הפרטי, וביחס לחברה – מיקום ההוצאה כחלק מתכנית תרבות לאומית."

"הוצאת ספרים טובה צריכה לשאוף להוציא ספרות משובחת, ובמובן זה ההוצאה עושה עבודה טובה". פרופ' מוטי נייגר (צילום: יח"צ)

נייגר מדגיש שמיומה הראשון לא ראתה עצמה 'עם עובד' כהוצאה הפונה לקהל מצומצם של חובבי תרבות גבוהה, אלא כהוצאה עממית המביאה את התרבות ה'גבוהה' אל הציבור כולו. הוא מצטט את ברל, שאמר כי "ההוצאה מיסודה מופנית להמונים הקוראים, והיא רוצה לעשות את ההמונים לקוראים". "זו, כמובן, כוונה נאצלת", אומר נייגר, "נראה שרוב הפועלים אינם יוצאים לשדה עם ספר בכיס המכנסיים, אז וגם היום, אך ללא ספק 'עם עובד' פנתה לקהל רחב. הוצאת ספרים טובה צריכה לשאוף להוציא ספרות משובחת, ובמובן זה ההוצאה עושה עבודה טובה, כשהיא פונה לקהל רחב השוחר ספר. ספרי הפרוזה בהוצאה בעבר הרחוק, ובוודאי שבעבר הקרוב ובהווה, אינם שיקוף של אידאולוגיה פועלית, ובמובן זה הם פנו ופונים לכלל".

'ספרייה לעם': ספרי מופת במחיר קופסת סיגריות

מותו של ברל ב-1944 הוביל למשבר ב'עם עובד', שהתבטא בקשיים כלכליים, ניהול לא מוצלח וסירוב של ההסתדרות להזרים כספים להוצאה. נייגר מצטט בספרו מכתב מוועד העובדים של ההוצאה להנהלת ההסתדרות, בו הם כותבים בין היתר, "האומנם יהיה דווקא המוסד התרבותי של ההסתדרות, 'הטלית והתפילין', שאותם צריך לזרוק הימה?". לטענתו, גלגל ההצלה של 'עם עובד' היה סדרת "ספריה לעם" – במסגרתה הופיעו מדי שנה 12 ספרים מקוריים או מתורגמים, בפורמט של ספר כיס בכריכה רכה. כל ספר הודפס בכמויות גדולות – 20-30 אלף עותקים – ובמחירים זולים: בשנת 1960 לדוגמה היה מחיר כל ספר 75 אגורות, זהה למחירה של קופסת סיגריות. לאורך השנים יצאו לאור ב'ספריה לעם' ספריהם של יהושע קנז, אהרן מגד, חנוך ברטוב, עמוס עוז, סמי מיכאל, חיים באר ומאיר שלו, ותרגומי ספריהם של בלזק, גבריאל גארסיה מארקס, פול אוסטר ואיאן מקיואן. נייגר טוען כי 'ספרייה לעם' היא המשמעותית ביותר במו"לות הישראלית בכלל, לצד 'הספרייה החדשה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

כשראש ממשלה לשעבר מנהל הוצאת ספרים. משה שרת (צילום: שרשל פרנק, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

ציון משמעותי בהתייצבותה של 'עם עובד' היה כניסתו של ראש הממשלה לשעבר, משה שרת, לניהול ההוצאה ב-1956. שרת, שפרש מתפקיד שר החוץ עקב חילוקי דעות חריפים עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, הכניס את ההוצאה לתנופה מחודשת ולעבודה שיטתית וסדורה. שרת קידם את ה"ספריה לעם", וביצר את כוחה על ידי החתמת ראשי ועדי עובדים לרכישה מראש של ספרים שיחולקו לעובדים, במחיר מוזל. כך לכל ספר שיצא ב'עם עובד' היו המוני קוראים מובטחים. המהלך של שרת הביא לכך שסופרים רבים עזבו הוצאות אחרות, בעיקר את ספריית פועלים של הקיבוץ הארצי, ועברו ל'עם עובד'. בתקופה זו התעצב פורמט הספר שמזוהה עם ההוצאה יותר מכל – ספר קטן עם עיצוב מינימלי.

חיים באר: "ועדי העובדים היו חזקים, והם היו כלי, המכשיר החשוב ביותר של ההוצאה. נתנו להם כל חודש ספר במתנה במחיר מסובסד, לעיתים הפסדי, וזו הייתה ספריה לעם. התפיסה היסודית של החברה הישראלית הייתה שאם אתה רוצה להתקדם בחיים, הספר הוא המפתח"

"'ספריה לעם' הייתה תפיסה תרבותית שאני ראיתי בשיאה", מספר הסופר חיים באר, שהחל את דרכו כמגיה ב'עם עובד' ב-1966 ונהיה לעורך בכיר בהוצאה, "מדובר על 24 אלף מנויים. ועדי העובדים היו חזקים, והם היו כלי, המכשיר החשוב ביותר של ההוצאה. נתנו להם כל חודש ספר במתנה במחיר מסובסד, לעיתים הפסדי, וזו הייתה ספריה לעם. המטרה הייתה להביא ספרי יסוד. בנק הפועלים מימן הפקה של ספרי נוער וילדים, פעם בחודש. והמחירים היו בהתאם, זו הייתה אטרקציה. התפיסה היסודית של החברה הישראלית הייתה שאם אתה רוצה להתקדם בחיים, הספר הוא המפתח. זו תפיסה קלאסית של חברה סוציאליסטית. זה גם יכול להיות מתנשא, למה לתת ספר בהנחה, אולי אתה מנסה לייצר אינדוקטרינציה".

"'עם עובד' הייתה שחקנית ראשית, וזו הייתה גם הסיבה שסופרים עזבו הוצאות אחרות ובאו אלינו". הסופר חיים באר, בעברו עורך ב'עם עובד' (צילום: דן פורגס)

"איך ייתכן שבהוצאה של ברל יוציאו ספר כזה?!"

כעורך בהוצאה במשך שלושה עשורים, באר מכיר מקרוב את המתחים שליוו את 'עם עובד' מראשיתה – כמו למשל הציפיה שההוצאה תהיה 'נאמנה' לערכי תנועת העבודה, בעוד עורכיה גרסו שכל ספר איכותי ראוי לצאת בה. מתח זה הגיע לשיאו בשנת 1964, כשלהוצאה הגיע כתב יד של הסופר יצחק שלו (אביו של הסופר מאיר שלו – ט.כ.), בשם 'פרשת גבריאל תירוש'. במרכז עלילתו, המתרחשת בשנים שלפני קום המדינה, עומדת מחתרת שמקים מורה ירושלמי יחד עם כמה מתלמידיו, וכופרת בהוראות של הנהגת היישוב. מדובר בסיפור דמיוני לחלוטין, אך מזכיר מאוד את סיפור האצ"ל והלח"י, שבהם נאבקו מוסדות תנועת העבודה מאבק מר.

"שאול אביגור, מראשי 'ההגנה', שלח מכתב ודרש שלא להוציא את הספר 'פרשת גבריאל תירוש'. הוא כתב שאיך ייתכן שב'עם עובד', ההוצאה של ברל, יוציאו ספר כזה? המערכת הודיעה לו שלמרות ההערכה הרבה שהם רוחשים אליו, בבקשה שלא יתערב בעניינים לא שלו"

"הספר היה כתוב באופן מעניין, חשוב, מותח, והמערכת החליטה להוציא אותו לאור", אומר באר, "אני לא הייתי אז בהוצאה, אבל מספרים שאחד מחברי המערכת הלך וסיפר את זה לשאול אביגור – 'איש המוסר' של תנועת העבודה, מראשי ארגון ההגנה והמוסד לעליה ב', איש הסוד של מפא"י. שאול שלח מכתב למזכיר המערכת ולעורך, ודרש שלא להוציא את הספר. במכתב הוא כתב שאיך ייתכן שב'עם עובד', ההוצאה של ברל, יוציאו ספר כזה? המערכת הודיעה לאביגור שלמרות ההערכה הרבה שהם רוחשים אליו, בבקשה שלא יתערב בעניינים לא שלו. פה מחליטים על ספר לא לפי אג'נדה. אנחנו מודעים לזה שאנחנו שייכים לתנועת העבודה, אבל הקיבה שלנו מספיק חזקה ואנחנו מוציאים את הספר. ועל אפו וחמתו של שאול הספר יצא לאור, וזכה להצלחה מו"לית אדירה."

כמעט עשור לאחר מכן ניצב באר עצמו בדילמה דומה. "הגיע אלי ספר של אדם בשם הרש סמולר. הוא היה מהבונד בפולין, אנטי ציוני כל חייו, והביא ספר זכרונות שהתמונה שעלתה מתוכו היתה מזעזעת אבל נורא מעניינת. היה ברור שהאיש גרם בפועל למותם של הרבה אנשים בגלל דעותיהם, בגלל שהוא הלשין עליהם. אבל הספר היה מרתק וחשוב. ואני צריך להחליט אם הספר יוצא או לא יוצא", סיפר.

"באותה תקופה מזכיר המערכת, שהיה סוג של כל-יכול, היה חולה ומועצת המנהלים לא רצו למנות לו ממלא מקום כי זה היה הורג אותו", מוסיף באר, "וכך יצא שאני הייתי האיש החזק בהוצאה, הייתי ראש המערכת, אבל בלי שום סמכויות. ובמקרה של הספר הזה היתה לי בעיה. אם היו לי סמכויות הייתי עושה מה שאני מבין, והייתי מוציא אותו. אבל מכיוון שלא היו לי, חששתי שיבואו ויגידו 'באיזה רשות?' 'לא התייעצת' ויפטרו אותי. הייתי צריך כסת"ח. הרמתי טלפון לשאול אביגור, אותו שאול אביגור מהסיפור הקודם. ואני אומר לו שאול, אני צריך להתייעץ איתך."

כשבאר סיפר לאביגור על הספר, הוא זכה לתשובה מפתיעה. "אביגור אמר לי – השאלה העיקרית היא האם הספר הוא אמין או לא אמין. זה המבחן. אם האיש היה אחראי למותם של אנשים או לא, זה לא רלבנטי, מכיוון שבמשטרים דיקטטוריים כל אדם, אפילו נהג של רכבת תחתית, אם הוא לא יגרום להשלכתם לכלא של עשרה אנשים אחרים הוא יאבד את המשרה'. אז אל תבחן את הרש סמולר האיש, תבחן את 'היכן אתה חבר סידורוב', שזה שם הספר. זו אמירה מוסרית".

"המו"לים זוכרים את ההחמצות"

הדימוי של עם עובד כהוצאה 'מכובדת' גרם לה לפספס ספר טוב שהפך לרב-מכר – על אף התעקשותו של באר. "אלונה פרנקל כתבה ספר שנקרא 'ספר הקקי והפיפי של נפתלי', שאני נתתי לו את השם 'סיר הסירים'. הייתי עורך ספרי הילדים, ומאוד רציתי להוציא את זה. אבל להנהלה יש סמכות לפסול ספרים, והמנהל אמר שלא יעלה על הדעת שבהוצאה של ברל יוציאו ספר על קקי ופיפי. אמרתי שגם ברל חרבן והשתין, אבל זה לא עזר לי. הספר הלך ל'מסדה'".

ספר נוסף ש'פוספס' בהוצאה הוא 'סוגרים את הים', ספר הביכורים של יהודית קציר, שבאר סייע לה בכתיבתו. ההנהלה סירבה להוציא אותו, והוא יצא אצל המתחרים – 'הספריה החדשה' וזכה להצלחה מיידית. "ההחמצות האלה זה בלי סוף", אומר באר, "את ההצלחות אני לא זוכר. בדרך כלל המו"לים זוכרים את ההחמצות". מבחינתו ההחמצה הגדולה ביותר היתה ספרו של יהודה אטלס 'הילד הזה הוא אני', שאויר בידי דני קרמן. הספר לא עבר את סינון האיכות הקפדני של באר ושני 'לקטורים' (קוראי כתבי יד מטעם ההוצאה – ט.כ.), "חשבנו שזה קשקוש, ולמרות שדני קרמן חבר שלי, אמרתי לו שבצער רב וביגון קודר אני דוחה את הספר. בסוף זה יצא ב'כתר', והסוף ידוע – יהודה מסתובב ואומר, תראו, הנה ספר שאף אחד לא רצה והפך לרב מכר, כולם מטומטמים".

חיים באר:  "חשבנו ש'הילד הזה הוא אני' קשקוש, ולמרות שדני קרמן חבר שלי, אמרתי לו שבצער רב וביגון קודר אני דוחה את הספר. בסוף זה יצא ב'כתר', והסוף ידוע – יהודה מסתובב ואומר, תראו, הנה ספר שאף אחד לא רצה והפך לרב מכר, כולם מטומטמים"

במקרה אחר באר התעקש והצליח להוציא לאור ספר, על אף התנגדות ההנהלה – "הביצה שהתחפשה", ספר לילדים שכתב ואייר המשורר דן פגיס. "הם לא רצו את זה, אחר כך אמרו שהם מוכנים להוציא רק עם איורים חדשים. אמרתי – הספר הזה יוצא ככה, עם האיורים, או שאני מתפטר. אמרו לי שאין כסף, ואמרתי – אין בעיה, אני ערב לספר באלפיים דולר. אם הוא לא יימכר, אשלם מכיסי. הספר יצא, והטעות שלי הייתה שלא סיכמתי איתם מה יקרה אם הספר דווקא יצליח, מה שבאמת קרה", צוחק באר.

לטאות משתנות, דינוזאורים לא

תקופת הזוהר של 'עם עובד' ו'ספריה לעם' לא נמשכה לנצח – בייחוד כשקמו לה מתחרים. "הצלחה גורמת לאנשים לקפוא על שמריהם", מספר באר, "כשיש כל כך הרבה מנויים, על כל ספר שמגיע בודקים 'האם זה יתאים ל-24,000 קוראים'? במקביל, קמו הוצאות שהתחילו לקסום יותר לסופרים, כמו 'הספרייה החדשה' של הקיבוץ המאוחד. לדוגמה, כשיעקב שבתאי הוציא את 'זיכרון דברים' – אז הוא הלך למנחם פרי (עורך 'הספריה החדשה' – ט.כ.). אנשים עזבו את 'עם עובד', או לא הגיעו, שזה לא פחות חמור. את יהושע קנז בקושי הביאו, פיתו אותו עם משרה בעם עובד. ההוצאה לא ידעה להתמודד עם השינויים, הייתה תחושה של היבריס, אני לא חייב לאף אחד, מי שרוצה שיבוא אלי."

לדברי באר, גם האתגרים שהציבו המחשב והטלוויזיה בפני כל הוצאות הספרים תפסו את 'עם עובד' ללא תשובות מספקות. "הנכונות להבין את המציאות זה משהו שעם עובד לא הצטיינה בו יתר על המידה. לטאות משתנות, דינוזאורים לא. אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. ואז גם הגיעו הטלפונים הניידים. דברים כמו מילונים ואנציקלופדיות נעלמו. זה היה עמוד התווך של מו"לות, היום מוצאים מילונים ואנציקלופדיות על גדרות".

מהוצאה לעם לחברה בע"מ

נייגר מצביע על מגמות נוספות בחברה ובתרבות הישראלית שתרמו לירידת קרנה של 'עם עובד': "ההוצאה עברה תהליך בו הייתה צריכה להתאים את עצמה לשוק המסחרי, ולתלות הולכת ופוחתת בהסתדרות ובמקורותיה. אפשר לקרוא לזה 'מהוצאה לעם לחברה בע"מ'. אלו תהליכים ארוכים, אבל אפשר לסמן את ראשית שנות השמונים, בהן התנתקה ההוצאה מההסתדרות והפכה לחברה שתלויה במקורותיה כנקודה ראשונה. זו נקודת שיא של תהליך, מכיוון שההסתדרות הקטינה את תמיכתה ב'עם עובד' במהלך העשורים שקדמו לכך. נקודה שנייה היא בראשית-אמצע שנות התשעים, עת ירדה קרנן של ספריות המנויים, כש'ספריה לעם' הייתה אחת משתי הספריות המובילות. זה שינוי תרבותי, אבל 'עם עובד' הושפעה ממנו ישירות." אגב, 'ספריה לעם' המשיכה לפעול והיא ספריית המנויים היחידה שקיימת כיום, עם כמה אלפי מנויים.

דוכני הוצאת עם עובד בשבוע הספר בירושלים (צילום: יעקב, מתוך ויקיפדיה)

"נקודה משמעותית נוספת מבחינת 'עם עובד' היא הקמת הדואופול בתחום שיווק הספרים של צומת ספרים וסטימצקי, שהוצאת "עם עובד" אינה חלק ממנו – מה שמשפיע על שיווק הספרים ומכירתם", אומר נייגר. ואכן, בעוד הוצאת ידיעות ספרים מחזיקה באחוזים מרשת סטימצקי, ו'מודן' (שרכשה בשנה שעברה את כתר) יחד עם 'כנרת זמורה ביתן' מחזיקות בצומת ספרים, ל'עם עובד' אין כיום חיבור עם רשת להפצת ספרים. המשמעות היא שספרי ההוצאה נמצאים על מדפי הספרים ברשתות, אך אינם זוכים לקידום על ידיהן.

איפה ההוצאה ואיפה החזון?

למרות המשברים והטלטלות בעולם המו"לות, 'עם עובד' הצליחה לשרוד ולשמור על מקומה. עם זאת, ההוצאה שהיתה בעבר המרכזית והמשפיעה בישראל היא כיום הוצאה בינונית בגודלה (לפי הספריה הלאומית, ההוצאה אחראית לכ-5% מספרי הפרוזה הרואים אור בישראל מדי שנה), אך בולטת באיכותה ובקלסיקות שהוציאה. בניגוד לכל ההוצאות הגדולות, היא אינה בבעלותם של בעלי הון, אלא שייכת לארגון העובדים הגדול בישראל – ההסתדרות, על מאות אלפי חבריה (ויודגש – כך גם החברה המוציאה לאור אתר זה). למרות מגמות של הוצאת ספרים קלילים ופופולריים, היא נודעת כהוצאה המקפידה על סטנדרטים גבוהים של איכות הספרים והפקתם. האם משמעות הדבר היא התרחקות 'עם עובד' מחזונו של המייסד ברל כצנלסון, ומעבר מהוצאה עממית להוצאה אליטיסטית? הדעות על כך חלוקות, ולוקחות אותנו לוויכוח על משמעות החזון המקורי של ההוצאה.

פרופ' מוטי נייגר: "אני לא משוכנע שההוצאה התרחקה מאוד מהחזון של ברל. הוצאת ספרי מקור ותרגום באיכות גבוהה היא, בעיניי, מימוש החזון. יתכן שבעולם אידיאלי כל הפועלים עדיין היו מנויים על ספרי ה'ספרייה לעם', אבל זה כנראה לא ריאלי"

"אני לא אוהב את הדיכוטומיה בין הוצאה לעם להוצאה אליטיסטית", אומר נייגר, "ספרות טובה יכולה להיות נפוצה גם אם היא לא ספרות פופולארית. ראי את רשימות רבי המכר. לדוגמה, אפשר לראות את הספרים של איאן מקיואן שיוצאים ב'עם עובד', או ספרים שיוצאים ב"ספריה החדשה" כמו "החברה הגאונה" ולהבין שספרות טובה בהחלט נמכרת. קשה להילחם בתדמיות, אבל אם יצאו ספרים רבים כמו של מקיואן, אז זה בוודאי יעזור. בכל מקרה, ספרות טובה, קרי "אליטיסטית", היא דבר חיובי, ולא צריך להוציא ספרי טיסה כדי להילחם בתדמית."

"אני גם לא משוכנע שההוצאה התרחקה מאוד מהחזון של ברל", מוסיף נייגר, "הוצאת ספרי מקור ותרגום באיכות גבוהה היא, בעיניי, מימוש החזון. יתכן שבעולם אידיאלי כל הפועלים עדיין היו מנויים על ספרי ה'ספרייה לעם', אבל זה כנראה לא ריאלי", הוא מסכם.

המנכ"לית, חניטל סוויסה: "לא אוריד את הרמה"

מי שאומרת בפה מלא כי "'עם עובד' זו הוצאה אליטיסטית" היא מנכ"לית ההוצאה כיום, חניטל סוויסה. "אחוז גדול של הקלסיקות בשוק הספרות יצאו אצלנו, וזה לא פסול. אני לא רואה קשר בין 'בני תרבות' לקריאת ספרים. אני אוהבת לקרוא, יש אנשים שלא אוהבים וזה לא הופך אותם לפחות חכמים. אבל בתוך עולם הספרות אנחנו אליטה, עם בק-ליסט מפואר ושם טוב בחוץ לארץ". האם הביקוש לספרים בישראל פוחת, שאלנו. "יש נטייה לחשוב שמספר הקוראים הצטמצם, וזה לא נכון", אומרת סוויסה, "אבל הטעם שלו השתנה. אדם משכיל התרגל לאינטרנט ולפייסבוק, אלו דברים שמכתיבים קצב אחר של חיים, וגם בחירת הספרים נעשית כזו. בשיחות שאני מקיימת עם אנשים בענף עולה שאנשים מחפשים ספרים שנותנים הרגשה טובה, "feel good". הרוב המוחלט של הספרים ב'עם עובד' הם לא כאלה. כל עוד אנחנו נשארים כך, הקהל שלנו מצטמצם".

חניטל סוויסה: "אדם משכיל התרגל לאינטרנט ולפייסבוק, אלו דברים שמכתיבים קצב אחר של חיים, וגם בחירת הספרים נעשית כזו. בשיחות שאני מקיימת עם אנשים בענף עולה שאנשים מחפשים ספרים שנותנים הרגשה טובה, "feel good". הרוב המוחלט של הספרים ב'עם עובד' הם לא כאלה"

"יש לנו מותג ומוניטין שאנחנו נשמור עליו" מנכ"לית 'עם עובד', חניטל סוויסה (צילום: מרב בן לולו)

סוויסה מדגישה שאת התפקיד החינוכי של ההוצאה בהנגשת ספרי איכות לציבור קשה למלא ללא מדיניות ממשלתית תומכת: "המדינה לא מעודדת קריאה ולא מעודדת סופרים חדשים. אם הממשלה תחליט שהיא רוצה להנגיש את הקריאה, שתסבסד ל-4 במאה. במקום זה, מנסים להוזיל על חשבון הסופרים וההוצאות. הסופרים רוצים שיקראו אותם, אבל בגלל שמחירי הספרים עלו, אנשים מעדיפים לקנות קלסיקות."

לאן פני 'עם עובד' מועדות? סוויסה מספרת כי בימים אלה עובדים בהוצאה על סדרת ספרים חדשה, "קצת יותר פופולרית, דרכה ננסה לפנות לקהל קוראים רחב יותר". יחד עם זאת היא מדגישה כי "אני לא אנמיך את הרמה פה. יש לנו מותג ומוניטין שאנחנו נשמור עליו".

לגבש את החזון מחדש

חיים באר מרגיש שהשאלה הגדולה של עתיד 'עם עובד' אינה האיכות או ההצלחה העסקית, אלא יכולתה לגבש מחדש את החזון שלה. הנסיון להיות 'עוד שחקן' בשוק הספרים נידון, לדעתו, לכשלון. "חזון יאפשר להוציא ספרים שיש בהם מידה מסוימת של סיכון, כי הם נחוצים. פעם ההוצאה והעיתון תפסו את עצמם ככלי מחנך, היום זה כלי מבדר. אבל 'עם עובד' לא מצליחה להיות מבדרת, זה יוצא להם מביך. כמו אישה זקנה שבמקום לטפח את יופיה הטבעי, עושה בוטוקס, הרמת חזה, השתלת חזה וכו', זה יוצא מגוחך."

מה לדעתך צריך להיות החזון, שאלנו. "אני שמח שאני לא במועצת המנהלים, כי אני לא יודע. כרגע אני שמח ש'עם עובד' קיימת, ומוציאה ספרים שאת חלקם אחרים לא היו מוציאים. אבל בשביל להגיד מהי הרוח הגדולה או לאן היא נושבת צריך ראש מערכת, שזה תפקיד שאין היום בהוצאה. האם גוף יכול לעבור מטמורפזה? זו שאלה קשה על 'עם עובד'. אף אחד לא מתפנה לעסוק בה. בשביל זה צריך אדם בסדר גודל של ברל. השאלה היא מה החזון, אבל זה חלק מחזון גדול יותר של מהי החברה הישראלית, ולאן היא רוצה ללכת."

גילוי נאות: "עם עובד" היא חברה בבעלות ההסתדרות החדשה, וכך גם חברת "דבר ראשון בע"מ" המוציאה לאור אתר זה.