פרק ראשון

 

בגלל התפוחים התגלגלה לכאן. זיו התכופפה להרים את נייר הטואלט המקומט. “דרושים סטודנטים לקטיף תפוחים", נכתב בעיתון שמישהו השאיר על שולחן בית הקפה בגן העיר ששם מלצרה. אחרי שכל התפוחים נקטפו מהמטעים הצעירים, תחילה מלב העצים ואחר כך מהצמרות שרק בסולמות החשמליים אפשר להגיע אליהן, ואחרי שלוקט מהאדמה גם הנשר, הציעו באתר המרפא והנופש עבודה לימות החורף לשכירים.

הפקעת הוורדרדה נחתה בעדינות של נוצה על קרקעית שקית האשפה המתוחה על טבעת המתכת. זיו סקרה את הדשא ואת ערוגות הפרחים הבוהקים ואת הברֵכה שצורתה כגיטרה ושאדים סמיכים לבנבנים עולים מלוח הטורקיז של פניה ומפיצים ניחוח מבאיש. לרגע עוד היה הכול ריק ושקט ונקי, ונשמע רק רחש שקיות הניילון המתנופפות חרש ברוח. “בוקר טוב וברוכים הבאים," הברָכות נפלטו בסמכותיות מתוך הרמקולים. “יש להבעיר אש רק במקומות המיועדים לכך. מסיבות בריאותיות יש לצאת מהמים כעבור חצי שעה. נא לשמור על הניקיון ולהישמע להוראות המציל." אל כל זה צורפו איחולים לבילוי מוצלח ומהנה.

עננת צלילים מרושלת נפלטה מספוגיות אזניות הווקמן שלה. מצדן הפנימי היה מרקם הצלילים מדויק והרמטי, וזיו שרה בלבה את המילים עם הסולן. זנב הסוס שלה, שבילדותה היה בהיר, כבר אזלה מתוכו הזהבהבות, וכיוון שנשאר חסר צבע מוגדר, צבעה אותו בשחור וכעת התנדנד על פי צעדיה וכפיפותיה. כמו בכל יום הייתה לבושה בסווטשרט שחור, שצוירו עליו הברֵכה ועץ תמר שרכון אל המים, ובמכנסי ג'ינס שחורים, ונעלה נעליים כבדות כנעלי לוחמים. קריאת טווס נשמעה מאזור הפיקוסים, והקול המכוער, הצווחני, חתך את הגיטרות של שיר אהבה עגום וחורפי. בפעם האלף תהתה מה פירושה של המילה “קומארמגדן", שחזרה והושמעה, והתלבטה שוב אם שפתו של הזמר בעל התספורת המושלמת היא שפה טובה או נמוכה. בגשר, ששם מתנקזים מי הברכה משלוש מדרגות המפל אל ערוץ שאיקליפטוסים עבותים מצלים עליו משני גדותיו, עצרה וסקרה את שלושת הגברים המבוגרים, שכיוונו את כתפיהם הרכות, האדמדמות, אל המים הצונחים. בטח רצו כדי להספיק להיות פה ראשונים, חשבה בבוז, ופתאום, בקול רפה, ניתק ענף גדול מן הגזע ולנגד עיניה צנח מטה על המתרחצים.

צעקה נשמעה, אחד הגברים נחבט והשתופף.

הענף, לבנבן־כסוף ועוביו כירך של נער, צלל במים, ושני חבריו של הפצוע רכנו אליו.

“אתה בסדר, משה?" שאלו בדאגה, וזיו לא הצליחה לשמוע מה ענה. צריך לרוץ ולקרוא למישהו ובינתיים להבטיח לכולם שתביא חובש. עיניה נעו מהענף החלק אל דבוקת הגברים — בשכמו של הפצוע כבר נראתה שריטה מאדימה. הוא הרים את ראשו ונעץ בה מבט מאשים. “כמעט הרג אותי!" אמר, ובדיוק כשהתכוונה לנסות להרגיע אותו לפני שתרוץ להזעיק עזרה, נשמע טרטור מנוע וארבעתם הרימו את עיניהם אל הטרקטור הקטן המתקדם לעברם. נהג בו איש הנוי המזוקן, והמציל ישב בעגלה. איך שמעו כל כך מהר, התפלאה והרימה את עיניה אל השמים הכחולים ומצמצה מול האור. כששבה להסתכל בגברים ראתה שגם מהם כבר נמוג הפחד ושבמקומו עלו תרעומת והתמרמרות של מי שנקלעו אל לבו של מחדל. הגבר שנפצע היה צעיר מעט מהאחרים ותלה עיניים מרוצות בסקרנים, שהתחילו נוהרים אל הגשר ואל הערוץ, לבושים כולם בחלוקי מגבת או בבגדי הנופש שעדיין לא הספיקו לפשוט. שתי נשים עמדו ליד המפל

וקראו לבעליהן לצאת מהמים.

“תקרא לחזי, משה קיבל מכה מאיזה ענף," המציל נבח לתוך מכשיר הקשר.

משה לא עשה שום סימן שבכוונתו לצאת ולטשטש כך את הפשע ואת זירתו. איש הנוי, בבגדי עבודה כחולים, תפס את הענף והחל למשוך אותו החוצה. קריאות כעס ומחאה הופנו כלפיו, ומשה אמר בחיוך מריר: “כמעט הצלחתם להרוג אותי."

איש הנוי הנהן וגירד רגע ברעמת תלתליו השחורה. לא היה אפשר לראות אם הוא מחייך או זועף, כי רוב פניו הוסתרו במשקפי השמש ובזקנו. זיו ניסתה להיזכר בשמו — נחשון? או עמרם? המציל הניח כף יד בוטחת על כתפו של משה. “הכול בסדר," קבע בסמכותיות של איש הצלה. “שריטה שטחית, עוד רגע חזי יארגן לך תחבושת."

“מה אתה מדבר. עוד רגע אחד והיה פה אסון! ‘בסדר' הוא אומר לי…" קרא אחד מחבריו של הפצוע והפנה את ידו בתנועה רחבה לעבר התגודדות המתרחצים. “אפילו לא ראית מה שהיה כאן! כמה סנטימטרים, זה כל מה שהיה צריך בשביל שזה ייפול לו על הראש ויפתח לו אותו."

“ומה הייתם אומרים אז, כשהכול היה מתמלא פה דם?" צעקה אישה בחלוק מגבת פרחוני.

“צריך לברך ‘הגומל'," קרא מישהו אחר בטון מפייס.

“ומה אם זה היה פוגע בו?" האישה תבעה תשובה.

“בזהירות גברת, שגם את לא תיפלי לנו פה," המציל קרא אליה, והפצוע לא זז. הוא נשאר במים וכל מראהו מחאה וסירוב לחזור אל מסלול הנופש והרוגע. “איפה חזי, כמה זמן צריך לחכות לו?" אמר בזעף והתבונן בפצע ובטיפות אחדות שטפטפו במורד זרועו. הפליא את זיו שהוא מבליט ומטפח את בהלתו, שלא כמו הגברים שהכירה פה או בבית. המציל הרים את הענף ועזר לאיש הנוי לשאת אותו לעגלה.

“כנראה התחיל להישבר כבר מזמן. בלילה השתוללה שרקייה רצינית," הפטיר איש הנוי ספק לעצמו ספק למציל ולקהל הרב. “הקש ששבר את גב הגמל."

והמציל הוסיף: “אנחנו לא אלוהים ולא יכולים לדעת מראש שענפים הולכים ליפול."

קולו של ויצמן הרעים וקרקר מעוות מתוך מכשיר הקשר: “מי נפצע? משה?" אנחתו נבלעה לתוך קרקושי הרקע, וזיו חשבה שחבל שהוא לא כאן במקום השניים האלו, שאפילו לא מנסים להביע קצת דאגה או השתתפות.

“תציע לו קפה ועוגה בעשר במזנון. לו ולכל הקבוצה שלו," קולו של ויצמן נפלט מהמכשיר, עייף וגרוס.

המציל התמלא תרעומת על הנדיבות, והמנהל התפעולי התעקש: “לא אמרתם שיורד לו דם?"

בין סיבוב הבוקר לארוחת הצהריים היה עליה לסרוק את שאר האתר ולוודא שהכול נקי. ככל שהתרחקה מברכת הרחצה החמה, המבקרים הלכו והתמעטו. רק אחדים נראו פה ושם, אולי רצו לחלץ עצמות בטיול קצר ואולי לבדוק את כל האטרקציות המוצעות בפרוספקט הצבעוני, שחולק בשער הכניסה ושהעתיר שבחים על כולן: מראש התל העתיק היה אפשר לצפות על הנהר, שערוצו סימן את קו הגבול. עשרות מדרגות הוליכו מעלה, למקום שהתגלו בו בשנות השלושים שרידיו של בית כנסת מתקופת המשנה. שבחים הורעפו גם על המרחצאות הרומיים המשוחזרים למחצה, חורשת פיקוס הגדרות הוגדרה כמתחם פיקניקים, והמבקרים הוזמנו להבעיר אש במתקני הצלייה המיועדים לכך — ובהם בלבד. רק על המסגד לא נכתב אלא שנבנה בידי הסורים.

בחורשה שרר צל־עד מוצק וקריר, ובסופי שבוע חצו את מעבה העלים בדרכן מעלה תימרות עשן ונישאו אל השמים הכחולים תמיד, והררי פסולת הצטברו בצדי השולחנות והפחים. באמצע השבוע נשמר הניקיון, אבל ריח מטושטש של מזון ישן עוד ריחף מעל, מעורבב בריח פֵּרות הפיקוסים שהמשיכו לנשור חרש על השולחנות. זיו התיישבה על שולחן הבטון והניחה את כפות רגליה על הספסל, ובאצבעותיה מוללה כמה עלים ירוקים שקטפה בדרך.

הפצע מהענף לא היה עמוק, ודאי כבר חוטא ביוד אדום ונחבש. אילו פגע בראש, היה עלול להרוג, ואם לא להרוג, לגרום לזעזוע מוח, כמו שנגרם לאחיה, כשעף מהאופניים בירידה תלולה והראש שלו נחבט באספלט. הרבה דברים מסוכנים קרו להם כשהיו ילדים, והכי חשוב אז היה לקום ולהתנער בנחישות, כמו כלב אחרי רחצה, מהכאב ומהפחד. כשנחתכה ערב אחד בצבא מקופסת שימורים והדם לא נפסק, אביגיל, שאז עוד קראה לה אבי ולא גוגי או גוג, לא נרגעה והכריחה אותה ללכת למרפאה, והחובשת הסתכלה שם ונדהמה מכוונתה לוותר על טיפול רפואי.

את הסוֹלָן של הלהקה האהובה עליה לא היה אפשר לדמיין רוכב על אופניים בברכיים עם גלדי דם מנפילות, אבל את אהובו הגיטריסט הגאוני, ששערו השחור מסתיר את עיניו, אותו דווקא כן. בזכות תמונותיהם של השניים, שתלתה על הקיר במגורי הבנות, התחברה עם אביגיל. מה היה קורה אילולי פגשה אותה, אילו תלתה מעל למיטה תמונה אחרת? אבל הן נפגשו, ומאז השתנו חייה. בתיכון האזורי של בני המושבים העבירה את רוב ההפסקות צמודה לווקמן, ישבה בספרייה ולא הלכה לעשן במה שקראו לו היער — כמה עצים עלובים מאחורי חדר טבע — ולא התעניינה בכל מיני שיחות טרחניות עם התלמידים המצטיינים על ספרים שלא רצתה לקרוא, גם לא בכל מיני בדיחות תפלות או בוויכוחים על התשובות הנכונות במבחן הכימיה. בספרייה תפסה לה מקום ליד החלון כדי שתוכל להסתכל החוצה, וגם אם הגבירה מאוד את עצמת הקול באזניות, תמיד נשמע הצלצול.

עכשיו זיו הציצה בשעון והתלבטה אם להדליק סיגריה. לעשן התחילה רק בטירונות, מתוך החלטה נחושה לפתוח דף חדש בחייה. עכשיו עוד היה מוקדם מדי להסתלק דרך הפרצה, ולא היה לה חשק ללכת לקפל את הכביסה, סדינים ומגבות לבנים, לשימושן של הלקוחות המעטות של אילנה הקוסמטיקאית. הבוקר, כשירדה מהמיניבוס וּויצמן ביקש ממנה לא לשכוח לקפל את המגבות, הוא נשמע מהוסס, כמעט מבויש על שהוא מזכיר לה כך את התרשלותה מאתמול.

למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן,  והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.

זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור, והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו — שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה. את השטרות שהשאירו לה בכלֵי כסף הייתה מטמינה בתיקה עם המגזינים הצבעוניים ותמונות הרהיטים והנשים בבגדים מרהיבים, ועם קופסאות הסיגרים הריקות, שיועדו לזבל. בסוף העבודה הייתה יוצאת לרחוב בבגדים שעבדה בהם, נועצת עיניים חקרניות בחנויות הקטנות שלאורכו: חנות בגדי ילדים, חנות פרחים, שממנה כנראה הגיעו הזרים, בית קפה שבחלון הראווה שלו הוצגו מאפים קטנטנים, מקושטים כמו בתמונות שבמגזינים, חנות ספרים שניהלה אישה תמירה כסופת שער שמבטה כחול וחד. נראה שהיא לובשת תמיד שמלות רפויות ושכולן בשחור או באפור או בלבן. והיו גם מעדנייה, וחנות פרות וירקות מובחרים, והיא לא הבינה איך אפשר לקנות יותר מפרי אחד או שניים במחירים הרשומים על הלוחיות.

כשהייתה חוזרת אל חדרה, בבניין שחדר המדרגות שלו מטונף, הייתה קודם כול מרימה את מזרן הספוג, שהביאה מבית הוריה ומילדותה, ותחתיו הייתה תוחבת את השטרות. כבר הצטבר שם שכר הניקיון של השבוע הקודם עם השטרות שנתן לה בסוף כל משמרת הבן של בעלת הקונדיטוריה בתמורה לערמת המטבעות של התשרים. בראש כל חודש הייתה מוסרת כמעט את כולם ברצינות תהומית לשותף הבכיר בדירה, הממונה על תשלום החשבונות ושכר הדירה.

זיו הדליקה סיגריה. טווס עמד על גג הבית שבסבך, גג שפרקינסוניה עצומה קרסה עליו בכל כובדה וסדקה אותו בתנוחתה המתפנקת. הבית היה אחד מעשרה בתים קטנים חד־קומתיים שנבנו בטור. עדיין לא אזרה אומץ לפלס אליו דרך בסבך הפטל והינבוטים, אבל מאז התגלו לה הבתים התבוננה בהם בפליאה ושבה וניסתה לפענח את המראה הזה: שני קווים מקבילים של שדרת פיקוסים סימטרית, ובלבה תעלת מים רותחים וגשרוני בטון שנקשתים מעליה ומובילים אל מבואות הבתים הקטנים. מיום שנתגלה לה המקום, מסתורי ופרוע ומאורגן, הרגישה שבידיה תיבת אוצר והתכוונה לחשוף את תכולתה בנחת.

“יש מכת גנבות, חלקכם בטח שמע משהו. אנחנו בודקים את הנושא מכל מיני כיוונים. בינתיים אני מבקש רק דבר אחד, שכל אחד ישים לב לדברים שלו, אחרת, חבר'ה, זה יכול להיות לא נעים." לחיזוק הרושם נעץ ויצמן מבט נוקב בעיניו של כל אחד ואחד מהם ומשך ויישר את חולצתו, חולצת טריקו סגולה קצרת שרוולים שבמרכזה סמל הדקל המשתוחח אל המים. היו אז במשרד מלבדה רק מתן ונוני מהשער, ליאת מהמזנון וצחי המציל.

במיניבוס זיו תפסה את הספסל השלישי מהסוף, במקום שהרצפה מתגבהת מעל לגלגל. לפניה התיישבו מתן וליאת, שניהם מבוגרים ממנה בשנתיים–שלוש וותיקים ממנה באתר הנופש. ממקומה התבוננה בסלעים הענקיים הכהים המנקדים פה ושם את קפלי ההר. הם נראו כאילו קפאו פתאום בהתדרדרותם. עד שנבטו שם עשבים ירוקים, הזכירו לה קפלי ההר עכוזים וירכיים של נשים כבירות.

מי גונב ומה נגנב, קימטה את מצחה.

“זה יכול להיות כל אחד," שמעה את מתן אומר בקול מהוסה והרפתה מאזניות הווקמן, מניחה להן להישמט לתיקה.

ליאת התעקשה לדעת מי זה, לדעתו, ומתן ענה שזה יכול להיות אחד מהמבקרים הקבועים, מישהו מהצוות או כל אדם אחר שמכיר את הכול מבפנים. “כנראה שזה קורה כבר כמה זמן, אם הם החליטו ליידע גם אותנו," אמר.

“בגלל זה הוא הסתכל עלינו ככה!" ליאת זעמה.

“מתאים להם ישר להאשים את השכירים! כאילו לא יכול להיות שזה אחד החברים," היא לא ניסתה כלל להנמיך את קולה, לא היה אכפת לה שישמע אותה גם ויצמן בספסל הראשון.

“השאלה מה נגנב. ציוד? דברים מחנות המזכרות? כסף מהקופות? ארנק? משהו מהכספת?" מתן נהנה לפרוש את כל האפשרויות. “כל פרט כזה משנה לגמרי את התמונה."

“אולי למישהו נפתח התיאבון מכל הכסף שעובר כאן בין הידיים."

ליאת דקרה בעיניה את הגב הרחב הסגול שבספסל הראשון. “באמת נפתח למישהו התיאבון. כל בוקר חסרות כמה לחמניות בשקית." ויצמן היה מביא על אופניו מהשער למזנון את השקית שהשאיר האוטו־לחם בכל בוקר.

“שמתָ לב כמה שהוא השמין?"

מתן קימט את מצחו, שוקל את המידע החדש.

באחד הימים הראשונים גם זיו הוזמנה אחרי ארוחת הערב בחדר האוכל לבוא אליו לחדר, עם ליאת ועוד בחור שעבד אתם ובינתיים עזב. כולן, שונות ככל שהיו זו מזו, נשבו בקורי קולו השקט והמבט הנבון שבעיניו הירוקות, שהייתה בהן איזו רכות והבליטו אותה הפנים החיוורות והשער השחור. לא ניכר בו שהוא מודע או מחשיב את החיבה ואת הרצון הנשי להשאיר בו רושם — חביבותו הייתה שווה לכולן. זיו נעצה את עיניה בבד הצבעוני המכסה את הקיר, ומתן הכין לכולם תה עם נענע והזמין אותה לבחור תקליט, וכיוון שלא מצאה בערמה שלו שום דבר לטעמה בחרה את מה ששיערה שהוא והאחרים היו בוחרים. זה היה הסימן מבחינתה, סימן פעוט אבל בטוח, שתהום פעורה בינם לבינה, ושכלום לא השתנה מאז התיכון. כל הערב הם דיברו בהתלהבות על מה שהם מתכוונים ללמוד. תחילה עוד הקשיבה להם, אבל לא עבר זמן רב והיא התחילה להציץ בשעון. השעה הייתה כבר רבע לתשע, והיא רצתה להסתלק משם, לתפוס מקום בתור לטלפון הציבורי. גוג נהגה להתקשר כמעט בכל ערב בשעה קבועה — תשע.

אביגיל עבדה במסעדת מזון מהיר באלנבי ושם הכירה לפני חודש בחור אחד, דוד. היא לא יודעת, חזרה ואמרה לזיו, מה יש לו לבחור הזה ואיך עם כל האופנוע שיש לו והנשיקות הקשות שהוא נותן לה הם עוד לא שכבו. מול יריעת הבד הצבעונית להבחיל חשבה על גוג ועל דוד. לפני יומיים, גוג סיפרה לה אתמול, הוא בא שוב, וגוג ידעה שאם היא תיסע אתו על האופנוע, ההורים שלה לא יישנו עד שתחזור. “מה דעתך שנעלה לגג," דוד שאל. גוג גרה בקומה האחרונה, והיא הלכה לקחת את המפתח מאבא שלה.

למעלה, אחרי שנים שלא עלתה לגג, מתחת לדודי השמש והאנטנות ובין כל מיני צינורות שהיו זרוקים על הרצפה, דוד נראה עצבני כמו שהיה קודם בחדר והיא ראתה שרועדת לו הרגל, ופתאום הוא הצמיד אותה אל מעקה הבטון וחיבק אותה חזק מדי, כאילו הוא מנסה לפרק אותה, והיא נלחצה אל מעיל העור שלו, שנדף ממנו ריח חיה מתה. ואז הוא שלח את הידיים שלו, לא אליה אלא לזין שלו, ובאותן תנועות קשות ומהירות הוא נגע בו עד שגמר והכניס אותו פנימה, ואחר כך הסתובב והדליק סיגריה, סוף־סוף רגוע קצת. שניהם עמדו והשקיפו מהגג, ראו את הבהובי הטלוויזיות בבניינים הסמוכים, ואת אורות פנסי הרחוב הכתומים בכביש, ואת מעט המכוניות שעוד נסעו בפרוור העובדים באחת עשרה בלילה. המוני בניינים צפופים ובמרחק הים, שחור ודומם כמו חיה ענקית, אלא שמהגג לא יכלו לראות אותו.

המיניבוס גמר לטפס במעלה ההר, ובחשכה המוקדמת של תחילת החורף נבלעו משני צדי הדרך השדות המעובדים, שדות חומים של חיטה שזה עתה נבטה ושעוד מחכה לגשם, ומטעי התפוחים. בקונדיטוריה שעבדה בה בגן העיר, קונדיטוריה בסגנון וינאי, הולבשו המלצריות בבגדי נערות כפר אלפיני — שמלות שחורות מנוקדות בלבן ועליהן סינרים לבנים שמלמלה בשוליהם. בגלל המדים האלו, ובגלל אופייה הרע של בעלת הבית, נדרשו שם תמיד מלצריות חדשות, וכך, למרות חוסר ניסיונה, התקבלה לעבודה. גברות הדורות וקשישות ואנשי עסקים ואימהות בחופשת לידה היו לקוחותיה של המגדנייה, שהכול בה היה מעוטר בפרחים זעירים.

אחר צהריים אחד השאיר מישהו על השולחן עיתון מגולגל ולצדו מטבעות לטיפ, והיא אספה אותם בבוז וחשבה שבמקום סכום הוגן השאיר לה הקמצן הזה, שהזמין פאי תפוחים וקפה, רק כמה גרושים ועיתון. וכבר עמדה להשליך את העיתון לפח, אבל עלעלה בו רגע ונעצרה במודעות הדרושים.

המיניבוס כבר כמעט הגיע לקצה כביש הגישה המוביל ליישוב, והיא שמעה את ליאת שואלת את מתן אם הוא בא לסרט ואת מתן עונה לה, וכבר יכלה לראות את ליאת לבושה באחת הגופיות הצמודות שהסוודר חושף ברישול, ואת השער שלה רטוב ממקלחת והתלתלים הלחים נפתחים לגלים, וקו האיפור השחור תחת עיניה מבליט את צורת השקד, ויכלה גם לשמוע איך העגילים, שני חישוקי כסף, ישתקשקו במענה לשני הצמידים שעל פרק היד. בסרט בחדר האוכל הם יֵשבו זה לצד זה בשורת הכיסאות, ומי שיביט לשם יראה איך לאט־לאט ובביטחון ליאת כובשת בניחוח השמפו שבשערה ואחר כך גם בצדודית גופה את המרווח הקטן שבין הכיסאות.

לעולם לא תצליח לכבוש בחינניות תקיפה כזאת את הדברים שאליהם היא משתוקקת. להפך. כשהיא רוצה משהו, הוא מתרחק, בורח ממנה. כאילו שלפחד יש ריח. הנה, הרי הייתה משוכנעת שהעיר תקבל את פניה ושהיא תשמח בה, ובסוף הרגישה שם כדגיג עלוב שנבלע בבטן לווייתן, נשאב פנימה ואחר כך נפלט. כמה רצתה שמישהו יאהב אותה בכל מאודו, אלא שהפנים היחידות שהכירה בעיר היו אלו של גוג ושל הזמרים מכריכות הדיסקים.

היא נעצה את עיניה מבעד לחלון המיניבוס בנוף המשחיר וחשבה על החדר הריק שאליו תבוא. היא לא תלתה בו שום תמונה, ומארון המצעים בבית הוריה הביאה שני זוגות סדינים וציפיות שכבר איבדו את לובנם. מיטת יחיד הייתה בחדר הקטן וארון קיר, ומישהו השאיר אחריו כוננית נצרים עם גב מקושת. על המדף העליון הניחה את הקומפקט דיסק ועל שני המדפים שמתחת את הדיסקים והקלטות, ובמדף התחתון דחקה את חוברות השדה, כמה גיליונות של עלון התנועה, אסופה של מתכוני עוגות שליקטו חברות המשק וגם ספר: שרידי עבר — חרמון ובשן. לידם העמידה את הספר שגוג השאילה לה, ואת האלבום עם תמונותיהן מהצבא.


גילוי נאות: הוצאת הספרים ׳עם עובד׳ נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת ׳דבר ראשון׳ המוציאה לאור אתר זה.