לאחר שבועות רבים של מאבק, הצביעו בשבוע שעבר עובדי מפעל "ניסאן" במיסיסיפי שבארה"ב נגד ההצטרפות לאיגוד העובדים U.A.W- איגוד עובדי תעשיית הרכבים. זאת לשמחתם של בעלי המפעל, שעל פי עדויות של עובדים במפעל, פעלו בצורה תקיפה כנגד ההתאגדות, כולל הקמת אוהלי הסברה ואיום שהעובדים המאוגדים יפוטרו ויישכרו מחדש כעובדי קבלן. מאמר המערכת של "הניו יורק טיימס" שפורסם אתמול (ראשון) בעקבות החלטה, חושף את התהליך המדאיג שעובר על תעשיית הרכב בארה"ב בפרט, ושל התעשייה האמריקנית בכללה, זו שהיוותה בעבר את עמוד השדרה של מעמד הביניים האמריקני.

תחת הכותרת "ההפסד לאיגודים הוא הפסד לדרום כולו", טוענים עורכי העיתון הניו יורקי כי כישלון המהלך הוא תוצאה של אסטרטגיה של המעסיקים בתעשיית הרכב בדרום ארה"ב, המכוונת לשמירה על שכר עובדים נמוך. לטענתם, המעסיקים נוקטים צעדים המכוונים למניעת יכולתם של העובדים להתאגד ולדרוש העלאת שכר, אסטרטגיה רווחית ביותר לבעלי המפעלים, אך הרסנית למעמד הביניים האמריקני. לבסוף קוראים עורכי העיתון וקוראים לפעולה אפקטיבית כנגד מדיניות זו, ובמרכזה – העלאת שכר כוללת.

חותכים דרומה, חותכים בשכר

בעשור האחרון מתרחשת מהפכה אך יסודית איטית במעמדם של עובדי התעשייה בדרום ארה"ב: מי שהיו בעבר עמוד השדרה של העבודה המאורגנת בארה"ב, הפכו לעובדים שמקבלים שכר נמוך, אינם מאוגדים, ומועסקים במסגרת חוזים קבלניים. שינוי זה מתרחש במקביל לנדידתו של ענף הרכב ממרכזי הייצור בצפון (ובעיקר באזור ה"ראסט בלט" שעלה לכותרות סביב הבחירות האחרונות) לאזור הדרום.

על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", מאז שנת 1980 ירד באופן דרסטי מספר מקומות העבודה בתעשיית הרכבים בצפון מערב ארה"ב, בירת ייצור המכוניות במדינה, ובמקביל עלה מספר מקומות עבודה במדינות הדרום. כך, בין 1980 ל-2013 חלה ירידה של 33% במספר המשרות בצפון מערב, ועליה של כ-52% בדרום.

מעבר זה של מפעלים מצפון ארה"ב לדרומה הוא תוצאה ישירה של הפער בשכר העובדים. בדרום ארה"ב חלה ירידה דרמטית בשכר עובדי תעשיית הרכב הוותיקים, והעובדים החדשים התקבלו על בסיס חוזים קבלניים. באלבמה, בין השנים 2001-2003, חל הגידול המשמעותי ביותר במספר מקומות העבודה בתעשיית הרכב, אך השכר הממוצע לעובדי התעשייה במדינה ירד בכ-24%.

עובדת ניסאן בטי ג'ונס מעודדת את העובדים לאחר ההפסד בהצבעה על ההתאגדות במפעל (צילום: AP Photo/Rogelio V. Solis)

על אף הדרישה הגבוהה לעובדים, שכר העובדים יורד – וזאת בניגוד לתיאוריות הכלכליות המקובלות. ההסבר לכך הוא פשוט: במדינות דרום ארה"ב אחוז העובדים המאוגדים הוא אפסי. במיסיסיפי עומד שיעור העובדים המאוגדים על 3.7%, ובצפון קרוליינה 1.9% בלבד. בנוסף לכך, קיים פער גדול ברמת החקיקה המגינה על העובדים במדינות אלו, ורבים מחוקי העבודה הנהוגים בצפון אינם חלים שם.

פער זה נוצל ע"י בעלי המפעלים לצורך הגדלת רווחיותם, וסחף למטה גם את המשכורות בצפון המדינה, היות והאיום של בעלי המפעל במעבר לדרום מרחפת תמיד מעל ראשיהם.

ניסאן מיסיסיפי היא המשל

כאמור, מתוך כ-3,500 עובדי מפעל "ניסאן" במיסיסיפי, הצביעו 60% נגד ההצטרפות לאיגוד. דניס וויליאמס, נשא איגוד עובדי תעשיית הרכב, אמר כי "כנראה שהנהלת ניסאן הבינה כי אין ביכולתה למנוע מעובדיה להתאגד תוך התייחסות לעובדות. ההנהלה ובעלות בריתה ניהלו קמפיין תוקפני נגד עובדי החברה, שהתבסס על טקטיקת הפחדות, שקרים ואיומים".

לדברי נציגי האיגוד, עובדים רבים התנגדו להצטרפות לאיגוד מתוך הפחד כי ההנהלה תפגע בתנאי העסקתם במקרה שההצבעה תעבור. במהלך השבועות בהם התנהל המאבק הקימה ההנהלה "אוהל הסברה", והעבירו בו כל אחד מהעובדים במפעל. באוהל הוצגה לעובדים "נקודת מבטם של בעלי המפעל". באחת המצגות שהוצגו לעובדים ע"י ההנהלה נטען כי במקרה של שביתה לא תהיה להנהלה ברירה אלא לפטר את כל העובדים השובתים ולהעסיקם מחדש. ראוי לציין כי החוק במדינת מיסיסיפי אינו מונע צעד כזה.

מבנה נטוש של מפעל לרכבים בדטרויט, צפון ארה"ב (צילום: Albert duce, ויקימדיה קומונס).

באופן זה, ע"פ מאמר מהמערכת של "ניו-יורק טיימס", שוכנעו העובדים בשיטת "עדיף ציפור אחת ביד משניים על העץ". העובדים הוותיקים, על אף שאינם מאוגדים, זכאים למשכורות גבוהות יותר מעמיתיהם עובדי הקבלן. בחישוב פשוט, עדיף להישאר כעובד בעל שכר נמוך מהממוצע לעובדים מאוגדים, מאשר להיות מפוטר, ומועסק מחדש תחת חוזה קבלני עם שכר נמוך יותר.

כאן עולה נקודה חשובה נוספת באסטרטגיה של ההנהלה. עובדי תעשיית הרכב הם עובדים בעלי הכשרה, ולא ניתן להחליפם בקלות ובטח לא בזול. נקודה זו מהווה תמיד יתרון לעובדים, היות וקל להם יותר ללחוץ על  המעסיקים להיטיב את תנאיהם, במקום לפטרם ולהחליפם בעובדים לא מיומנים אשר דורשים הכשרה מאפס. כדי לעקוף "קושי" זה, עושים המעסיקים שימוש באיום בהעסקה קבלנית. החלוקה בין עובדים ותיקים בעלי זכויות לעובדים צעירים משוללי זכויות היא בבחינת "הפרד ומשול". העובדים הוותיקים, המועסקים בשכר נמוך מהממוצע הארצי גם ככה, משתכנעים שעדיף להחזיק במה שיש מאשר ליפול לרמת ההעסקה של הצעירים. יש לזכור כי רבים מעובדי המפעל כלל לא היו זכאים להצביע, היות ועובדי הקבלן אינם מועסקים ע"י "ניסאן". קבוצת עובדים זו, אשר לה אינטרס מובהק בהצטרפות לאיגוד, לא זכתה לייצוג בהצבעה. העובדים הוותיקים, המועסקים ע"י החברה וזכאים להתאגד באיגוד עובדי הרכב, שוכנעו כי התנאים הנוכחיים שלהם עדיפים על הסכנה שבפיטורים והעסקה מחדש.

באופן זה, תוך שימוש בהיעדר החקיקה לטובת העובדים במדינות אלו, מצליחים בעלי המפעלים להשיג עובדים בזול, להגדיל את רווחיהם, ולהימנע ממצב בו מחזיקים העובדים במנוף לחץ כלשהו.

הנשק האחרון: המאבק על שכר המינימום

תמונה זו עשויה לעזור לכלכלנים האמריקאים, אשר מחפשים בחודשים האחרונים תשובה לשאלה "מדוע האינפלציה נשארת נמוכה, בעוד אחוז התעסוקה מתקרב לרמת תעסוקה מלאה"?

אמנם דוחות משרד העבודה האמריקני ממשיכים להצביע על מגמה חיובית ברמות התעסוקה, אך מקומות עבודה אלו נוטים להיות בעלי שכר נמוך, אשר משאירים את העובדים ללא הכנסה פנויה ומקטין את הוצאותיהם. כיוון כשהביקוש למוצרים אינו גדל, מחירם אינו עולה. במקום זאת הפריון גדל, אך ההכנסות מתחלקות באופן שווה פחות – יותר למעסיקים, ופחות לכל השאר.

כך, טוענים עורכי "הניו-יורק טיימס", יש לזנוח את הרעיון לפיו שכר עובדים נמוך הוא פתרון קסם לבעיות המשק, היות והוא הופך את המפעלים לתחרותיים יותר, ומושך משקיעים. מדינות דרום ארה"ב חוות את תוצאות המדיניות הזו על בשרן – העובדים עובדים יותר, ומקבלים פחות תמורה.

במרבית מדינות דרום ארה"ב לא קיים חוק שכר מינימום מעבר למינימום הפדרלי, העומד על 7.25 דולר לשעה. על אף שהמדינות השונות רשאיות להעלות את שכר המינימום בתחום שיפוטן, מרבית מדינות הדרום אינן מגדילות אותו משמעותית, ובכך מאפשרות את המשך ניצול אזרחיהן ע"י המעסיקים.

בימים אלו מתקיים מאבק להעלאת שכר המינימום הפדרלי ל-15 דולר. צעד זה הוא קריטי ליכולת לשפר את מצבם של עובדי דרום ארה"ב בפרט, ושל העובדים האמריקנים בכלל. "מה שנחוץ לנו הוא אסטרטגיה של העלאת השכר הנמוך, לטובת כולנו" נכתב במאמר ה"ניו-יורק טיימס".