היום, כ"ד באב, לפני 73 שנים נפטר מייסד העיתון "דבר" ועורכו הראשי עד לכתו בטרם עת – ברל כצנלסון. לציון המועד אנו מביאים דברים שפרסם לפני 91 שנים, במלאת שנה לעיתון "דבר". יהיו דבריו כוכב צפון וקנה מידה גם עבורנו, ומי יתן וזכרו ינון במפעלנו.

לקריאת המאמר כפי שנדפס במקור – הקישו כאן

*

אנסה לציין את אשר הושג ובאיזו מידה הושג. וגם את אשר טרם הושג.

לא התחלנו מבראשית. "דבר" היה אך שלב חדש בעתונותנו. קדמה לו מסורת חיה ומחיבת. בעצם שעת חירום ואבדן נעץ המעורר קנה ואמר לספרות העברית: בדמיך חיי! ואחרי שנתברר, כי "האחרונים על החומה" הנם ראשונים למפעל החלוצי, נתבשרה העברית עם הגליונות הראשונים של הפועל הצעיר, אחדות וקונטרס כי קורא חדש יולד לה, וגם סופרו אתו ומתוכו יבוא. נולדה ספרות עבודה בארץ. אשר אמיתה קרקעית, חיונית, עצמית. וגם קשת עורף ו"אף-על-פי-כן". חידושו של "דבר" היה שנועז להוציא את דבר הפועל מן העוגה הצרה של העתונות השבועונית המפלגתית ולהביאו אל ציבור הפועלים הגדול, ולא רק אליו, כי אם גם מחוץ לתחומיו. דבר הפועל היה לדבר העם.

כאן יש לציין כיבוש חשוב: בעצם שנת מצוקה אשר הטביעה את חותמה על כל חיי ההסתדרות וצימצמה את כל האפשרויות, חדר "דבר" לצריפיהם של כמה אלפי קוראים, חדר גם לחוץ לארץ במידה ניכרת. חדר גם לאותה ארץ, שבה הוא היחיד המביא את בשורת המלה העברית החופשית ובשורת ארץ ישראל העובדת. כדי לדעת את מספר קוראי דבר יש להכפיל את מספר מנוייו פי כמה. לאלפים מהם היה "דבר" לחם חוקם, מאות רבות של קוראים השתתפו בעתונם בכתיבה, בהמצאת חומר, בהפניית תשומת לב המערכת.

כעתון פועלים טבעי היה ל"דבר" לשנות מן המטבע של העתונות היומית הכללית. אבן מאסו הבונים בז'ורנליסטיקה העברית היתה לו לראש פינה. יארכו הדברים אילו אמרנו למנות את כל אותם חזיונות החיים אשר לגביהם ניהל "דבר" בלי מורך את מלחמת הפועל על תביעותיו ועל דרכו בפני הממשלה, בחיים המוניציפליים, בהתיישבות, בציונות, בארגון הישוב. מאורעות חיינו השנה – הקונגרס הציוני, אסיפת הנבחרים, ענייני עיריית תל-אביב, חוסר העבודה, הועידה החקלאית, ועידת הפועלות – מצאו להם הפעם אופן הסברה ומסירת דברים אחר מאשר בשנים הקודמות בעתונות היומית: מראית עינו של האדם העובד.

לא הסתפקנו בהיותנו עתון מדיני בלבד. לא חפצנו להישאר על שטח החיים. רצוננו היה לחדור לתוך שאלות ההוויה של ציבורנו ולהאירן ולסייע לפתרונן: שאלותינו המשקיות, בחקלאות ובקואופרציה העירונית, האשה העובדת, המשפחה בקיבוץ, בתי תינוקות ומגרשי משחק בעיר, הזנת העובד, ההוי התרבותי, ילדים עובדים – כאלה וכיוצא בהן משאלות הוי העבודה.

אולם בזה הספקנו לנגוע אך בקצה המטה. קרקע בתולה היא, והעובדים מועטים. ושאלות אלו הלא רק העומדים במערכות החיים עלולים לחדש בהן ולמצות את מידת עומקן. עדיין אנו עומדים כאן בראשית.

את ענף האינפורמציה היומית התאמצנו לעבד מתוך ניפוי ושיקול וברירת החומר לפי צרכיו התרבותיים והחברתיים של האדם העובד. הרחבנו קשרים עם ארצות שונות, באמריקה, ברוסיה ובפולין נמצאו לעזרתנו חברים יחידים שעזרתם, אשר לא תסולא, סייעה לנו הרבה במילוי תפקידנו. ועדיין יש צורך בהרחבת הקשרם ובגילוי עוזרים בארצות חדשות.

אין אנו מסתפקים גם בשירות האינפורמציה הפנימית שלנו בארץ. נקודותינו החקלאיות לא המציאות את ידיעותיהן במידה הרצויה. נאלצנו להוסיף על באי כוחנו הקבועים (שבערים ובמקצת מן המושבות) גם סופרים נודדים. אולם בלי עזרה תכופה וערה מן המקומות לא ישתקפו חייהם ויצירתם החרישית.

הרבה פחות מאשר באינפורמציה השגנו בתחום ההשכלה. חפצנו: לתת את העולם בלב הקורא; לעשות את העתון מכשיר של הפצת ידיעות רחבות. לרוות את צמאונו של הקורא; לזיינו בהכרת הטבע והמדע ובידיעות שימושיות. הכוחות המצומצמים של העובדים בתוך המערכת, העמוסים משא לעייפה, לא הספיק לכך. התנאים החומריים שבהם מתלבט "דבר" מנעו ממנו את האפשרות להרבות את מספר עובדיו, והעזרה, המבוקשת מן החוץ, לא ניתנה במידה הדרושה, וגם הכוחות הספרותיים-מדעיים העומדים בתוך תחומי תנועת הפועלים לא נענו אלא במידה מצומצמת. והיו הדברים האלה, הנאמרים כאן, למזכרת עוון למי שיש לו והוא בבחינת "מונע בר". וגם להזמנה לאנשי המדע באשר הם, כי יבואו לשתף את עצמם בפעולתנו.

ראינו לנו חובה לטפח את המדור הספרותי. ראינו את השממה האיומה של ספרותנו בגולה. ידענו את ערגת הקורא אשר אתנו לדבר שירה חיה. ואמונה לנו, כי קרקע תנועתנו השופעת חיים ונוער, מן הנמנע שלא תצמיח. כל אלה הניעו אותנו בכל דחקותנו ומיעוט אמצעינו להעמיס על עצמינו את "המוסף". השקענו בו מאמצים רבים מתוך תקוה, כי בו יתגלו וימצאו להם מקלט כוחות יצירתנו הצעירה, וכי בהיותו חודר לכל פינה, גם למרוחקות ביותר, גם למקום שאין הספר מגיע, יביא לשם קורטוב של שירה נאמנה ויעזור לטפח בכל מקום את היחס הנפשי החי לחזיונות החיוניים בספרות ובאמנות.

החיים הפנימיים של תנועת הפועלים בארץ, שאלות ההסתדרות, ביקורת דרכה, בדיקת עבודת המוסדות – מצאו מקום ב"דבר". אולי גם מקום רב בהתחשב עם דוחק השטח ועם תנאיו של עתון יומי. אולם אין ספק כי מקום זה אינו מספיק די הצורך הגדול והעמוק של תנועתנו, אשר אינה יכולה להסתפק במכתבי חברים בלבד. אפשר יש צורך במדור מיוחד לכך. אולם התחלה נעשתה: שנת קיומו של "דבר" נתנה לנו את האפשרות להקשיב לוויכוחי חברים, השייכים לאגפים שונים, והנפגשים יחד בצל קורה אחת, קורת ההסתדרות, באויר של הקשבה לדברי הזולת, של סבלנות, של במה רחבה ופתוחה, שאין בה מאותו אויר הקנאות המיוחד והאופייני לפולמוס הקנטרני של "מחנות" יריבים. שנה זו הגבירה בנו את ההכרה, כי זוהי הדרך להתגבשותה ולהתלכדותה ולהבהרת דרכה של התנועה, דרך העתון הנותן את "האפשרות המלאה של ביטוי לנתיבות השונות הרווחות בהסתדרות וגם למהלכים בצדי דרכים וגם לדעות יחיד", מבלי שהעתון יהיה "חסר פרצוף, חסר מגמה מסוימת", ככתוב בגליון הראשון של "דבר".

אין ספק, כי דווקא מבחינה זו תרבה הביקורת. מפעם לפעם נשמעות האשמות ונעשים גם נסיונות להבאיש את ריח המערכת. מערכת שהיא מקפידה על טיב החומר שהיא מפרסמת, טבעי הוא שנמצאים עליה הרבה מערערים ומתרעמים. ובפרט מערכת שאינה קנין פרטי של מו"ל, בעל עסק, כי אם קניין רוחני וחמרי של ציבור הפועלים הרחב. ועובדי "דבר" מקשיבים אמנם לביקורת הזו קשב רב, ויודעים כי רבה בה הברכה. ועם כל זאת אינם רואים חובה לעצמם להרכין ראש בפני כל תלונה ותרעומת, מבלי לבחון עד כמה יש בה מן הצדק. לא תמיד יודעת הביקורת את הדבר לאשורו, לא תמיד היא רוצה לדעת את התנאים בהם אנו פועלים, לא תמיד היא ישרת כוונות. ומבלי לדון הפעם בעצם השאלה, אם צדקה ההסתדרות בהחליטה שלא להרכיב את המערכת על יסוד של צירופים מפלגתיים, כי אם למסור את העבודה לידי עורך יחיד המסדר את העבודה והאחראי בפני ההסתדרות כולה, אני רואה את עצמי זכאי להצהיר, כי בבחינה זו, יותר מאשר באיזו בחינה אחרת, מילאנו את חובנו להסתדרות ולעתון באמונה. ועלי לציין כי מידת השתתפותם של הזרמים השונים על עמודי "דבר" היתה תלויה הרבה יותר במידת רצונם הטוב לגלות את עמדתם בציבור ולהשתתף בבמה הכללית, מאשר ב"קשי ידה" של המערכת המחמירה. לא ויתרנו אמנם על מציאותו של "סל המערכת" ולגבי ספרות של קנטור ונרגנות נהגנו חסכון רב והגדלנו על ידי זה את מספר הבלתי מרוצים, אולם ככה הבינונו את חובתנו": עתון בן חורין האחראי בפני ציבור בעל משקל ובעל תפקיד חברתי גדול אי אפשר שלא יקפיד על הטעם, על ההגיון, על הטון החברי, עם כל החופש האידיאולוגי הרחב שהוא נותן למשתתפיו.

יטעה מי שיראה במה שנאמר כאן אות לשביעות רצון ולהסתפקות. יש סיפוק אולם אין הסתפקות במה שהושג עד הנה. קומץ האנשים, אשר לא הריח מעודו ריח של מלאכת עתונאים, ואשר העמיס על עצמו במצות ההסתדרות עבודה שהיא למעלה מכוחותיו, הנתון בתנאים חמריים קשים שאינם מאפשרים מילוי כמה משאלות חיוניות, המנהל מלחמה קשה לא רק על הרחבה, כי אם גם על עצם הקיום – אינו רואה עדיין את עצמו במצב של עמידה. יודע הוא מה עמוק התוכן, ומה רבים הצרכים אשר עתון הפועלים צריך למצותם ולהביעם. והוא חותר במאמצי כוחו לתקן, לשפר, להרחיב, להקל, לקלוט יותר מן החיים ולכרות אוזן למתייצר. יודע הוא, כי מוריו הגדולים של הפועל בארץ, אשר ליוו אותו בראשית ימיו, לוקחו ממנו, והוא מחכה ליום אשר בו יתגלו הכוחות הספרותיים והרעיוניים הגדולים, אשר לפניהם הוא מפנה את הדרך.

וכשם שסופר כאן במקצת על הרעה, על התנאים החומריים הקשים בהם נעשית עבודת "דבר", ככה החובה לברך על הטובה, על התנאים האנושיים הטובים, אשר אלמלא הם, היה עמלנו הקשה – קשה לבלתי נשוא. אויר האמון והרעות וההתמכרות המוחלטת, שבו נעשית עבודת המערכת, מסירותה של ההנהלה המשקית, טיב היחסים שבין עובדי הדפוס והמערכת, עזרתם הנאמנה של עובדי סניפינו ועוזרינו בעבודות השונות, כל אלה יחד הם שאימצו את הידיים להתגבר על התלאות ולהגיע עד הלום. ועל כל אלה – אלפי הנימים ההולכות ונרקמות בין המערכת ובין הקוראים, המביאות אתן גם את הסיפוק וגם את התביעה הגדולה.

סיון תרפ"ו