אתם לא תאמינו מה קרה לי.
בארבעים, חמישים שנים האחרונות אני לא זז בלי המכונית שלי. תחבורה ציבורית זה לא בשבילי, פה-ושם נוסע ברכבת אבל זה די נדיר. עם הזמן המכונית הופכת להיות כמו המשקפיים על אפך – אתה אומלל בלעדיה, וכשהמכונית במוסך אתה מצפה בכיליון עיניים לשובה.

זה בדיוק מה שקרה לי. זה מה שנקרא טיפול 10.000, או שנה (מה שבא קודם) – המכונית נלקחה לטיפול הנ"ל. טוב שהיה לרעייתי ולי בתכנית מפגש עם חברים בקפה במרכז וכך קיוויתי לקצר את הסבל של היעדר המכונית. אבל איך לכל הרוחות מגיעים למפגש המיוחל? כבר שקלתי להזמין מונית… אבל ממש ברגע האחרון בזמן שלבשתי את מכנסיי ראיתי מהחלון של החדר, ממש מול הבית, מעין קופסה ירוקה גדולה על ארבעה גלגלים, שלה חלונות סביב וגם דלת. ואז נזכרתי ששמעתי אנשים מדברים על "שכונתית" ושזה כנראה האוטובוס השכונתי שם למטה מתחת לחלוננו.

כעבור זמן מה ישבנו ב"שכונתית". ליד ההגה ישב הנהג ודרש תשלום. בסדר תשלום, אבל תשלום שערורייתי של חמישה שקלים פר גולגולת, וכל זה בהתחשב בשיער השיבה שעל ראשינו? טוב, שילמנו!
הנסיעה היתה די נעימה ומאד מעניינת. הנהג הובילנו דרך כל מיני רחובות שלא ידענו על קיומם בשכונתנו בה אנו גרים כבר למעלה מעשרים שנה. בדרך עלו וירדו עוד אנשים שמן הסתם גם מכוניותיהם היו בטיפול… והנה תחנה. לא להמאמין! הרי זה ליד מרפאת קופת החולים שלנו ואנחנו לא ידענו. והנה עוד תחנה, לא להמאמין! הרי זה השופרא-סל שלנו ואנחנו לא ידענו.

בסופו של דבר הגענו למפגש באיחור קל. שתינו קפה, פיטפטנו וכבר צלצלו מהמוסך שהמכונית מוכנה והיא בדרך אלינו ובעוד רגע אני שוב ליד ההגה ואנחנו בדרך הביתה. אתם מאמינים שזה קרה לנו? כן, זה קרה!