מאז שעמדנו לפני הר סיני, ומשה התעכב שם על ההר, אנחנו מחפשים את אלוהים במשהו חיצוני לנו. אנחנו בונים, עושים ויוצרים לנו מערכת שתספק את מה שנעלם לנו. משה הביא לעולם את עשרת הדיברות, השאיר אחריו מורשת מפוארת שהשפיעה על כל העולם – ונעלם.
'אלוהים מת' אמר ניטשה כבר במאה השמונה עשרה, והוא צדק. את מקומו תפס עגל הזהב. הכסף, הכוח והשליטה הפכו למשאת נפשם של הרוב. השיעבוד לעגל הזהב וחסרונו של אלוהים מורגשים היטב במחוזותינו.
שבע דיברות בני נח ועשרת הדיברות של עם ישראל נותרו כעדות יחידה וכצו אלוהי למוסר הבסיסי שנועד לשמור על בני האדם בעיקר מעצמם. לעובדי עגל הזהב הכל מותר ובממון הכל כשר. הדיברות החשובות ביותר הן אל תרצח ואל תגנוב אל תשקר ואל תחמוד ואל תנאף, שהן הבסיס לקיום חיי חברה תקינה.
ניטשה היה מוטרד מאוד ממותו של אלוהים. בהינתן וואקום אמוני גם הבסיס המוסרי מתבטל והחברה פונה אל הצלמים והמסכות – חוזרים לעבוד את עגל הזהב, פונים לאל היחיד שנמצא – הכסף. זה אל אכזר שמפורר המוסר לאבק. כזה שמקדש את סיר הבשר.
החלוצים הציונים, אלו שהקימו את המדינה, היו בתפר בין עגל הזהב לעשרת הדיברות. הם נדרשו לעשות דברים שאיש מאיתנו לא נדרש לעשות. הם עשו אותם בשבילנו. בשביל שתהיה לנו בחירה. בשביל שלא נלך שוב כצאן לטבח.
על הניסיון שלהם לשמר את ישראל כמדינה יהודית, מוסרית ודמוקרטית, אנו משלמים עד היום, כי הם נתנו את השליטה המוחלטת בדת ובמדינה לזרם שגם הוא נשלט, מתחת למסכות, בידי עגל הזהב. אנחנו עדים פעם אחר פעם למסחטת הכספים בכל בחירות. להתדרדרות מוסרית בתוך הישיבות ומחוץ להן. למיסיונריות וכפייה. לחוסר כבוד ולזלזול מוחלט בערכי היהדות, דווקא מאלו שהם נושאי הדגל שלה.
את השתלטותו המוחלטת של עגל הזהב על מדינת ישראל ניתן לראות בבירור כשמסתכלים על הנעשה במדינה כמדיניות ממשלתית. קיצבאות הרעב שניתנות לנכים ולקשישים הן פשע מוסרי וחברתי. כבד את אביך ואת אמך לא נכלל בלקסיקון של עובדי העגל. סיפורי האונס הקשים, השחיתות השלטונית, ובעיקר האדישות של האזרחים במדינה לפשעים שמתבצעים על ימין ועל שמאל. ההקצנה, ההסתה והסיאוב השתלטו על המדינה.
