אז כמה עולה לחיות בכבוד בישראל? מסתבר שלשאלה הפשוטה הזו מדינת ישראל, על כל רשויותיה, מסרבת לענות. ויש לתהות על סירוב זה. לכאורה, הביטוח הלאומי, הממשלה בכלל והכנסת חייבים שתהיה להם תשובה בדוקה ומוסמכת לשאלה זו – הרי הביטוח הלאומי מעניק קצבאות שזוהי בדיוק מטרתן: לאפשר לאנשים שאיבדו את יכולתם להתפרנס – מחמת הזדקנות, תאונה, מחלה או מסיבות זמניות יותר כגון אבטלה – להתקיים בכבוד.

אלא שמסתבר שסכום הקצבה הניתן לזקן – גם כזה שאין לו כל מקורות קיום נוספים – אינו מחושב לפי סכום הכסף הנדרש על מנת להתקיים. כך גם לגבי קצבאות הנכות. כיצד הגיע הביטוח הלאומי לסכום הניתן בכל חודש כקצבת נכות כללית – 2,342 ש"ח? זה הסכום המחושב לפי הנוסחה המופיעה בחוק הביטוח הלאומי מאז שנת 2006. קוראינו, אשר יתכן שהכתוב עד כאן הטרידם, עשויים עתה לחוש הקלה: אז יש נוסחה והיא קבועה בחוק, חזקה על המחוקק שקבע נוסחה המאפשרת קיום בכבוד.

אז זהו, שלא. חוק הביטוח הלאומי מגדיר סכום מסוים, צמוד מדד, המוגדר כ"סכום הבסיסי". זהו לא הסכום לקיום בכבוד, אלא סכום שרירותי לצורך חישובים. הסכום הבסיסי כיום עומד על 8,757 ש"ח בחודש. קצבת הנכות מחושבת כ-26.75% מהסכום הבסיסי. למה? ככה.

הממשלה והביטוח הלאומי יודעים שלא ניתן להתקיים בכבוד מהסכום הזה. הם אפילו יצרו איזשהו מנגנון שאמור לעקוף את הנוסחה הזו ולאפשר למספר מצומצם של זכאים "קצבה חודשית נוספת" (קח"ן) – זהו סכום שאמור לשמש החזר של עלויות הנכות, ובשיאו עשוי להצטבר לכדי 451 שקלים נוספים בחודש. גם כאן – הסכום נקבע על פי ידו הקמוצה של הביטוח הלאומי, ויש יאמרו על ידי מי ששולט בביטוח הלאומי – אגף התקציבים במשרד האוצר. 451 ש"ח לחודש אינם מייצגים, ורחוקים מרחק רב, מהעלות האמיתית של ההוצאות הנגרמות לאדם הסובל מנכות קבועה שאינה מאפשרת לו לעבוד.

כאמור, המידע המופיע מעלה, על השרירותיות של קביעת קצבאות הנכות וחוסר ההתאמה של הסכום לחיים עצמם, איננו חשיפה מרעישה עבור קובעי המדיניות. מדובר בעובדות ידועות, המופיעות בניסוחים מכובסים משהו בניירות העבודה של הביטוח הלאומי. שתי ועדות ממשלתיות – ועדת זליכה ו-ועדת שמחון – קבעו שהסכומים המשולמים כיום אינם הולמים וגם בתשובת הממשלה לעתירת ארגון "נכה, לא חצי בן-אדם" שניתנה אתמול (שלישי) עולה הסכמה מאולצת עם העובדה הפשוטה, החותכת: עם 2,342 ש"ח לחודש אין לאן ללכת, בטח לא למכולת.

בתגובת המדינה נטען כי הממשלה "שוקלת בחיוב" את העלאת הקצבאות, וכי הדבר תלוי במציאת מקור תקציבי. בתגובה זו ממשיכה המדינה לפסוח על פני שני הסעיפים: הנכים טוענים שהקצבה המשולמת אינה מאפשרת קיום בכבוד. הממשלה אומרת שהסכום המשולם כיום עלה בעשור האחרון בהתאם למדד ואפילו קצת מעבר למדד. אלה טוענים בחיטים ואלה עונים בשעורים. הרי הטענה היא כי הקצבה המשולמת אינה מאפשרת קיום בכבוד, ומה זה משנה כיצד מתעקם הגרף שלה אל מול גרף אחר, בעת שהאדם התלוי בקצבתו נאלץ לבחור בין לחם לתרופות?

אך הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט בישראל רק ממשיכות בהקשר זה את פעולתן הקבועה והרגילה. לפני 14 שנה עתרו מספר גופים ואישים כנגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת ההכנסה שהוביל שר האוצר דאז, אחד בנימין נתניהו. הטיעון המשפטי שלהם היה כי הקיצוץ פוגע בזכותם של הנתמכים לקיום בכבוד.

בג"ץ, בהובלת הנשיא דאז, כב' השופט אהרון ברק, דחה את העתירות. ברק אמנם קבע כי יש לפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ככזה המטיל חובה על הממשלה לוודא כי אלו הנזקקים לתמיכת הציבור מקבלים תמיכה המאפשרת להם קיום בכבוד, אך סירב לקבוע מסמרות בעניין ולקבוע מה המשמעות של קיום בכבוד במונחים מעשיים, ועל כן פסק כנגד העותרים. כב' השופט דאז אדמונד לוי ז"ל, בדעת מיעוט, חלק על דעתו של הנשיא וביקר קשות את נציגי המדינה.

לגישתו של השופט לוי ז"ל המדינה לא הצליחה להוכיח כי הקיצוץ אינו פוגע בזכותם של מקבלי הקצבה להתקיים בכבוד. יתרה מכך, השופט ביקר את סירובה של המדינה להגיד מהו, לשיטתה של המדינה, קיום בכבוד.

העתירה הנוכחית לבג"ץ בעניין קצבאות הנכות והדרישה להשוותן לשכר המינימום במשק היא הזדמנות חוזרת לממשלה, לכנסת ולבית המשפט העליון להידרש לסוגיה זו ולענות אחת ולתמיד לקושיות שהקשה כבוד השופט אדמונד לוי. מהי המשמעות שיש לצקת לעקרון החוקתי של קיום בכבוד? כמה כסף בחודש יש לתת לנכה שאינו יכול להתפרנס, או לזקן שעבד כל ימיו, ועתה תלוי בציבור לפרנסתו? ככלות הכל, זו שאלה שיש לה תשובה והגיעה העת להשיבה.