ב-30 באוגוסט 2009 קיבלה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, את החלטה 727 לעידוד העדפת רכישות תוצרת הארץ. ההחלטה כללה הקמת ועדה, שתבחן בין היתר "את הדרכים בהן יכולים משרדי הממשלה למנף את ההוצאה הממשלתית לטובת רכישות מתוצרת מקומית". הרווח למדינה: הסבה של מיליארד ש"ח לייצור מקומי, השווים עוד 2750 מקומות עבודה איכותיים ומגוונים למשק.

בפועל הובילה ההחלטה לקמפיין ממשלתי, אשר עודד צרכנים לרכוש "תוצרת הארץ" – כלומר שמרכיב המחיר "הישראלי" שבהם עולה על שליש ממחיר המוצר – וכלל מדבקות על מוצרים בסופר, אתר אינטרנט ופרסומות. בשורה התחתונה, החלטת הממשלה תורגמה לעידוד האזרחים לקנות תוצרת מקומית, אך באותה העת – דווקא משרדי הממשלה הם אלו שמעבירים פרויקטים במיליארדי ש"ח, ואיתם אלפי מקומות עבודה, למיקור חוץ.

גמאטרוניק, המפעל שבו אני משמש כמנכ"ל, מייצר כבר 48 שנים טכנולוגיה ישראלית לכל העולם, תוך שהוא מספק כיום פרנסה לכ-170 משפחות ישראליות, ועוד מאות בהעסקת משנה בכל הארץ: גברים ונשים, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, צברים ועולים, בעלי השכלה אקדמית ופועלי פס ייצור המוכשרים במפעל. מערכות שלנו, שתוכננו ויוצרו בישראל, נמצאות כיום בשדות התעופה בארה"ב, באצטדיוני ריאל מדריד וברצלונה, ב–Bank of china, במערכות לבידוק ביטחוני בכל העולם, בכורים אטומיים לייצור חשמל בסין ואפילו בדיסנילנד. כל מכרז כזה מושג בזיעה רבה ובמציאות של תחרות גלובלית עזה, והנה דווקא בישראל אנחנו נתקלים בקשיים.

בשנים האחרונות התפתחה במדינה תופעה שאין לי אלא להגדירה כ"אנטי ציונית": משרדי ממשלה מתעלמים מחובתם להעניק עדיפות לתוצרת ישראלית. בשלל דרכים מודרים יצרנים ישראלים ממכרזים, ואין מי שאוכף את החוק החשוב כל כך. צריך להדגיש: לא מדובר כאן בדרישה להעדפה לא הוגנת, אלא רק את מימוש החוק, כלשונו וככוונת המחוקק. אותו חוק המחייב להעניק עדיפות במכרזים ממשלתיים להצעות ישראליות, כל זאת כמובן בתנאי שהמוצר המקומי אינו יקר יותר, וכמובן עומד בתקנים המתאימים ובדרישות המקצועיות.

הדרכים בהן נעקף החוק רבות. כך לדוגמא נבחר קבלן ישראלי לניהול של פרויקט ענק כמו עיר הבה"דים – אלא שאותו קבלן בעצמו אינו מחויב כיום להאציל את הדרישה להעדיף תוצרת ישראלית, ובמקרים רבים את העבודה עצמה מבצעים קבלני משנה במדינות אחרות. שיטה נוספת היא להוציא "בקשה להצעת מחיר" במקום מכרז, גם בפרויקטים של מאות אלפי שקלים – הגדרה שהופכת את החוק ללא רלוונטי, ללא כל סיבה מהותית. במקרים אחרים יועצי מכרזים פשוט מציינים רשימה מצומצמת של יצרנים מחו"ל, ורק הם מאושרים לספק את העבודה, או שמגדירים תנאי סף כאלה שאינם מאפשרים ליצרנים ישראליים לעמוד בהם. גם כאשר ישנו יצרן ישראלי אשר מבקש לגשת למכרז – הוא לא יכול, ולרוב גם לא ישמע על המכרז. אותם יועצים תמיד שמחים לטוס לבחון מוצר בצרפת או בארה"ב, אבל להגיע לירושלים זה כבר רחוק להם. היועצים מדירים, ומשרדי הממשלה מעלימים עין.

המגננות שקבעו המחוקקים לטובת התעשייה המקומית אינן חריגות לעומת מדינות אחרות בעולם המערבי והמתועש, וממשלה שקוראת לאזרחיה להעדיף תוצרת מקומית – ראוי שחבריה יפעלו על מנת שמשרדי הממשלה שעליהם הם מופקדים יהיו הראשונים לתת דוגמא. כולי תקווה כי השרים וחברי הכנסת, שוודאי רואים עצמם כפטריוטים של התעשייה המקומית, יפעילו את סמכותכם כדי שישראל תמשיך להיות מעצמה תעשייתית, וכדי שמפעלים כמו שלנו יוכלו להמשיך להעסיק ישראלים, מכל המגזרים והדתות – בייצור של כחול-לבן.

בכל מקרה, כל עוד החוק מחייב העדפת כחול לבן – מן הראוי שחוק זה ייאכף כלשונו וברוחו.

משה אלימלך הוא מנכ"ל "גמאטרוניק"