יהודה יפרח, ראש הדסק המשפטי של 'מקור ראשון' ואתר nrg, חושב שלנכים לא מגיע כלום. כך בדיוק הוא כתב במאמר שפרסם מוקדם יותר השבוע. במאמרו מתאר יפרח את כל הטוב שמדינת ישראל משפיעה על נכיה, כביכול, אך מדגיש: "חשוב לזכור שההשקעה העצומה הזו היא צדקה נטו. הנכות היא טרגדיה אישית ומשפחתית קשה אבל אף אחד לא חייב לנכה דבר".
על פי יפרח ישנה מצווה, חובה מוסרית המבוססת על המקורות, לתת צדקה, אך זוהי מצווה החלה על היחיד. היא איננה מקימה זכויות לחלש, אלא מותירה את הבחירה בידיו של החזק. הנכים והנכות הטוענים כי הם אינם מסוגלים להתקיים מקצבה עלובה של 2,342 ש"ח לחודש מנסים, על פי יפרח, "לקחת צדקה בכוח", צעד שהוא "השחתה מוסרית" לשיטתו.
דבריו של יפרח מבוססים על מספר הצגות מוטעות של תמונת המצב העובדתית, אם בידיעה או שלא בידיעה. הטעות העובדתית היסודית ביותר מונחת בעובדה שקצבאות הנכות הינן מנגנון ביטוחי – מרבית הנכים הפכו לנכים לאחר שעבדו ושילמו דמי ביטוח לאומי בתקופת עבודתם. תשלום קצבת נכות המאפשר קיום בכבוד איננה מצווה ואיננה זכות – היא מימוש החוזה הבסיסי ביותר שבין המדינה לכל אדם בוגר המפריש דמי ביטוח לאומי ליום הסגריר שבו לא יוכל לפרנס עצמו. יפרח לא נמנע מלציין "עובדות" מוטעות רבות נוספות (את מספר מקבלי קצבת הנכות הוא סופר בכפול ממספרים האמיתי, לדוגמא) אך נדמה לי שאין זה העיקר.
חשוב להתמודד עם התפיסה המוסרית שיפרח מייצג, תפיסה הנשענת על פרשנות של המקורות – יפרח מזכיר את הרמב"ם – ומתיימרת לייצג את המוסר היהודי. יש מקום לפרשנות שכזו, ודאי ככל שאנו מבקשים למלא את התיבה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בתוכן ממשי, ערכי, המעצב פניה של המדינה והחברה הישראלית.
פרשת "בהר"
מבין כל פרשות המקרא יתכן ואין פרשה אשר מחזיקה באופן כה תמציתי, קריסטלי, תפישה חברתית חדה, ברורה ומהפכנית כמו פרשת "בהר". את הפרשה הזו למדתי לפני שנים ממורי ורעי (חרף היותנו משני צדי המתרס כביכול של החברה הישראלית), פרופ' יוסי כ"ץ, איש עפרה ואיש כפר תבור, מבוניה של תנועת ההתנחלות ומנאמניה של הציונות העובדת, חתן פרס ישראל, מלומד גדול אשר ידיעותיו שניות רק למידותיו הטובות.
שם, בפרק כ"ה של ספר ויקרא, מביא משה רבנו את דברי ה' לעם, כפי שקיבלם על הר סיני. משה מצייר לעם ישראל את המציאות החברתית המצופה ממנו בעת שיגשים את שאיפתו וישוב לארצו. מצוות השמיטה, שנה אחת כל שבע שנים, מתוארת שם, ומצוות היובל, בשנת ה-50, אשר מבטיחה חלוקה שוויונית של הנכסים, צמצום כוחם של העשירים, מניעת שיעבוד האדם בידי אדם אחר, וקריאת דרור בכל הארץ. גם איסור הלוואה בנשך ובריבית מצוי בדברי משה לעם.
וגם הציווי המופלא הבא: וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (ויקרא כ"ה, ל"ה). שלוש פעמים מופיעה המילה "ימוך" במקרא, שלושתן בפרשה זו. מילה המתארת את הירידה למקום נמוך. וכאשר מגיע האדם למקום נמוך – ואין זה משנה מה הביאו לשם – מצווה על ישראל לראות בו את אחיו, ולהחזיק בו – לדאוג לו, לסייע לו לשקם עצמו.
חשוב להתמודד עם התפיסה המוסרית שיפרח מייצג, תפיסה הנשענת על פרשנות של המקורות – יפרח מזכיר את הרמב"ם – ומתיימרת לייצג את המוסר היהודי.
קשה להתעלם מהמעמד האוטופי של דברי משה לעם ישראל במדבר בסיני. יושב קהל רב ומקשיב לחזון גדול ומופלא של חברת מופת שתוגשם בארץ. היו שם שהקשו קושיות והציבו אתגרים לחזון המופלא – כמו בנות צלופחד שהקשו ואמרו כיצד נקבל נחלת אבינו אם הירושה היא רק מאב לבן ולאבינו בנות בלבד? והחזון הגדול והמהפכני הזה עדיין נישא אלינו מבעד לדורות, לגלות, לזמנים.
אך חזון והגשמה לא חד הם. החזון הגדול המתואר בספר ויקרא היה לרועץ עבור יהודים שביקשו לממש מציאות אחרת. לשם כך נדרשו גם לפלפולים והתחכמויות לא מעטות. המפורסמת מכולן היא הלכת הפרוזבול המאפשרת ליהודים עשירים להלוות כספים לעניים ולגבות מהם ריבית. כך, גם פוסקים אדוקים נשבעים במצוות היובל, אך שוד ושבר, אבדה לנו הספירה של שנות השמיטה ולא נדע מתי בדיוק מתקיים יובל זה, שבו יש להשיב על כנה את חלוקת הנחלות בישראל לסדר שוויוני ולשמוט חובות העניים.
שאלת ביניים: ליברטריאניזם או יהדות?
מספר מבקרים של עמדתו של יפרח קשרו בין העמדה שהושמעה על ידו לבין עמדות ליברטריאניות, הנשענות על תפישות קפיטליסטיות עמוקות, המקובלות בארצות הברית. יש בסברה זו טעם כלשהו לדעתי, אך אל נכחיש מעצמנו את העניין. טענות יפרח הן נצר לשושלת ארוכה של "פרשנות" של המקורות, ושל פנים הקיימות בתוך יהדותנו, גם אם היינו מעדיפים שלא. הפוך בה והפוך בה, דכולי בה – והמבקשים ליצור מעמדות היררכיים וחברה המבוססת על פערים כלכליים-חברתיים ועוול יכולים למצוא אילנות גבוהים להתלות בהם בתוך המקורות. ממש כפי שמחברי הספר הנורא, אשר נמצא עדיין כשיקוץ בארונות ספרים מסויימים, ספר "תורת המלך", מבססים את תורתם הגזענית המחרידה על מקורות יהודיים אמיתיים, תוך עיוות וסילוף שלהם. עם הפרשנות המעוותת והמסולפת הזו יש להתמודד – ביושר אינטלקטואלי, בחדות ומתוך בהירות ערכית. ראשי פרקים לניסיון שכזה נמצא בפסקאות הבאות.
היום הזה נהיית לעם
הפרשנות של יפרח מייחסת את הצדקה ליחיד, כלומר שהציווי לסייע לאח הנדכא, "והחזקת בו" הוא ציווי אישי, שאדם יכול לממש או שלא לממש, כמידת צדיקותו. פרשנות זו מתעלמת מהעובדה שהתורה נמסרה לעם ישראל, בבחינת "היום הזה נהיית לעם", וכי הדיבור בגוף שני יחיד מכוון לגוף הקולקטיבי שלנו, כעם.
חכמינו זיכרונם לברכה עסקו רבות במתן תוקף לתפישת העולם החברתית העולה מן הכתובים. הרמב"ם, בספרו משנה תורה, בפרק הלכות מתנות עניים, פירט את חשיבות היחס לאח העני: "כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם… אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהם? הא אין עיניהן תלויות, אלא לאחיהן".
הרמב"ם קובע כי אין די בעצם הנתינה לעני כדי לצאת ידי חובת המצווה. חשוב לא פחות כיצד נותנים ומאילו מניעים, ולכן הוא קובע 8 מעלות לצדקה. המעלה הגבוהה מכולן היא להחזיק בידי ישראל "ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות". במעלות הנמוכות יותר נמצאים אלו הנותנים לעני פחות ממה שהוא זקוק לו לאחר שהם גורמים לו צער וסבל על עצם הזדקקותו.
כאשר יפרח טוען בעד השבת מניעת תשלומים בדין מהמדינה לנכים על מנת שיוכל לתת צדקה באופן אישי הוא מזכיר כי "עם ישראל תורם בגדול", למי שדופק על הדלת ומבקש צדקה, או פותח הד-סטארט "מרגש". תפישה זו של יפרח ודומיו מדרדרת את כל ישראל למדרגה הנמוכה ביותר של מתן צדקה על פי הרמב"ם – נותנים מעט, פחות מהנדרש, ורק לאחר שהכריחו את הנזקק להזדקק ולהפגין צערו.
אך כאן מגולמת גם הבעייתיות הגדולה עוד יותר בזרם הרעיוני שיפרח מייצגו, ולדעתי פושה בקרב הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט. לדעתי מדובר בתפיסה שגויה של הציונות כתנועה לאומית, ושל המשמעות העמוקה של שיבת העם היהודי לארצו. הגישה היחידנית היא בעיני אנטי-ציונית.
הרמב"ם כתב את דבריו במציאות של הקהילה הגלותית. אמנם הדברים נכתבים בתור הזהב של יהדות ספרד, בעת שלום ושגשוג, אך צורת ההתארגנות היהודית המסורתית בשנות גלותנו – של קהילה מסוגרת, אשר חסרה את היכולת לקיים חיי ציבור מלאים, בפרהסיה, ומבוססת על חיים חברתיים אשר נמצאים מתחת לסף הפומבי – היא זו שהייתה נוהגת.
והנה, לאחר אלפיים שנה, על כנפי נשרים התקבצנו מכל הגלויות, על מנת להקים כאן את ביתנו הלאומי ולקיים ריבונות יהודית. בישראל שלנו אנחנו יכולים, וצריכים, לקיים חברה המבוססת על ערכים שוויון וצדק. "וכי ימוך אחיך, והחזקת בו", זוהי מצווה המוטלת עלינו היום באופן קולקטיבי, להגשמה באמצעות המוסדות המשותפים שלנו, המדיניים והציבוריים. אין זאת לומר שההגשמה בידי הציבור פוטרת את היחיד מחובה מוסרית, חלילה. אך המשוואה הזו היא דו-כיוונית: אין מתן הצדקה בידי היחיד פוטר את הכלל מלהגשים בישראל מציאות של צדק.
יש בישראל אנשים וזרמים רעיוניים שונים שמבקשים לפגוע בזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בין היתר עלתה לאחרונה הצעה מחרידה, הכוללת פגיעה קשה בזכויות האדם, ומגדירה פגיעה זו כ"יצירת גרעון במובהקות הדמוקרטית" בלבד, של המדינה. לשיטתי, הרעיונות שיפרח מבטא – ובעיקר התפיסה המוטעית שעל הכלל אין מונחות חובות מוסריות, אלא רק על היחיד, ואין מקום לדון בדרך שבה מוסדות החברה והמדינה מגשימים ערכים חברתיים נעלים – מביאה ליצירת גרעון במובהקות היהודית של התנועה הציונית ומדינת ישראל.
לנכים מגיע להתקיים בכבוד. ועל הכלל – החברה הישראלית ומדינת ישראל – מוטלת החובה המוסרית לוודא כי כך יקרה.
