חוק לרון קובע, שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". לעומת זאת, אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?" – אבסורד. חלם. נשמע לכם הגיוני? לי ממש לא.

לא הגיוני שאנשים עם מוגבלות שעובדים "נענשים" על ידי המדינה שלוקחת להם את קיצבת הנכות. לכן חייבים להעלות את הסכום ממנו הקיצבה מתחילה להתבטל.

החוק הזה הוא חסם משמעותי שעומד בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, לעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה: לעבוד.

החוק פוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ובעצם אומר להם: שבו בבית, אחרת תפסידו כסף כשתעבדו. למה? כי החל משכר נמוך מאוד, 2,700 ש"ח, הקיצבה של אנשים עם מוגבלות יורדת וככל שהשכר עולה – הקיצבה מופחתת עד שהיא נעלמת.

לדפי הפייסבוק והלינקדין שלנו, "סיכוי שווה", מגיעות מאות פניות של אנשים ונשים עם מוגבלות שמספרים לנו שלא משתלם להם לצאת לעבוד, כי הם מפסידים כסף. כיום גובה הקיצבה הוא כ- 2,300 ש"ח. אם אדם עם מוגבלות מרוויח 2,700 ש"ח הוא יקבל את מלוא הקיצבה וירוויח כ- 5,000 ש"ח.

אבל אם הוא יעיז לצאת לעבוד ולהרוויח 6,000 ₪ בערך (סכום לא גבוה) – הוא יאבד את כל הקיצבה. מסקנה: בכדי להרוויח עוד 1,000 ש"ח הוא צריך להפסיד 2,300 ש"ח. לא הגיוני בכלל.

מכיוון שברור שהקיצבאות יועלו לסכום של כ- 4,000 ש"ח, ההפסד של אנשים עם מוגבלות שעובדים יגדל, ובעצם לא ישתלם לאנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה ולהתפרנס. לכן נדרש שינוי יסודי בחוק לרון.

יש עוד נזקים שהחוק גורם. הוא מעודד אנשים עם מוגבלות לעבוד בתפקידים שהשכר בהם נמוך מאוד בכדי שישמרו על הקיצבה שלהם (כאמור, מ- 2,700 ש"ח מתחילים לאבד את הקיצבה). או יותר גרוע: הוא מדרבן נכים לעבוד "בשחור", וזה אומר שהחוק מאלץ אותם לשקר, ולעבוד בלי תנאים סוציאליים ובלי זכויות.

בגלל החוק הזה אנשים עם מוגבלות מעדיפים לעבוד בתפקידים זוטרים ולא ומשמעותיים, שמרוויחים בהם שכר נמוך. זה יוצר "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות ומקשה עליהם להגיע לתפקידים בכירים, כי אז הם מתחילים לעשות חשבון של הפסד כספי. למעשה, החוק "תוקע" אנשים עם מוגבלות בתחתית סולם הדרגות של ארגונים.

החוק בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס לנכות שלהם. וזה מעוות: הרי הקיצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם מוגבלות בגלל מצבם הבריאותי: טיפולים, מיכשור, תרופות ועוד. זו אחת מהסיבות לקבלת קיצבה. לא נכון לקשור בין הגובה של הקיצבה לכושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות.

צריך לשים את הדברים על השולחן: הקיצבה מטפלת בצרכים המיוחדים של אנשים עם מוגבלות. היא לא קשורה לכמה הם מרוויחים!

לפני שלוש שנים, בערך, פרסם מבקר המדינה דוח לפיו הכלכלה הישראלית מפסידה, כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות, חמישה מיליארד ש"ח, כל שנה. הקביעה הזו מתבססת על מחקר של משרד הכלכלה, שבדק את הנזקים כתוצאה מחוסר השילוב בעבודה.

כלומר: המשק מפסיד המון כסף כי אנשים עם מוגבלות לא עובדים. והכלכלה הישראלית יכולה להרוויח המון כסף אם הם ישתלבו בעבודה.

לכן, צריך לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה ולהפסיק את התופעה בה הם מפסידים את כל הקיצבה כשהם מתחילים לעבוד. צריך להעלות את ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקיצבה לסכום של 15,000 ש"ח. פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק.


אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.