ההגדרה הבינלאומית לחסרוּת בית מסווגת אנשים חסרי בית בהתאם למצב תנאי המגורים או הבית שלהם אבל גם מתייחסת להדרתם החברתית מפני שחסרוּת בית היא אף פעם לא רק בעיה של דיור אלא גם בעיה חברתית, אם לא כמה ביחד.

דרי הרחוב, כהגדרתם בישראל, הם תת אוכלוסיה באוכלוסיית חסרי הבית הרחבה יותר. פשוטו כמשמעו, חסרי הבית לא תמיד גרים ברחוב וזה עדיין לא אומר שיש להם בית. דרי הרחוב הם אנשים החיים במקום ציבורי או בחוץ, בתנאים קשים ללא מחסה, כולל אלו שאין להם מקום מגורים קבוע ומשתמשים בשירותיהם של מגורי חירום. אלו הם אחוז מסוים של חסרי הבית, אולי הכרוניים ביותר שמצאו מפלט ברחוב, אולם חסרוּת בית אף פעם לא מתחילה שם. ואם לא פותרים את בעיית הדיור, שם היא נגמרת. תמיד יש סיבה, אם לא שלל סיבות, שהביאו אדם למצב של איבוד הבית, היציב, הבטוח, המגן.

מי שעובד עם חסרות וחסרי בית צריך כל הזמן לשאול את עצמו אם הוא מבין באמת ובתמים, מה היה שם כל כך נורא בבית שאפילו הרחוב היה נראה עדיף. על רצף חסרוּת הבית נמצאים עוד אנשים שאבדו את ביתם, והם הלכה למעשה גם חסרי וחסרות בית, רק שהם אינם נראים במרחב הציבורי. למשל אשה שספגה אלימות בביתה ועברה להתגורר במעון לנשים מוכות בעל כורחה, הלכה למעשה אבדה את ביתה, את הפרטיות שלה, את החזקה החוקית שלה על בית. על כן גם היא, חסרת בית על אף שיש לה קורת גג זמנית מעל ראשה.

מדינת ישראל אמנם לא אימצה מדיניות רווחה כוללת בסטנדרט ארופאי גבוה אבל בהחלט חתומה על אמנות ופרוטוקולים בינלאומיים בהם התחייבה להכיר בזכות הטבעית של כל אדם, לרמת חיים נאותה, בטחון והגנה סוציאלית בתחומי הבריאות, החינוך וגם השיכון.

כמו כן, גם בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא קישור ישיר בין חסרוּת הבית לפגיעה אנושה בכבודו של אדם, לא פחות. למרות זאת, מספר ניסיונות לעגן את חוק יסוד זכויות חסרי הבית בישראל בחקיקה ראשית לא צלחו. ההוראה הגבוהה ביותר מבחינה משפטית, מלבד אמנות ופסיקת בית המשפט העליון הוא פרוטוקול הטיפול בדרי רחוב, כפי שהתקין משרד הרווחה בתקנות העבודה הסוציאלית ושם גם נקבעה ההגדרה המצומצמת למי הוא דר רחוב בישראל.

על פי נתוני משרד הרווחה לשנת 2015 יש בישראל 1,800 דרי רחוב המוכרים ומטופלים על ידי משרד הרווחה, ועוד כ-1,000 מוכרים אך לא מטופלים, כלומר כאלה שנספרו ברחובות אך לא הצליחו לסייע להם מעבר לכך. מספר זה הוא מספר נמוך בהרבה יותר ממה שמדווח בעולם על חסרוּת בית. הלוואי שבישראל מספר חסרי הבית כל כך זניח אל מול העולם כולו אבל האמת היא שיש בעיה בספירה, ועוד לפני זה, בהגדרה.

ההגדרה הבינלאומית כוללת בתוכה הרבה יותר מצבים של חסרוּת בית, ואילו ההגדרה בישראל מצומצמת ומצמצמת. למשל בישראל, רק אדם מעל גיל 18 יכול להיחשב חסר בית, אולם ידוע בכל העולם וגם בישראל שאחוז גבוה מחסרי הבית לא נפלטים מהבתים בגיל שמונה עשרה ויום אלא הרבה קודם, ובכלל חסרוּת בית יכולה להתחיל בהרבה מאוד שעות ביממה של שוטטות מחוץ לבית, או בהוצאה כפויה מהבית בצו הגנה בשל פגיעה פיזית, נפשית או מינית בבית בגיל קטינות. כמו כן, אנשים שמסתובבים בין מוסדות ציבוריים כמו בתי חולים, בתי כלא וכו', אנשים שמפונים בצו מבתיהם, תהא הסיבה אשר תהיה, הלכה למעשה הם חסרי בית, אבל גם הם אינם נספרים בדו"חות של ישראל.

בשנה האחרונה הכיר משרד הרווחה, וגם הרשויות המקומיות בערים ירושלים ותל אביב, בצורך הגובר בהקמת מענים רלוונטיים עבור חלק מחסרי וחסרות הבית כתוצאה של עבודת שטח מאומצת ורבת שנים עם חסרי וחסרות בית ומאמץ מרוכז לעבודת לובי באמצעות וועדת המשנה לצעירים וצעירות חסרי בית שהקימה השנה ח"כ מירב בן ארי (כולנו). וועדה זו נתנה תוקף ובמה לצרכים הבוערים שנים בשטח, וזה הישג עצום שהם נפלו על אוזניים קשובות ומתקצבות.

לצד השמחה על הרחבת המענים והבנת הצורך, אסור לנו להתבלבל: חסרוּת בית עוד רחוקה מלהיות מטופלת במדינת ישראל.

אמנם אמרנו שחסרוּת בית היא אף פעם לא בעיה רק של דיור, אבל היא כן כוללת בתוכה גם בעיית דיור, ולכן, פתרון דיור אמיתי, מלא, שלם, חייב להיות במרכז של מי שרוצה באמת ובתמים לשפר את מצבם של חסרי וחסרות הבית בישראל.

אפילו אם נתפשר על ההגדרה המצומצמת והמצמצמת של תקנות העבודה הסוציאלית, אפשר להתחיל בכמה מאות ולסיים בכמה אלפים. זה פתיר מחר בבוקר אם מחליטים רוצים.

מודל העבודה החדשני ביותר המצוי כיום בעולם בעבודה עם חסרוּת בית נקרא "דיור תחילה". גם שם, אין הכוונה לפתרון דיור זמני כמו מגורי חרום, מקלט או שלטר, וגם לא הוסטל או מסגרת, מכבדת ונעימה ככל שתהיה, אלא בדיוק ההפך.

בית במלוא מובן המילה, מקום שיש לי עליו בעלות, חוקית ותודעתית – מקום שבו יש לי פרטיות, כבוד ובטחון מלא ואף אחד לא אומר לי בו מה לעשות. חוץ מהשכנים, אם אני לא גרה על אי בודד. בית קבוע, יציב, כנקודת התחלה ליציאה מחסרוּת הבית במקום כנקודת סיום. בית לתפוס עליו בעלות, לעצב אותו באופן אישי ולהתמקם בו כחלק בלתי נפרד מתהליך היציאה מהרחוב ולא כנקודת בוחן ליציאה ממנו ששנים חולמים להגיע אליה אבל כל הזמן נכשלים בדרך עד אליה או אפילו לא מעיזים לנסות.

על פי העיקרון של 'דיור תחילה' בית הוא לא תוצאה של תהליך טיפולי ארוך בשנים, אלא בית הוא נקודת בסיס הכרחית להתחלה שלו. כמו שאומרים: הכל מתחיל מהבית, לא?
באמסטרדם, שהתחילה לעבוד במודל זה לפני עשור עם עשרים וחמישה חסרות וחסרי בית כרוניים כבר נותנים כיום מענה מהסוג הזה לכ-300 ויש בכוונתה להגיע לעוד כ-2,000 בשנים הקרובות. שיעור ההצלחה בעשור האחרון היה למעלה מ-80% כשהמדד היה יציאה מהרחוב ושמירה על קשר עם איש צוות אחת לשבוע. כל היתר היה בונוס, אבל בכל מקרה זה היה עדיף על המצב הקודם של חסרוּת הבית וגם הסתבר כיעיל כלכלית אם לוקחים בחשבון כמה עולה למדינת ישראל השימוש התכוף של חסרי וחסרות הבית בשירותים הציבוריים.

מדיניות טובה כלפי חסרי בית היא כזו שמשלבת בין הצורך בתמיכה לטווח ארוך לבין הצורך המיידי בבית ומה שחשוב הוא שאין התניה בין השניים ולכן יותר קל לשמור על שניהם לטווח ארוך בתהליכי היציאה הארוכים והכאובים מחסרוּת בית והדרה חברתית לבעלות בית ושייכות אמתית.


הכותבת הינה מנהלת תחום קצה ונערות בעמותת "עלם"