הי, סליחה שאני מפריע בדיוק באמצע ההלקאה העצמית, רק רציתי להזכיר שבמבחן התוצאה לא קרה שום דבר מיוחד. הנבחרת שדורגה במקום הרביעי, סיימה במקום הרביעי בבית, הבינוני, זה שמבטיח עוד אי השתתפות בטורניר גדול. מעלינו במקום השלישי הנבחרת שדורגה במקום השלישי; מתחתנו, במקום החמישי, הנבחרת שדורגה במקום החמישי. ניצחנו כל אחת מהן בחוץ, והפסדנו לכל אחת מהן בבית. סיימנו כבינונית מבין הבינוניות. שני השמות הגדולים באמת בבית שלנו, ספרד ואיטליה, ימשיכו הלאה. לא קרה שום דבר בלתי צפוי.

גם ההתיחסות, האופורית/דיכאונית לביצועי הנבחרת הבינונית שלנו לא מפתיעה. כל ניצחון מביא אתו אושר לאומי אדיר וציפיות לא ריאליות, וכל הפסד גורר זעזוע ודרישות נזעמות לועדת חקירה, או לכל הפחות למינוי צוות מקצועי מיוחד, ועדת איתור, תכניות חומש וחדר מצב. לא קל לתחזק חלומות נכזבים, להיתלות באירוע בשחור לבן: שפיגל מוסר לשפיגלר וגול! רובנו לא נולדנו אז, אבל זה אירוע מכונן. מבחינתנו היינו שם.

אל תקשיבו לעתונאי הספורט האבלים, הקמפיין הזה לא היה מביש יותר מקודמיו. אל תתרגשו מהסיכומים. העסקנים לא אשמים, והשחקנים לא אשמים. זה מה יש. יגידו לכם שצריך לטפח כדורגלנים צעירים, להשקיע בעתיד. זה נכון, אבל אתם יודעים שזה לא יקרה. עזבו, אנחנו טובים בג'ודו, לא בכדורגל. אל תקשיבו גם להתלהבות המעושה שלהם בפתחו של הקמפיין הבא. ננצח קצת, נפסיד קצת, כמה שחקנים יחוללו שערוריה זוטא, שוער יבוא ושוער ילך, יבוא מאמן חדש, וגם הוא ייכשל. נראה נבחרות קטנות כמו איסלנד וצפון אירלנד ממריאות, נראה נבחרות גדולות כמו הולנד וטורקיה מתרסקות, ואנחנו? נישאר יציבים כמו תמיד, בינוניים לנצח.

ובסך בכל, הצער הסיזיפי הזה מכמיר לב. המפגש המתסכל הזה בין הספורט האהוב, לבין חוסר הכישרון, בין הרצון לנצח, לבין חוסר היכולת להגשים אותו מעציב. כמו ילד שנכשל בחוג הכדורגל שלו. הוא רוצה להיות כמו מסי, אבל מתייבש על הספסל. הוא מבוייש, חסר אונים.

לא נורא, עוד מעט ההגרלה ליורו 2020, ואז בטוח נביא את המכה. ואם לא אז, במונדיאל 2022, או ביורו 2058, או במונדיאל 2214. לא יכול להיות שלא נגיע לשם לעולם. אנחנו זוכרים את שפיגל מוסר לשפיגלר. זה לא היה חלום. זה סתם היה ממש ממש מזמן.