משפחת שטיינברג החרדית הזמינה אותנו לסוכתם בביתם בשכונת הדר בחיפה. תמר (1.5), אורי בנה של השכנה מלמטה (8), יהודה (8.5), הדסה (12), דוד (13), מירי (32) אם המשפחה וסטודנטית שנה שלישית לרפואה בטכניון, שלום אב המשפחה (34), מנהל עסק קטן לייעוץ משכנתאות.

סוכתם המיוחדת, שהלכה למעשה היא חלק מהבית לאורך כל השנה ויחד עם זאת הלכתית היא כשרה לגמרי, מושכת את תשומת הלב. את הקישוטים לסוכה הכינה הדסה בבית הספר לאורך השנה, ואורי תיגבר בעוד קישוטים שהביא. למשפחתו החילונית של אורי אין סוכה והוא מבלה את מרבית החג בסוכתם של משפחתם שטיינברג. דוד, שאוהב את מלאכת בניית הסוכה, היה מעדיף שסוכתם היתה בנויה מקרשים על המרפסת, אך שלום ומירי החליטו אחרת. הדסה טוענת שזו החלופה הנוחה, מבחינתה אפשר לסגור את הגג כשיורד גשם ולהפעיל מזגן כשחם ובעיקר להיות בסוכה ועדיין בבית.

משפחת שטיינברג (צילום: מיכל רוזן)

הסכך כשר מכוון שהוא נתמך בקורות עץ (זה אינו כשר להניח סכך על מתכת מ.ר.) וניתן לראות דרכו את הכוכבים, מסביר שלום, כל עוד יש שלושה קירות, אין הגבלה על החומרים מהם הם בנויים. את שאלת כשרות הפאה השלישית, שביומיום היא דלת למרפסת, הם פתרו על ידי כך שבמהלך החג חצי מהדלתות מקובעות במקומן. הגג שעשוי פח נפתח על ידי גלגלת ידנית, אשר הבחירה בה היתה על מנת לאפשר את פתיחתו וסגירתו במהלך שבת וחג.

את מי הייתם מזמינים לסוכה שלכם?

שלום: "את הרמב"ם"
דוד: "את שלמה המלך"
מירי: "את סבא שלי שנפטר לפני כ-6 שנים. יש הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותו. למרות שיש רבים אחרים היתה שמחה להזמין"
הדסה: "את דוד המלך"
יהודה: "את סבתא סופר (אמא של מירי) וכל המשפחה המורחבת"

תשובתו של יהודה מעלה בשלום את חלומו להיות אדמו"ר ליום אחד ולהזמין את כל בית הכנסת והחברים.

הסוכה של משפחת שטיינברג (צילום: מיכל רוזן)

מה אתם חושבים על מחאת הנכים?

מירי: "חברה טובה, חברה יציבה נמדדת בסופו של דבר ביכולת שלה להכיל את החלשים ואין ספק שהנכים צריכים לחיות בכבוד, על כל מה שזה אומר".
הדסה: "אני עוד ילדה" היא עונה בקול מתנצל, "אני חושבת שכל אחד צריך לדאוג לנכים כי הם לא יכולים בעצמם לעשות דברים מסויימים. וגם צריך לדאוג להם שהם יתקיימו הכי טוב שיש".
שלום: "יש פה שני דברים שיש לי להגיד בנושא הזה; קודם כל ברמה הרעיונית. ברמה הרעיונות עם ישראל הוא עם שמתאפיין ב'ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים', ולאחרונה צפיתי ב'אפוקליפסה' סדרה על מלחמת העולם השניה ובין השאר יש שם איזכורים של 'מיין קאמף', וגם למדתי קורס על האידיאולוגיה הנאצית, ואני חושב שלהתייחס לנאציזם כעניין של מספרים זה חלק מהעניין. כשאנחנו אומרים 'הינה בנינו את עם ישראל, יש לנו מדינה, יש לנו הרבה ילדים ונכדים ועם ישראל חזר לאיתנו ונצחנו את נאצים' זה חלקי, כי אולי זה עניין מספרי, אבל הסיפור האמיתי הוא האידיאולוגיה הנאצית, שבאה ואומרת 'אין מקום לחלשים, אין מקום לנכים, למיעוטי יכולת. העולם צריך להשתבח ואנחנו צריכים ללכת עם הברירה הטיבעית ולעזור לה להתקיים'. אבל עם ישראל אומר 'אנחנו כעם דואגים לחלשים ולנכים ואנחנו מכבדים אותם ודואגים להם', זה הניצחון האמיתי על הנאציזם".

"צריך להשוות לשכר המינימום, הנכים צריכים לחיות בכבוד כמו כל בן אדם שיש לו זכויות יסוד במדינת ישראל וגם שירותים מיוחדים. יחד עם זאת צריך לייעל את מערכת הבדיקות כדי שלא יזלגו הרבה כספים לאנשים שלא מגיע להם ומנצלים את המנגנון. אבל נצא מנקודת הנחה שרק נכים שבאמת מגיע להם מקבלים אז כן, אילו זה כך אני תומך במאבק הנכים".

הסוכה הביתית של משפחת שטיינברג (צילום: מיכל רוזן)

יש נושא כלכלי שכדי לשנותו הייתם יוצאים לרחוב?

דוד: "על זה שעיריית חיפה מנצלת הרבה מאוד כספים במקום לשפר דרכים ורחובות ואיכות חיים בחיפה, לאירועים ופסטיבלים".
שלום: "העסקים הקטנים בעיקר ויזמות. זה דבר מאוד חשוב לדעתי"
מירי: "אני לא יודעת אם הייתי יוצאת להפגין, אבל יש דברים שמפריעים לי שאני חושבת שהם הורסים את הכלכלה וזה הריכוזיות של החברות וזה גם מתקשר למה ששלום אומר; הרבה עסקים קטנים ופחות טייקונים שמרכזים את הכלכלה".
שלום: "מירי תמיד מציינת – אין מכולות יותר. יש המון אנשים שמתפרנסים ממכולות ופתאום את כל מצרכי המזון אתה קונה ברשתות הגדולות. אבל למה שלא ניתן לאנשים. במילים אחרות, זו חוכמה די קטנה להגיד בו ניתן הרבה קצבאות לאנשים שמסכנים או מובטלים אבל מצד שני לרכז את כל ההון בידיים של כמה אנשים בודדים. תתן לאנשים להתפרנס גם אם זה יעלה שקל יותר, גם אם זה לא יהיה ברשתות גדולות אבל תן להמון אנשים להיות יזמים קטנים, עסקים קטנים שיתקיימו. ברגע שניתן מקום ליזמויות קטנות אתה תיטיב עם כולם ולא יהיה צורך בקצבאות".