יום שישי, יום יפה בחוץ, העננים מחייכים ואני בתחנת האוטובוס הקרובה לביתי ממתין כבר עשר דקות לאוטובוס למחוז חפצי – מגרש הכדורגל של דבוריה, כדי לצפות במשחק כפול בליגה ב' צפון ב'. רצתי ממש מהר לתחנה אחרי שהחלטתי לעבור במכולת השכונתית ולקנות חבילת גרעינים מומלחים. נהג האוטובוס קיבל את פניי, אך לא ממש היה סגור מה הקוד מחיר מטבריה לצומת שאני צריך לרדת בה – צומת נחל תבור. אבל אחרי הסתכלות קצרה באיזו מחברת קטנה שהייתה לצדו, הוא נראה מאלתר את קוד הנסיעה הדרוש ושלח אותי להתיישב. התיישבתי בקדמת האוטובוס, יחסית מאחוריו, לכן הבחנתי שהוא מנצל כל עצירה ברמזור כדי לבדוק את תוצאות הגרלת הצ'אנס שלו. זה גרם לי לתהות לעצמי, מה יקרה אם יגלה שהוא זכה? הוא יקום ויברח?
באחת התחנות עלתה מישהי שאני מכיר והתיישבה ליידי, דיברנו ארוכות ורק קיוויתי שלא תשאל לאן אני נוסע.. אבל, השיחה המשיכה והיא שאלה. התעליתי על עצמי ועניתי בישירות: "אני נוסע לדבוריה, לראות משחק כדורגל בליגה ב". "אתה מכיר מישהו מהשחקנים?" היא שאלה, ואני עניתי:" לא, פשוט אוהב את המשחק והאווירה".
כעבור כמה דקות ירדתי בתחנה, בצומת נחל תבור כשלמולי הר התבור הנהדר והעגול, המתנתי לאוטובוס שיכניס אותי לדבורייה, לא עברה דקה ובתזמון שלא יבייש יציאה לכדור קרן של אסי רחמים בימים הטובים האוטובוס הגיע ובו שני אנשים מלבדי שבדיוק אחד מהם החליף את הנהג. הם הופתעו לראות אותי ושאלו לאן אני נוסע? אמרתי להם, הפעם בהחלטיות: "למגרש כדורגל!" להפתעתי לא זכיתי למבטי פליאה והם עדכנו אותי מהי התחנה שעלי לרדת ולאן בדיוק ללכת.
ירדתי ממש סמוך לאצטדיון ובהתרגשות רבה פסעתי לתוכו, הופתעתי לגלות שמתחם האצטדיון בדבורייה יחסית גדול בדבוריה, יש איזור מגודר לקהל הביתי, עם חנייה ואפילו שני מזנונים ניידים שמוכרים נקניקיה בלחמנייה גרעינים שתייה קלה (חבל שקניתי בטבריה). התיישבתי ביציע האורחים שבשביל להגיע אליו היה צריך להיות מטפס הרים מיומן, שם פגשתי את עמנואל, אב לשחקן שגר ביישוב חיננית והשותף שלי לשיחה ולעידוד ב-90 הדקות של המשחק בין מכבי אחי איכסאל "המקומית" לבין ביתר פרדס חנה. בסך הכל היו ביציע 15 אנשים בלחץ, במשחק שהסתיים 1:1 מבעיטה חופשית ופנדל והמון החמצות. רגע השיא ביציע הייתה הופעת הבכורה של יוסף חיים אבאייב הבן של עמנואל במדי הקבוצה האורחת בדקה ה-82. תזכרו את השם.
עם סיום המשחק הראשון, פסעתי במהירות דרך הנוף המדהים ליציע הקהל הביתי שם כבר חיכו 250 אוהדים מדבורייה לעליית קבוצתם האהודה והעשירה בליגה – מועדון ספורט דבורייה. דגלים בצבעים אדום לבן עוטפים את היציע, תוף אחד שהיה לקישוט וללא שימוש ברוב חלקי המשחק, וקהל רב של ילדים נוער ומבוגרים. אווירה של ליגה לאומית מינימום. בצד האורח, היה פייט רציני של שאגות השמחה, כפיים וחוסר המודעות שזעקו מצד אבא של אחד משחקני האורחת טירת הכרמל לאחר גול היתרון שלהם. השתלבתי עם האולטראס של המארחים כאחד מהם, אפילו חלקתי את שקית הגרעינים עם שלושה ילדים, עד שבשער השוויון בדקה ה-88, אוהד אחר השליך אותה בעצבים וכל הגרעינים נפלו לרצפה. בסיום התוצאה הייתה 2:2 והאוהדים התפזרו בזריזות ובאווירה טובה.
חזרתי לצומת נחל תבור ולרגע הרגשתי כמו ג'ימי גרימבל ונעליי המזל שלו, לא הספקתי להתרווח בתחנה ופתאום הגיע לעברי אוטובוס מוכר עם נהג שהכרתי טוב. עדל הנהג זיהה אותי מרחוק, עצר לידי וישר קפצתי פנימה. כשהבין למה הגעתי לדבורייה הוא צחקק כהרגלו "עד דבורייה הגעת בשביל זה? בוא למרר, תראה את הילדים שלי משחקים זה אותו דבר..". המשכנו בנסיעה ועדל שיתף שהוא לא אוהב ספורט, אבל כן מקשיב לתוכניות כדורגל בשביל להיות מעודכן. הוא סיפר לי על חוויה שהייתה לו יום לפני בה הרגיש קטן כשאורחים של חתונה נסעו איתו ולא היו מוכנים להקשיב לו לגבי דרך הנסיעה ורצו לנסוע רק בדרך שהם מכירים. "אנשים זה לא קל לפעמים צור" הוא אמר לי "כל הכבוד שיש לך סובלנות". המשכנו להרהר על טבע האדם ובינתיים הוא הסיע אותי היישר למחוז חפצי.
הפעם הרב קו נשאר בכיס.
