בזמן האחרון נכתבים מאמרים שמשבחים את ניו-זילנד ומהללים אותה על דירוגה הגבוה במדדי החופש הכלכלי ובמדד הקלות לעשיית עסקים. מאפיין מעניין של מאמרים אלו הוא שלמרות שהם מציינים שמדובר ב"כלכלה משגשגת", הם קמצנים בנתונים כלכליים אמפיריים, בניגוד להדגשת יתר של נתונים אודות דירוגה במדדים שמודדים מדיניות כלכלית קפיטליסטית, והסברים נרחבים על השינוי במדיניות הכלכלית לכיוון הקפיטליסטי.

יש לי הסבר לתופעה הזאת. הסיבה לכך היא ש"הניסוי הניו-זילנדי", כמו שכונה המעבר למדיניות ניאו-ליברלית, היה כישלון ולא הצלחה. יש מעט מאוד נתונים כלכליים שיראו על הצלחת הניסוי. "הניסוי הניו-זילנדי" החל בשנת 1984, כאשר שר האוצר מטעם מפלגת הלייבור רוג'ר דאגלס החליט בהשפעת רייגן ותאצ'ר, לשנות את מדיניותה של ניו-זילנד לכיוון מדיניות ימנית מבחינה כלכלית, כלומר הפרטות, קיצוצים, הפחתות מיסים ודה-רגולציה. קצב השינוי היה קיצוני ומהיר, ולכן הוא נודע כ"ניסוי הניו-זילנדי". המדיניות כונתה גם "רוג'רנומיקס" ע"ש מבצעה (רוג'ר דאגלס) בשנים בהן היה שר אוצר (1984-1990), ואחר כך גם "רות'נסיה" ע"ש שרת האוצר שהחליפה אותו רות' ריצ'ארדסון מטעם המפלגה הלאומית, שהמשיכה באותה מדיניות.

למעשה, כבר עפ"י הכינוי החדש של המדיניות – "רות'נסיה", שהיה שילוב בין שמה של שרת האוצר רות' ריצ'ארדסון למושג "אותנסיה" שפירושו המתת חסד, אפשר להבין את ההשלכות של הניסוי על תושבי ניו-זילנד ואת חווייתם ממנו. בשנת 2000 (דצמבר 1999) עלתה מחדש מפלגת הלייבור, בהנהגתה של הלן קלרק, שהבטיחה שינוי במדיניות ותחת סיסמאות של "לסגור את הפערים". קלרק שנבחרה 3 פעמים ושלטה במשך 8 שנים בניו-זילנד, אכן מימשה את הבטחותיה לשינוי. תחת שלטונה מפלגת הלייבור הלאימה את חברת התעופה Air New Zealand, הלאימה את הרכבות, הלאימה את הפנסיות, פתחה בנק ממשלתי, העלתה את שכר המינימום, הגדילה את המיסוי על העשירים, קבעה חוק לחופשה בתשלום לראשונה בניו-זילנד, והגדילה את תקציב המדינה.
בשנת 2008 אומנם חזרה המפלגה הלאומית לשלטון, והנהיגה מדיניות כלכלית ימנית, אולם בבחירות האחרונות בשנת 2017 חזרה מפלגת הלייבור לשלטון, תחת הנהגתה של ג'סינדה ארדרן, שבראיונות עמה קראה לקפיטליזם בניו-זילנד "כישלון מוחלט" – blatant failure, והבטיחה לשנות כיוון.

"הניסוי הניו-זילנדי" היה כה חריף שאפילו אחרי שינויי הרפורמות של קלרק, ניו-זילנד נותרה אחת המדינות הקפיטליסטיות ביותר במערב. אחרי יותר מ-30 שנים של ניסוי אפשר לבדוק מה תוצאותיו. בשנת 2015 ה-OECD פרסם סקירה על ניו-זילנד. הנתונים היו מדהימים, בשנת 1975, התמ"ג לנפש בניו-זילנד היה גבוה מהממוצע ב-OECD, גבוה יותר מבגרמניה, צרפת, נורבגיה, פינלנד, בריטניה ויפן. בשנת 1995, עשור לאחר "הניסוי הניו-זילנדי", התמ"ג לנפש בניו-זילנד היה הרבה מתחת לממוצע ב-OECD, לא רק מתחת לכל המדינות הנ"ל, אלא גם מתחת לאיטליה. בשנת 2013, אחרי הרפורמות של קלרק, ניו-זילנד עלתה טיפה מבחינת דירוגה בכל הנוגע לתמ"ג לנפש, אך עדיין הייתה מתחת לממוצע ה-OECD, טיפה מעל איטליה, ומתחת לצרפת (מדובר באיטליה שבמדד החופש הכלכלי של פרייזר לשנת 2016 דורגה במקום ה-69, ובמדד החופש הכלכלי של הריטז' דורגה במקום ה-86, ובצרפת שדורגה במדד החופש הכלכלי של פרייזר במקום 57, ובמדד החופש הכלכלי של הריטז' במקום ה-75. למי שחושב שהמדדים האלו אובייקטיביים או רציניים באיזשהי צורה, כדאי להסתכל על ההבדלים בדירוגים). כלומר, התמ"ג לנפש במדינה שמדורגת בצמרת מדדי החופש הכלכלי ובמדד לקלות לעשיית עסקים, וש-30 שנה נמצאת בניסוי סופר-קפיטליסטי, היה נמוך יותר משל צרפת וטיפונת גבוה יותר משל איטליה המושמצות (בגלל שהשוויון באיטליה גבוה מבניו-זילנד, למעשה לאיטלקי הממוצע טוב מלאזרח בניו-זילנד), ונמוך מהממוצע ב-OECD.

מצבה של ניו-זילנד כפי שמתברר מהסקירה של ה-OECD לא מזהיר במיוחד. שיעור ההשקעות הבינ"ל בה נפל בחדות. בין השנים 2009 ל-2013 שיעור ההשקעות הבינ"ל במדינה זו נפל בשיעור הגדול ביותר מלבד מאשר באירלנד ובספרד, שהיו במשבר חמור באותן שנים. שיעור ההשקעה הממשלתית בתשתיות נמוך מהממוצע ב-OECD, ובהתאם לכך גם שביעות רצונם של תושבי ניו-זילנד ממצב התשתיות במדינתם נמוכה מהממוצע ב-OECD. מחירי הדירות עלו בצורה חדה מאוד, וכמות המשכורות לקניית דירה ממוצעת קפצה באחוזים גבוהים. זמינות הדירות היא במצב גרוע כיום בניו-זילנד בהשוואה היסטורית. שיעור החובות של תושבי ניו-זילנד עלה, ויחסית לרמת ההכנסה הפנויה הוא מהגבוהים בעולם המערבי. והחמור מכל, שיעור העוני ועוני הילדים עלו בצורה חריפה במיוחד במחצית השנייה של שנות ה-80 ובשנות ה-90 בשיאו של "הניסוי הניו-זילנדי". אומנם שיעור העוני ירד במידה מסויימת לאחר מכן (ככל הנראה בעקבות הרפורמות של קלרק), אבל הם עדיין רחוקים משיעור העוני ועוני הילדים שהיו בשנת 1984, בה החל הניסוי. כמובן שהסובלים העיקריים מהעלייה בשיעורי העוני היו נשים ומיעוטים (מאורים וילידי איי האוקיינוס השקט).

סקירה של "קרן המטבע הבינ"ל" על ניו-זילנד מראה ששיעור הצמיחה בפריון לעובד בניו-זילנד בשנים 1985-2012 היה נמוך להפליא, הרבה יותר נמוך מהממוצע ב-OECD. וזאת למרות שעפ"י הסקירה, כמות שעות העבודה של העובד הניו-זילנדי גבוהה יחסית לעמיתיו במדינות המערביות. אלו תוצאות חלשות מאוד עבור מדינה שמדורגת בצמרת המדדים שבודקים מדיניות קפיטליסטיות ושנמצאית בניסוי קפיטליסטי כבר 30 שנה.

אולם התוצאות יהיו אפילו חלשות יותר אם נתייחס ספציפית לשנות השיא של הניסוי, לשנים 1985-2000, לפני הרפורמות של קלרק שמיתנו אותו. בגרף שפורסם ע"י ה-Economist, אפשר לראות בבירור ששיעור הצמיחה של ניו-זילנד בשנים הללו הוא הנמוך ביותר ב-OECD! הרבה יותר נמוך מהממוצע. יותר מזה, הוא נמוך יותר גם משיעור הצמיחה בשנים 1971-1984, שהיו שנות ההדרדרות כביכול של הכלכלה הניו-זילנדית. בין השנים 1987-1991, הייתה צמיחה שלילית ב-4 מתוך 5 שנים. כשבשנת 1991 הייתה צמיחה שלילית של 5.4% ובשנת 1987 צמיחה שלילית של 5.1%. אלו נתונים שלא נראו לפני כן בניו-זילנד.

עפ"י מחקר של ה-OECD, ניו-זילנד חוותה את העלייה הגבוהה ביותר באי השוויון מכל המדינות המערביות, ואי שוויון קיצוני זה הקטין בצורה משמעותית את הצמיחה במדינה זו. עפ"י מחקר בנושא אי- שוויון של תומא פיקטי, במהלך שנות "הניסוי הניו-זילנדי", חלקו של העשירון העליון בהכנסות עלה בקיצוניות ובשנת 1999 הגיע לשיעור הגבוה ביותר מאז שנות ה-30. הרפורמות של קלרק ומפלגת הלייבור הורידו את חלקו של העשירון העליון, אך בעקבות הנהגת מדיניות ניאו-ליברלית ע"י המפלגה הלאומית הוא חזר לעלות. כמובן שלאי-השוויון היו השלכות חמורות על מצב החברה בניו-זילנד, מחקר מצא ששיעור חסרי הבית כיום בניו-זילנד הוא הגבוה במערב, והוא היה אחד הסיבות העיקריות לנצחונה של הלייבור בבחירות האחרונות ב-2017.

לבסוף, אפשר לראות את השינוי בניו-זילנד כלפי המדיניות הניאו-ליברלית, בנפילת התמיכה במפלגה הקפיטליסטית והקיצונית ביותר מבחינת תמיכתה במדיניות כלכלית ימנית ACT New-Zealand. מפלגה זו שנוסדה בשנת 1993, בשנות השיא של הניסוי, שמה לה למטרה לקדם את מדיניות הכלכלה החופשית (ואיך אפשר שלא, גם תמכה בהגדלת ההוצאות הבטחוניות, וגרסה שהתיאוריות בדבר התחממות גלובלית הן רמאות והונאה, שמטרתן הגברת המיסוי והרגולציות על התעשייה). היא קמה ברוח סערה, וקפיטליסטים מכל המפלגות השונות כגון רוג'ר דאגלס ורות' ריצ'ארדסון נטשו את מפלגתם והיו חברים בה. אולם היא החלה לאבד מנדטים ותומכים באופן עקבי ככל שהאכזבה מ"הניסוי הניו-זילנדי" התעצמה. ממפלגה שקיבלה 145,500 קולות בשנת 1999, ו-7.15% מהקולות ב-2002, היא נפלה בבחירות האחרונות בשנת 2017 ל-13,000 קולות ו-0.5% מהקולות.