אתמול, 7.12, היה יום ההולדת ה-44 של דמיאן רייס.

מאז  שגיליתי את דמיאן רייס לגמרי במקרה איפשהו ברחבי המרשתת באיזה לילה בבית הוריי, בעודי חייל צעיר שעושה יומיות על קו טבעון-בית ליד-טבעון וסובל משגרת יומיום של חוסר משמעות משווע, הזמר-יוצר האירי הזה מלווה אותי. הוא כל כך נכנס לי לחיים ב-15 השנים האחרונות שהיום קשה לי לדמיין אותם בלעדיו.

את אלבום הבכורה שלו 'o' שיצא בשנת 2002 קניתי בחנות דיסקים בתחנה המרכזית ירושלים. זאת היתה התאהבות משמיעה ראשונה. אין אפשרות להרעיף יותר מדי תשבוחות על האלבום הקסום הזה.  בתוך הפרידה הבלתי נגמרת מאהבה ראשונה שהייתי בתוכה, האלבום הזה היה הטישו האולטימטיבי שלי, וגם ההתרוממות חזרה לעצמי. לא הרבה שמעו או הכירו אותו מסביבי ואני מצידי צרבתי שירים שלו על דיסקים וחילקתי ליחידי סגולה שרציתי לגלות להם את הסוד – האמן המדהים שגיליתי במקרה.

בדיעבד התגלה לי שדמיאן עצמו לא ציפה ואפילו לא היה בטוח שהוא רוצה למכור יותר מאלף עותקים של האלבום הזה, שאת כולו הוא כתב, הלחין, הקליט והפיק בעצמו באולפן של בן דודו בדבלין עם הלוואה של 500 דולר מאביו להדפסת הדיסקים. על התופים, הבס, החשמלית, האקוסטית, הקלרינט, הפסנתר והשירה – דמיאן רייס. את עטיפת האלבום והחוברת המצורפת הוא צייר בעצמו. יצירה שלמה, מלאה וצנועה של אדם אחד.

השמועה על ההפקה הביתית המיוחדת הזאת עברה אט אט מפה לאוזן והאלבום צבר לו עוד ועוד אוהדים.  "זה אלבום ששואב אותך לחלוטין. הוא נשמע פשוט אך למעשה הוא  מורכב באופן מדהים" נכתב באחת הביקורות הראשונות בעיתון הסטודנטים the Observer. עם הזמן הגיעה גם לארץ השמועה ובאפריל 2004 בועז כהן פירסם בynet ביקורת שלא הותירה מקום לספק, אותה הוא סיכם במילים: "פחות משנה חלפה מאז צאתו של "o" לאוויר העולם וכבר מתחשק להגדיר אותו כ'קלאסיקה'." האלבום והאמן זכו לתשומת לב עצומה. שירים מהאלבום שובצו בלא פחות מאשר 37 סרטים ותוכניות טלויזיה. מעל 2 מיליון עותקים של "o" נמכרו ברחבי העולם. 2,000,000 אלבומים. כזכור הוא תכנן למכור 1,000. מספר עצום לכל אמן, בטח לאמן בתחילת דרכו, אנונימי לחלוטין עד לפני רגע, שהוציא אלבום עצמאי ללא שום פרסום, שיווק ויחסי ציבור. ההישג גדול עוד יותר אם חושבים על העיתוי – תחילת שנות האלפיים, תקופה בה אנשים מפסיקים לקנות דיסקים ומתרגלים לשמוע מוזיקה ולהוריד אלבומים שלמים דרך האינטרנט. אני, למשל, בטרם קניתי את הדיסק, תחילה הורדתי את "o" ב-emule.

דמיאן נבהל מתשומת הלב העולמית העצומה הזאת ונעלם.

הוא כבר עשה זאת בעבר, כשהלהקה הראשונה שלו juniper  היתה על סף הצלחה במולדתם אירלנד הוא החליט לחתוך לאיטליה, לחיות לבד בכפר בטוסקנה ולגדל ירקות. אחר כך הוא נסע ברחבי אירופה וניגן ברחובות ובתחנות רכבת להנאתו. כשחזר הביתה, הקליט את "o" והפך בן רגע לסלבריטי, הוא לא ידע איך לעכל את השינוי הגדול ובכלל לא היה בטוח הוא מעוניין בו. הוא לא רצה להתראיין, סירב לצלם קליפים והסתכסך עם חברת תקליטים איתה הוא חתם על הסכם תפוצה רחב יותר של "o". הדבר היחיד שבו הוא נהנה היה בהופעות החיות. הוא. לבד על הבמה. עושה מה שהוא רוצה.
פעמיים זכיתי לחזות בפלא בעצמי.

דמיאן כמו צפה מהצד כיצד ההתעניינות העולמית בו הולכת וגוברת והוא, סך הכל בחור צעיר בן 29, לא ממש ידע מה לעשות בה. "זה היה מאוד מוזר" הוא סיפר בראיון לא אופייני "כל כך מוזר שההשפעות המצטברות של השינוי שקרה לי פשוט התישו אותי. אף פעם לא היה לי רצון להיות מפורסם. הייתי חייב לקחת הפסקה ולהיות לבד. הבעיה היתה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

בדיוק בתקופה הזו של מחסום יצירה הגיעה סו צ'י. "בפעם הראשונה שראיתי תמונה שלה הרגשתי חיבור חזק לאישה הזאת". הוא סיפר באותו ראיון שזכה לכותרת "דמיאן רייס – כוכב המוזיקה שהכי לא מעוניין בכותרת הזאת בעולם".

הוא החליט לחרוג ממנהגו ולהתראיין כי הוא הרגיש שיש לו משהו להגיד שהוא מעבר לעצמו. שלוש שנים אחרי "o" הוא כתב סופסוף שיר חדש. הוא נקרא  "unplayed piano’’ והוא נכתב לכבוד יום ההולדת ה-60 של אישה מאוד מיוחדת וחשובה שבמקרה הוא שמע את סיפור חייה. זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י.
אונג סן סו צ'י היא מנהיגה ולוחמת חופש מבורמה (מינאמר) שפעלה באומץ לב ותוך סיכון חייה, לסיום משטר הדיקטטורה הצבאית הרצחנית במדינתה בדרום מזרח אסיה. היא נכלאה אינספור פעמים והעבירה שנים רבות מחייה ללא חופש. אך כל זאת רק הגדיל את פרסומה והפופולאריות שלה במולדתה וברחבי העולם. היא הפכה לפנים ולסמל של השינוי המיוחל למען זכויות אדם ודמוקרטיה בבורמה.

דמיאן רייס קיבל פניה מארגון שפעל לשחרורה של סו צ'י אשר ביקש להשתמש בשיר שלו במהלך הקמפיין שלהם, בתגובה דמיאן החליט לעשות את המקסימום מבחינתו. הוא כתב שיר חדש, קיים הופעת גיוס כספים בלונדון והתראיין סביב הנושא ובכך ניסה לתרום להגברת המודעות למתרחש בבורמה. "האמת שזה קרה די במקרה" הוא סיפר באותו ראיון, "איכשהו שמעתי את הסיפור והחלטתי לנסוע לבורמה. אני לא פוליטקאי ולא אקטיביסט גדול. אני בחור רגיל ששמע על משהו רע ומנסה, אפילו אם זה מעט, לעזור".

השיר יצא כסינגל, ללא קשר לשום אלבום, ב19 ביוני 2005, בדיוק ביום ההולדת ה-60 של סו צ'י ואכן הצליח באופן לא רע, בעיקר באירלנד אבל גם מחוצה לה. לא המכירות או המקום במצעדים היוו הצלחה אלא החשיפה הגדולה הנוספת לה זכה הסיפור האישי של סו צ'י ודרכה של כלל עשרות מיליוני בני האדם החיים בבורמה תחת שלטון אימה.

Come and see me
Sing me to sleep
Come and free me
Hold me if i need to weep
Maybe it's not the season
Maybe it's not the year
Maybe there's no good reason
Why i'm locked up inside
Just cause they wanna hide me
The moon goes bright
The darker they make my night

Unplayed pianos
Are often by a window
In a room where nobody loved goes
She sits alone with her silent song
Somebody bring her home

Unplayed piano
Still holds a tune
Lock on the lid
In a stale, stale room
Maybe it's not that easy
Or maybe it's not that hard
Maybe they could release me
Let the people decide
I've got nothing to hide
I've done nothing wrong
So why have i been here so long?

Unplayed pianos
Are often by a window
In a room where nobody loved goes
She sits alone with her silent song
Somebody bring her home

Unplayed pianos
Are often by a window
In a room where nobody loved goes
She sits alone with her silent song
Somebody bring her home

Unplayed piano
Still holds a tune
Years pass by
In the changing of the moon

המילים שממש מספרות את סיפור הכליאה של סו צ'י, הקליפ שמציג את דמותה הגאה, יחד עם המנגינה והשירה בדואט של דמיאן רייס עם ליסה האנינגן כל אלה יחד יצרו בי מין הזדהות, תחושת חיבור וסקרנות כלפי המתרחש בבורמה ומה קרה שם מאז צאת unplayed piano בשנת 2005.

תחילה גיליתי חדשות טובות: הלחץ העולמי נשא פרי וסו צ'י שוחררה. לפני שנתיים בנובמבר 2015 התקיימו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה ומפלגתה של סו צ'י, "הליגה למען הדמוקרטיה", זכתה ברוב גדול. אונג סן סו צ'י בת ה-72 היא ראשת הממשלה של בורמה היום. מאידך גיסא, הדברים הבאים שגיליתי החרידו אותי ולא רציתי להאמין. בימים אלו מתרחש בבורמה רצח עם. על אף הבחירות הדמוקרטיות ותחת שלטונה החדש והשברירי של סו צ'י, כוחה של החונטה הצבאית עדיין עצום וכבר למעלה משנה שהם פועלים ביד מזעזעת, איומה ונוראה נגד מיעוט מוסלמי במדינה שנקרא רוהינגיה.
ישנן עדויות נרחבות על ירי בחפים מפשע, רצח נשים וילדים, מעשי אונס מרובים כחלק ממדיניות הקמפיין הצבאי ושריפת כפרים עד אפר. קרוב למיליון מתוך 1,300,000 רוהינגים החיים בבורמה נמלטו מבתיהם. מעל 600,000 הם פליטים שברחו לבנגלדש הסמוכה. אלו הדברים המזעזעים שגיליתי שמתרחשים היום בבורמה וגרמו לי לתהות מה אני יכול לעשות הידע הזה שנחשפתי אליו עכשיו? איך אפשר לעצור את רצח העם? מה יגרום לעולם להתעורר מאדישותו החוזרת שוב ושוב?

לא הצלחתי למצוא התבטאויות או מעשים של דמיאן רייס בנוגע לרצח העם הרוהינגי. ואולי לא צריך לצפות מאמן להחזיק את כל בעיות העולם על כתפיו. בכל מקרה, ההופעה הקרובה שלו תהיה ביום שני הקרוב, 11.12, בפאריז, באירוע של אמנסטי לציון 70 שנים להכרזת זכויות האדם של האו"ם וחיזוק הפעילות שלהם ליצירת עולם של שלום וזכויות.

יהיו ציניים אל מול ניסיונות אלו, יהיו שיגידו שהם מירוק המצפון של העולם המערבי השבע אל מול צרותיו של העולם השלישי, שהם שום דבר אל מול עולם ענק שמתנהל על ידי גורמים רבי כוח והשפעה. אני אישית חושב בדיוק ההפך. הניסיונות האלה, שמגיעים ממקום של תקוה ואמונה שיכול להיות עולם טוב יותר וגם מייצרים שינויים אמיתיים, מנסים לפרוץ משהו מחומות האדישות המבוצרות היטב שלנו.

כפי שאמר אלי ויזל ז"ל, ניצול שואה והיסטוריון:

"ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות."

ואם שיר אחד, או אירוע אחד, או כל דבר שזה לא יהיה מצליח להזיז משהו לכיוון הנכון -זה כבר מבורך.

**

למידע נוסף על המתרחש בבורמה:

הועד למאבק ברצח עם

כתבה שהתפרסמה באינדפנדנט הבריטי על דברים פרקטיים שאפשר לעשות