דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי כ"א באב תשפ"ב 18.08.22
29°תל אביב
  • 30°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 28°חיפה
  • 30°אשדוד
  • 33°באר שבע
  • 40°אילת
  • 36°טבריה
  • 28°צפת
  • 31°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מידעו"ס 99 - יוני 2022

עו"סים סיוע הומניטרי / לתת תחושה של אנושיות

קרדיט: שאטרסטוק

רדה רוזלר דוידוב
MSW עו"ס במרכז הרפואי ע"ש שיבא
rara2004@walla.co.il

המלחמה באוקראינה התחילה עבורי כשראיתי את אבי יושב מול מסך הטלוויזיה בביתו ומזיל דמעה. הוא הביט בי ואמר: "משהו רע קורה באוקראינה, משהו רע מתרחש באודסה". לא לעיתים קרובות חוויתי עצב כזה מצד אבי. מתוך התבוננות בו, יכולתי להבין את חומרת המצב.
ההורים שלי, וגם אני, נולדנו באודסה. שם גרנו עד שנת 1991, השנה שבה היגרנו לישראל. הייתי בת שבע וחצי, ילדה צעירה שלא יכלה להבין את מחיר ההגירה. לא ידעתי שאני מפסידה כל כך הרבה, אבל גם לא יכולתי לשער מהן ההזדמנויות הרבות שיהיו לי כתוצאה מהמעבר. כעבור 28 שנים, ביקרנו לראשונה את המשפחה שנותרה באודסה. ההתרגשות שעורר הביקור בהוריי סייעה לי להבין עד כמה אני קשורה למקום שנולדתי בו, ושבו גדלתי בשמונה השנים הראשונות לחיי.
שלושה ימים מתחילת המלחמה, קיבלתי הודעה מהאיגוד: ארגון בשם "נתן" מתכנן להוציא משלחת לגבול אוקראינה וזקוק לעובדת סוציאלית דוברת רוסית. העצב, החמלה והסקרנות התעוררו בי, וביקשתי לברר במה מדובר. הסבירו לי שהמשלחת תצא לפולין ותנסה לתת מענה הומניטרי לפליטים הבורחים מהמלחמה באוקראינה.
הבנתי שההכשרה שלי בתחום העבודה עם טראומה תוכל להועיל מאוד. ניגשתי לבן זוגי, הסתכלתי לו בעיניים, והוא אמר: "רדה, סעי, אני אסתדר". הבשילה בי ההבנה שאצטרך לעזוב את הילדים, את משפחתי ואת עבודתי למשך 12 יום, ולנסוע למקום ולסיטואציה שאיני יכולה לצפות. באותם רגעים הבנתי שזה המסע שלי בעקבות העצב והכאב שראיתי על פניו של אבי. זה המעט שאוכל לעשות כדי להקל.
המשלחת של נתן היתה "משלחת חלוץ". היא כללה שלושה רופאים, שתי עובדות סוציאליות, אח אחד ואיש לוגיסטי. בראשה עמדה ד"ר דורית ניצן, שעד לאחרונה ניהלה מצבי חירום רפואיים באירופה בארגון הבריאות העולמי. זו הייתה משלחת ראשונה, שמטרתה הייתה להגיע לשטח, להתמקם ולמפות את הצרכים, כדי לבנות תוכנית עבודה עבור צוותי הסיוע שיגיעו בהמשך.
נחתנו בקרקוב ונסענו לכיוון העיירה פשמשל, הסמוכה לגבול האוקראיני. בתום נסיעה של כארבע שעות הגענו למעבר הגבול שבין פולין לאוקראינה. היה קר מאוד בחוץ. מצאתי את עצמי עומדת ומסתכלת על המתרחש סביבי. ראיתי שיירה של אנשים שהגיעה לגבול. הם הלכו במהירות ונראו כיודעים לאן פניהם מועדות. ככל שהתבוננתי עוד, הבנתי שהם ממהרים להתרחק מהמקום שברחו ממנו.
בעודי מתבוננת, נגלתה לעיניי אם צעירה עם שלושה ילדים. את הצעיר שבהם נשאה בידה האחת ואת השני הובילה בידה השנייה. ה"מבוגר" שביניהם, כבן שמונה בסך הכול, השתרך מאחוריהם כשהוא סוחב את חפצי המשפחה כולה. לפתע עצר הילד, הניח את התיקים על הרצפה והתבונן בכפות ידיו, שנראו חבולות ואף מדממות מכובד המשא. אימו עצרה אף היא וקראה לעברו שהוא חייב להמשיך ללכת אחריה. הילד, שככל הנראה הבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, הביט שוב בכפותיו החבולות, הרים את התיקים והתחיל ללכת במהירות, בניסיון להדביק את אימו ואחיו.
מרכז הפליטים שהגענו אליו היה אולם ענק, שבכל רגע נתון הכיל כ־3,000 פליטים; רובם נשים צעירות עם ילדים בכל הגילים, קשישים מעטים שיכלו לעמוד במסע ואפילו חיות בית. מי שהגיעו למרכז הפליטים שהו שם שעות ספורות ועד כמה ימים, וממנו המשיכו למקומות שונים באירופה. את המקום ניהלו פולנים מתנדבים, שעבדו סביב השעון מבלי לנוח לרגע. אלה היו האנגרים עצומים, עם חדרי ענק ממוספרים, שבכל אחד מהם מיטות מתקפלות או מזרונים על הרצפה. החדרים לא היו מחוממים והכילו כל אחד תא שירותים אחד. אור ניאון האיר בעוצמה, ללא הפסקה ובכל מקום. העין והמוח לא הצליחו בתחילה לתפוס את המתרחש, והלב לא הצליח לעכל את הכאב ששרר בכל פינה.
יצרנו שיתוף פעולה עם הצלב האדום, כאשר רופאי המשלחת שלנו עבדו במתחם משלהם. העבודה שלי, כעובדת סוציאלית, התחלקה לשניים: חלק מן הזמן שהיתי במרפאה, יחד עם הרופאים, וכאשר רופא הבין שהתלונה של אחד המטופלים היא פסיכוסומטית, ביקש את התערבותי. כך, אפשרתי לרופאים להתפנות מהר יותר למקרה הבא, תוך שאני נותנת מענה ראוי למצבו של המטופל.

הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתיאם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים

מקרה אחד היה של בחורה בשם אולה, בשנות העשרים לחייה, שהגיעה למרפאה וביקשה כדור הרגעה עבור ילדיה. לאחר שיחה קצרה, הצעתי שאצטרף אליה, ואם יהיה צורך – נקרא גם לרופא. הלכתי איתה לאחד החדרים ובדרך היא סיפרה לי שהגיעה מקריבוי־רוג, עיירה לא גדולה באוקראינה. המסע שלה התחיל שלושה ימים קודם לכן, כאשר עזבה את הבית עם בתה הקטנה, בת השלוש, ועם שני אחיה של אולה: ילדה בת 14 הסובלת משיתוק מוחין וילד בן 12. כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, נאמר להם שעליהם לבחור אם להעלות לרכבת את ההליכון, שעוזר לילדה להתנייד, או את האח בן ה־12, מכיוון שלא יהיה מקום לשניהם. הם ויתרו, כמובן, על ההליכון, ולאחר שירדו מהרכבת נאלצה האחות ללכת כשלושה קילומטרים ברגל, ללא שום אביזר שיסייע לה. היא יכלה להיעזר רק באחיה, שסחב גם את התיקים הכבדים של המשפחה כולה.
ניגשתי לדבר עם הילדים, שמיררו בבכי ונראו עייפים ומבולבלים מאוד. ניסיתי להבין מהי דאגתה העיקרית של הצעירה, והיא אמרה שקשה לה לראות אותם בוכים. "ובכלל," הוסיפה ואמרה לי בלחש, "בעלי נהרג לפני שבועיים במלחמה, ועוד לא סיפרתי על כך לילדה". הרגשתי שאני עצמי נסחפת לתוך סערת רגשות, כשאני מבינה שזה הרגע שאני צריכה להיות שם עבורה. הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה שאני יכולה רק לנסות לתאר לעצמי עד כמה קשה לה ועד כמה היא מותשת. היא התחילה לבכות, והרגשתי כאילו בכל המקום הרועש והעמוס שהיינו בו, נמצאים כרגע רק חמישתנו -עם הכאב העצום של אובדן, חשש ועצב.
החלק השני של עבודתי נבע מכך שמצאתי את עצמי כעובדת הסוציאלית היחידה הדוברת רוסית בכל מרכז הפליטים הענק. הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתי אם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים. ערב אחד הבחנתי באישה מבוגרת, ששכבה על מזרון שהיה מונח על הרצפה. רגליה לא היו מכוסות, וראיתי שהן אדומות מאוד. שאלתי לשלומה וציינתי שהרגלים נראות לא טוב. היא סיפרה שהלכה מרחק רב ברגל, בקור, ושהיא רק צריכה לנוח. ביקשתי את רשותה לקרוא לרופאה. הרופאה שהגיעה אִבחנה זיהום חמור, שהצריך התערבות תרופתית מיידית.
העבודה לא פסקה לרגע. היא כללה, למשל, סיוע לאנשים ולילדים עם התקפי חרדה. לעיניי נגלו גם מחזות עצובים, של אלימות כלפי ילדים מצד הוריהם, שהיו בעצמם במצב קשה מאוד.
כחלק מהעבודה עם הצלב האדום, הגיע לפתחנו מידע על כך שבצד האוקראיני של מעבר הגבול היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מהיפותרמיה ביממה הקודמת. החלטנו להתגייס לעניין ונסענו לכיוון נקודת הגבול. לאחר שורת תקלות במעבר הגבול הפולני, עברנו לצד האוקראיני. קשה לתאר את המראות: טורים בלתי נגמרים של אוטובוסים ומכוניות, מלאים עד אפס מקום, לצד נשים וילדים שעומדים בחוץ, בקור העז של מינוס 11 מעלות, עם מעט הציוד שברשותם, ומחכים לעבור את הגבול.
באחד התורים פגשתי אמא, עם תינוק קטן בידיה, שנראתה חלשה מאוד. שאלתי לשלומה, והיא אמרה שאינה מרגישה טוב. מכיוון שלא היה לידי איש צוות רפואי, הצעתי לה להתלוות אליי למרפאה. היא סירבה בתוקף ואמרה שאין בכוונתה לעזוב את התור, מאחר שהיא ממתינה בו כבר ארבע שעות וחצי. הפצרתי בה ללכת למרפאה, לפחות כדי לקחת כדור שיאפשר לה להרגיש טוב יותר, והבטחתי לה לעמוד במקומה עד שתחזור. מצאתי את עצמי עם תינוק בן חצי שנה בידיי, ממתינה בתור, תוך שאני חושבת לעצמי מה קורה איתה: האם מצאה את עמדת הרופאים? האם תמצא אותי שוב בתוך ההמון? וכיצד הביא אותה המצב לבטוח בי כך ולהפקיד בידי את היקר לה מכול? עמדתי כך, עם התינוק, במשך זמן ארוך, עד שחזרה. רק בלילה, במיטתי, יכולתי לנסות לענות לעצמי על כל השאלות האלה, שעסקו בבחירות המהירות והגורליות שאנשים נאלצים לקבל במצבים כאלה.
לאורך תקופה זו במרכז הפליטים הפנמתי יותר ויותר את גודל הטרגדיה ואת הבעיות העצומות שהפליטים נאלצים להתמודד איתן. הרגשתי את עוצמת הפחד מהמלחמה ומהבריחה שחוו, לצד החשש – שלעיתים ראיתי אותו מתממש מול עיניי – מפני ניצול אכזרי של מצבם על ידי אנשים אחרים. חשתי את חוסר הוודאות המוחלט שנקלעו אליו. הפליטים שפגשתי היו אנשים שעמד להם כוחם כדי לברוח, והם דיברו כל העת גם על אלו שלא הצליחו להגיע. באחד המקרים, סיפרו לי כיצד גשר שזה עתה חצו הופצץ וקרס מאחוריהם.
חוויות אלו ליוו אותי גם כאשר חזרתי לביתי. במשך שבועיים הסתובבתי עם תחושות של אימה ופחד. בימים ניסיתי לדבר ולספר על החוויות, ובכל לילה חזרתי בחלומותיי למחנה. הבנתי שאף פעם לא אצליח לתאר את כל מה שראו עיניי ולשתף בכל התחושות שלי. רק לאחר שחזרתי, הבנתי ששמעתי סיפורים וראיתי מראות הדומים לאלו שתיאר סבי, שלחם במלחמת העולם השנייה, ולכאלה שנחשפתי אליהם מתקופת השואה. כיום אני מבינה עד כמה הייתה מטרת עבודתי שם ברורה וחשובה: לתת לאנשים האלה תחושה של אנושיות.

תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!