אתי פסי
עו"ס; גמלאית משרד הרווחה,
מפקחת מחוזית מחוז צפון.
passye@bezeqint.net

מלחמה. עַם מול צבא.
בני משפחה שלי עברו את השואה; חוו את הניתוק מהחיים ואחר כך את הנדודים כפליטים. אז, השוודים אספו אותם אליהם באהבה ובדאגה, נתנו להם בית וחיים חדשים, שלתוכם נולדתי אני. כששמעתי על המלחמה באוקראינה חשתי שעליי לעזור; שעִם הרקע שלי, הידע המקצועי והניסיון הרב, איני יכולה לעמוד מנגד.
הצטרפתי למשלחת הומניטרית שנסעה לגבול אוקראינה-פולין במטרה לבצע הערכת מצב, מיפוי, איתור ומניעה של ניצול ושיעבוד של נשים ונערות פליטות באירופה. במקביל, היה בכוונתנו להעניק סיוע מקצועי פרגמטי ויעיל לאנשי המקצוע הפולנים, המתמודדים עם טראומה ועם טראומטיזציה משנית נוכח הקליטה והטיפול האינטנסיביים באלפי פליטים. במשך כשבועיים שהיתי בקרקוב ובנקודות גבול עם אוקראינה – מדיקה, קורצ'ובה ופשמישל, שהפליטים עוברים דרכן והוקמו בהן מחנות לקליטתם.
בנקודת הגבול במדיקה משתרך טור ארוך של אנשים, על ילדיהם ומטענם. עגלות ילדים לרוב, נשים צעירות עם תינוקות. מבטי הנשים מכמירי לב. כאשת לוט, הן נדרשות לא להביט לאחור, אל החיים שעזבו ובני המשפחה שנותרו מאחור, אך המבט קדימה ריק ואינו ממוקד. לא ידוע איך ייראה העתיד. הילדים שקטים וממושמעים, מכונסים בעצמם ואינם מתלוננים. הם מועלים לאוטובוסים וממשיכים הלאה, לתוך פולין. הזרם הוא בלתי פוסק.
משיחותיי עם הנשים עולה כי הן נמלטו. חלקן הגיעו למערב אוקראינה מערים מזרחיות, במחשבה שהגיעו לחוף מבטחים, ואז נאלצו לנוע שוב, אל מחוץ לארצן. תוך ימים מספר התהפך עולמן. הגברים גויסו ברובם והנשים וילדיהן נסו מאימת מה שחששו שיגיע – ואכן הגיע. עשרות אלפי נשים נסות באימה אל הלא נודע, יוצאות לדרכים המושלגות כשבידיהן רק שקיות ניילון מעטות, מזוודות ותיקים קטנים. איך דוחסים חיים שלמים לתיקים קטנים, לעיתים בתוך שעות ספורות? קשה להחליט מה לקחת, יאמרו לי. הכול נראה חשוב ולא חשוב גם יחד.
בנקודות הגבול מדיקה וקורצ'ובה הוקמו מחנות ארעיים לקליטת הפליטים שזה עתה חצו את הגבול. במקום פועל צוות ישראלי של מתנדבים: רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות דוברות רוסית. עובדים מסביב לשעון. הזרם אינו פוסק, ובכל רגע נכנסות קבוצות דרך מעבר הגבול ואחרות ממשיכות הלאה. עומס העבודה רב.

היא כאן לבדה, ללא אף מכר. סידרה לעצמה "בית" קטן: שרפרף, פרחים, מיטה. מה יקרה עכשיו, אינה יודעת. היא נעקרה מהלימודים, מהחברים, מהמשפחה. אינה מצליחה ליצור קשר עם משפחתה שנותרה מאחור

אחת ההתערבויות החשובות היא לעזור לנשים להתחבר למקום הבטוח שהגיעו אליו. לעבור מניתוק ומפעולת הישרדות אוטומטית לפעולה אקטיבית יותר, של קבלת החלטות לגבי ההמשך. לחבר בין הניתוק ההישרדותי והטראומטי של רגע עזיבת הבית ושל הדרך הקשה, לבין עובדת הימצאותן במקום בטוח. חלקן יודעות מה הן רוצות לעשות: להמשיך לוורשה, לגרמניה והלאה. אחרות פסיביות, עומדות שעות בתור וממתינות ללא נודע.
ההתערבות המקצועית היא נקודתית ומאפשרת שיחות ונטילציה והכוונה בלבד. את עיני צדה מיטה ולידה נערה. לצד המיטה שרפרף ועליו זר ורדים ובובה קטנה. אי של שפיות. ניגשתי אליה. היא בת 17, נמלטה לבדה. הוריה שלחו אותה. לכי, אמרו לה, הינצלי את. היא כאן לבדה, ללא אף מכר. סידרה לעצמה "בית" קטן: שרפרף, פרחים, מיטה. מה יקרה עכשיו, אינה יודעת. היא נעקרה מהלימודים, מהחברים, מהמשפחה. אינה מצליחה ליצור קשר עם משפחתה שנותרה מאחור. על צווארה שרשרת עם מפתח קטן. סימבולי, היא אומרת. שוחחנו ארוכות. לפני שהלכתי, אמרה: "אפשר חיבוק? אני כל כך רוצה חיבוק".
לצד הדרך עשרות ארגוני מתנדבים מרחבי העולם. שוחחתי עם אמריקאיות מאוהיו שהקימו מטבח: סירי ענק עם מרק חם, שתייה ואוכל מוצעים לכולם. לאורך עשרות מטרים יש דוכני ביגוד, צעצועים, תיקים. והנה, בצד, עומד פסנתר, ובחור צעיר יושב ומנגן. מחזה סוריאליסטי ונוגע ללב.
כמי שעסקה כל השנים בטיפול בנערות ובהצלתן, חיפשתי אותן, את הנערות הצעירות. לפעמים הן לבדן, לעיתים עם האם. מחוז חפצן לא תמיד ידוע להן. במצבים כאלו, אנשים מחפשים קשרים רחוקים, כתובות ערטילאיות. העיקר לנוע מערבה, רחוק ככל האפשר. זהו מצב ברור של סיכון עבורן. קשר אינטרנטי עם בחורה אלמונית בנורבגיה או בספרד מביא אותן לעלות לרכב ולנסוע אל הלא נודע. נשים ונערות הנסות באימה ובחיפזון, חסרות עורף משפחתי הגנתי, הן טרף קל לטורפים; חשופות לפגיעה, לאונס ולניצול.
אחת המטרות החשובות של שליחותי הייתה לזהות את נקודות הסיכון. כבר ביום הראשון זיהיתי תופעה מטרידה של נשים עם שלטים גדולים, המבטיחים לנשים צעירות אוטובוס למדריד או לגרמניה, עם מגורים ועתיד מבטיח. בשבריר שנייה, הצעירות מחליטות לנסוע אל הלא נודע, בלי להקדיש לכך מחשבה יתרה או להכיר את הסיכונים קורעי הלב. כל הבטחה מתפרשת בתמימות כעזרה, כטוב־לב. העובדה שנושאות השלטים, המפתות, הן נשים, מבלבלת מאוד ונוסכת תחושה של ביטחון.
יום אחד זיהיתי מחוץ לתחנת הרכבת כמה כלי רכב חשודים. באחד מהן ישבו אם ושלוש בנות מתבגרות, שזה עתה נפלטו מהרכבת מאוקראינה. הן ראו נשים עם שלטים, שפיתו אותן להצטרף לנסיעה מערבה. שוחחתי עימן ושכנעתי אותן לרדת מהרכב. הסענו אותן למחנה הקרוב, עד לקליטתן הבטוחה בו. רק שם הבחינה האישה בהבדל והתרגשה מאוד.
שיטה זו, של שלטים המפתים לנסיעה, חוזרת על עצמה בכל המקומות. באחד הימים ראינו אדם עם שלט קרטון שהציע מגורים וכלכלה, תוך מתן הבטחה לנערות להשתתף בסרטים בגרמניה. אין כנראה אפשרות למנוע את נוכחותם שם, אך אין ספק שזיהוי התבנית והדפוס הברורים כל כך, של לכידת נשים ברגעי החולשה שלהן, הוא מוקד מרכזי חשוב להתערבות ולהשפעה שלנו במקום.
היה חשוב לפעול מיידית – בהסברה, במניעה ובחיבור למתנדבים מקומיים שיוכלו לאתר ולמפות נקודות סכנה ולהבריח פוגעים פוטנציאליים. שוחחתי עם גורמים מקומיים, בניסיון ליצור שיתופי פעולה. נעשה גם חיבור למשטרה, כדי לבסס מתן אישורים מיוחדים לכלי הרכב הנעים מערבה ולהנחות את הנשים לעלות רק על כלי רכב מאושר. התחושה הייתה שהסכנה האורבת לנשים ולצעירות מוחשית ומיידית ואי אפשר להמתין.
גם הילדים הקטנים הם מטרה חשובה להתערבות ולטיפול. רובם נמצאים במצבים מנטליים וקיומיים קשים ביותר. הם היו עדים להתאכזרות ולפגיעה בבני משפחותיהם וכל עולמם חרב עליהם. גם כשניצלו, לכאורה, הם חווים לחץ כבד וטראומה מתמשכת, צוברים כעס ובלבול המתבטאים בהסתגרות, ניתוק ומאפיינים קשים אחרים. ראיתי זאת בכל מקום.
הצוותים הטיפוליים יידעו אותי בנתונים קשים הנוגעים בהתמודדות של אנשי חינוך ומטפלים עם החוויות הקשות. נפגשתי עם פסיכולוגים פולנים, שסיפרו לי מה קורה בשטח וביקשו עזרה. קיימנו פגישות עבודה, בעיקר סביב דילמות בטיפול בנשים ובילדים. צוותי הטיפול הביעו חוסר אונים רב אל מול הטראומות הקשות, וניכר כי גם הם זקוקים לשיחות שיקלו עליהם את המשא. באופן ספונטני, קיימתי כמה פגישות של הדרכה תומכת עם המטפלים המקומיים והעברתי כמה כלים וטכניקות להתערבות בשעת משבר. הייתה ערנות רבה. הם שיתפו בסיפורים אישיים ובסיטואציות, שאותן ניתחנו יחד. היה צימאון לפגישות נוספות, ואכן המשכנו בשבועות הבאים עם צוות מחליף.
לסיכום, חשתי שפעילותי במקום תרמה רבות לקהילת אנשי המקצוע השרויים בסיטואציה קשה. אני שמחה על שיכולתי לתרום מהידע המקצועי שלי ומניסיוני הרב בנושאי טראומה ומשבר בכלל, ובטיפול בנשים ובנערות בפרט. לשמחתי, הקשר עם הארגונים והמטפלים המקומיים נמשך – הן מהארץ והן באמצעות משלחות נוספות, שהחליפו אותנו.