אנו חיות במציאות הפכפכה ומאתגרת: מגפות גלובליות, התחממות כדור הארץ, מלחמות באזורים שנחשבו למופת של אחווה בין עמים, שינויים במבנה שוק העבודה ועוד. מציאות זו אינה פוסחת על העבודה הסוציאלית ואנו חוות את ההשלכות מדי יום, לצד תהליכים נוספים המשפיעים על כולנו: שינויים ישנים־חדשים כמו גל ההתייקרויות במשק בכלל ומחירי הדיור בפרט, הפרטה של שירותים חברתיים, דיגיטליזציה של שירותים והחרפת האי־שוויון בישראל.
זאת ועוד: פגיעתם של מצבים אלו איננה זהה. האוכלוסיות המוחלשות ביותר הן גם הפגיעות ביותר – למשל בהקשר של שינויים באקלים (כי כשאין מזגן, כל מעלה מורגשת), או של שינויים בעולם העבודה (העידן החדש הוליד אין־ספור דרכים "יצירתיות" וחדשות לניצול עובדים), ועוד. בעת הניסיון לקבל עזרה, אוכלוסיות מעוטות־הזדמנויות חוות גם אין־ספור חסמים שפתיים ודיגיטליים (בשל ההנחה השגויה כי לכולם יש נגישות לשפה העברית, למחשב ולאינטרנט).
תהליכים אלו מובילים אותנו לשאול הן על מקומה של העבודה הסוציאלית והן על מקומה של האקדמיה, המכשירה עובדות סוציאליות לעתיד. במבט ראשון, השינויים עלולים לייצר חששות: יש מי שירגישו כי התכנים הנלמדים עלולים להפוך ללא רלוונטיים. אולם במבט נוסף, המקצוע שלנו הוא המקצוע המתאים ואולי הרלוונטי ביותר להתמודדות עם הצרכים והאתגרים החדשים ועם מציאות משתנה תדיר, בשל הסיבות שיפורטו להלן: אנחנו אשפיות במיפוי צרכים ויודעות לעשות זאת ברמות מרובות – של פרט, משפחה, קבוצה, קהילה, ארגון והחברה בכללותה. אנחנו מומחיות בחיבורים, ובייחוד בחיבור בין אנשים הסובלים מבעיות דומות או חולקים מצב משותף, הדורש שינוי. אנחנו מובילות ביכולת לייצר מענים חדשניים לצרכים מגוונים. אנחנו מעולות בגיוס שותפים והבאתם לחשיבה משותפת סביב השולחן ולהתערבות. אנחנו מאמינות בעבודה שתפנית עם אוכלוסיית היעד ויודעות לעשות זאת עם מגוון רחב של א.נשים. אנחנו מחויבות באופן עמוק ביותר לכוחות של א.נשים ונצטרך להמשיך ולהדגיש זאת ככל שיהיו גם קשיים ומהמורות בדרך. אנחנו מחויבות לשינוי מדיניות, וככל שהעולם משתנה כך נצטרך לשנות בקצב גובר חוקים, תקנות ושירותים, כדי להתמודד עם מציאות חדשה.
מכאן, שיש תכנים רבים, מיומנויות, עקרונות ומתודות אשר נלמדים במקצוע שלנו מדורי דורות וצריכים להמשיך להילמד. הם עדיין אקטואליים ורלוונטיים, והיום יותר מאי־פעם. כשהייתי סטודנטית בשנה א' (חלפו מאז מעט יותר מ־20 שנה), נתבקשנו בסמסטר הראשון לאתר בעיה חברתית ספציפית וללמוד עליה בתהליך של סיורים ומפגשים בשדה. כיום, כמרצה לסטודנטים שנה א', גם אני שולחת את הסטודנטיות שלי לאתר בעיה חברתית בשדה וללמוד עליה בתהליך דומה. לרוב, לאחר סיור אחד בשדה, הסטודנטיות חוזרות במבט מבולבל; הן אינן מבינות היכן עליהן לאתר את הבעיה החברתית ואיפה היא מסתתרת. בעיות חברתיות, כך מגלים במהרה במקצוע הזה, אינן נכתבות על שלטי החוצות בנתיבי איילון וצריך לחפש אותן היטב. אני מסבירה לסטודנטיות שלי שעלינו להיות "בלשיות"; לחפש ללא הרף ולאתר את הרמזים שיכולים לספר לנו משהו על הבעיה החברתית. אחרי כמה מפגשים, הן מבינות הרבה יותר טוב את הכוונה, ובסוף הסמסטר, כשעורכים סיכום, הן משתפות בכך שלפתע החלו לראות צרכים ובעיות במקומות נוספים, אף שלא חיפשו. אני מסבירה להן שאת המשקפיים הללו קשה מאוד להסיר לאחר שהתרגלנו אליהם… זהו תרגיל שלא נס לחו, וכמוהו יש עוד רבים. וכמובן, לצד ההיאחזות שלנו בחומרים המוכרים והידועים, אין ספק שעלינו, באקדמיה ובשדה, להכין את עצמנו לעולם החדש והמשתנה שאנו מצויות לפתחו.

בעיות חברתיות אינן נכתבות על שלטי החוצות בנתיבי איילון וצריך לחפש אותן היטב. אני מסבירה לסטודנטיות שלי שעלינו להיות "בלשיות"; לחפש ללא הרף ולאתר את הרמזים שיכולים לספר לנו משהו על הבעיה החברתית

הכנה זו תדרוש מאיתנו חשיבה מחודשת והתכווננות לכיוונים לא מוכרים. אפרט כאן חלק מהכיוונים שלעניות דעתי עלינו להתחיל לעסוק בהם (או להעמיק את העיסוק בהם) ביתר שאת. צריך לעסוק בשוק העבודה המשתנה, שהשינויים בו משפיעים וישפיעו על החברה האנושית כולה: משמעות העבודה עבור הפרט, מעמד העובדים, עובדים ללא איגודים, עבודה ללא עובדים, עבודה היברידית ושלל סוגיות חברתיות ואתיות הנגזרות מהתפתחויות אלו. יש מקום להגדלת הידע לגבי התערבות מקוונת בעולמות וירטואליים, תחום שהתפתח רבות בעקבות הקורונה וימשיך להתפתח. ככלל, הקשר ההולך וגובר בין האדם לדיגיטל מצריך הבנות חדשות; למשל, לגבי גידול ילדים בגיל הרך בעולם רווי מסכים, לגבי סוגיות אתיות חדשות שנוצרות מדי יום, התמכרות למסכים, תופעות פסיכולוגיות סביב מרכזיותן של מדיות דיגיטליות בחיינו, ועוד.
בתוך עולם משתנה, אני סבורה שעלינו להרחיב את ארגז הכלים כך שיאפשר יותר יזמות חברתית. בהקשר זה, אם לא ניתן הד לעשייה הציבורית שלנו בעולם של מיעוט משאבים, לא נקבל המשך תמיכה לביצוע עבודתנו. לכן, יש לתת כלים להגברת הנראות, ובכלל זה מיומנויות של פרסום ושיווק ההתערבויות שלנו כעובדות סוציאליות – בתקשורת וברשתות החברתיות. עוד יש להעמיק את השותפות עם אוכלוסיות היעד, שכן האנשים המתמודדים עם מצבים מסוימים הם מומחים למצבם ותהיה זו החמצה לא להיעזר במומחיות זו, בייחוד בעידן שבו מצבים משתנים כל העת. אני סבורה שעלינו להכשיר עובדות סוציאליות שיידעו לעודד אקטיביזם של אוכלוסיות היעד, ככלי דואלי לריפוי פנימי וחיצוני.
בעיניי, עומק הבעיות ועוצמתן מדגישים את הצורך וההכרח לאמץ את הידע, המיומנויות, הגישות וההתערבויות שמציעה לנו העבודה הסוציאלית הקהילתית (כפי שקרה למשל, במידה רבה, סביב ההתמודדות של השירותים החברתיים עם מגפת הקורונה). אנו רואות את הצורך בכך במקומות רבים בארץ. למשל, סביב תחום ההתחדשות העירונית, אך לא רק בו. ניתן לזהות את ההתפתחות של העבודה הסוציאלית עם קהילות פונקציונליות ועם קהילות ללא מקום, ואלו יוסיפו להתפתח ככל שהגלובליזציה והדיגיטליזציה מחברות יותר ויותר אנשים מסביב לעולם, כולל כאלו המתמודדים עם מצבים דומים או בעיות דומות. בעולם מתחמם ורווי קונפליקטים, דגש נוסף כדאי לשים על פרקטיקות של גישור ושל יישוב סכסוכים. יש לחבור למאבק במשבר האקלים ולקדם את העשייה סביב עבודה סוציאלית ירוקה. נזדקק לאחדות לצורך ההתגברות על האתגרים המשותפים, ולכן יש לפעול להעמקת האפשרות והסיכוי לדו־קיום אמיתי בין יהודים וערבים במדינתנו ובאזורנו, ולחשוב כיצד אנו יכולות לקדם זאת.
המגמות כיום מצביעות על הצורך להכשיר עובדות סוציאליות לאתגרי המחר, שלפי כל התחזיות צפויים להחריף: התמודדות עם משבר האקלים, רעידות אדמה, ושאר מצבי חירום ואסון כדוגמת איומים ביטחוניים ומגפות. עלינו להכשיר עובדות סוציאליות להיות בעלות ראייה הוליסטית ומערכתית של מצבים אלה, להוביל תהליכי שינוי מבוססים אמפירית על בסיס איסוף מידע שיטתי ולתת מענה בשעת משבר ברמות ההתערבות השונות. עלינו להתאים את תוכניות הלימוד שלנו בהתייחס לחינוך ערכי ופרואקטיבי כלפי קבוצות מוחלשות, בשל פגיעותן ההולכת וגוברת. עוד אני רואה את תפקידנו להוביל למידה והכשרה, שיחזקו את תחושת הסולידריות והמעורבות בקהילה.

המגמות כיום מצביעות על הצורך להכשיר עובדות סוציאליות לאתגרי המחר, שלפי כל התחזיות צפויים להחריף: התמודדות עם משבר האקלים, רעידות אדמה, ושאר מצבי חירום ואסון כדוגמת איומים ביטחוניים ומגפות

בעיניי, ההסתכלות המחודשת צריכה להיעשות לא רק לגבי חלק מהתכנים שאנו מלמדות. יש לחשוב גם על איך אנחנו מלמדות. הדיון על אודות דרכי ההוראה באקדמיה רחב ביותר, ואין אפשרות להביא לכאן אלא את מקצתו. הימים שבהם מרצה עומד ליד פודיום ומדבר במשך שעה וחצי כבר רלוונטיים פחות. עלינו להבין שמה שאנו מלמדות קשור קשר הדוק לאיך אנחנו מלמדות. רגישות, חיבור למצוקות עכשוויות, תקשורת בין־אישית, לכידות חברתיות, אכפתיות הדדית – כל אלו יילמדו טוב יותר בתוך הקשר של למידה שמתבצעת אחרת: שיעורים שמתקיימים בשדה, שיעורים שמתקיימים תוך למידה בשותפות עם אוכלוסיית היעד, יצירת מעגלי היזון הדדי בין השדה לאקדמיה, עבודה תהליכית בקבוצות קטנות, שימוש בכלים טכנולוגיים מתקדמים בהוראה, עבודה דרך דילמות אתיות ונוספות. כל אלה חייבים להיות בלב דרכי ההוראה שלנו.
ביחס לנושאים שהובאו לעיל, חשוב להודות שכל הכיוונים הללו הם בגדר ניחושים בלבד. אינני נביאה ולא אוכל לדעת בוודאות מה צופן העתיד. האם לפני שלוש שנים ידעה מישהי מאיתנו שמגפה עולמית תוביל לכך שאנשים לא ייצאו מביתם במשך חודשים רבים? בוודאי שלא. דבר אחד ידוע בוודאות: הכול משתנה והכול זז. הפילוסוף היווני הרקליטוס גרס, כבר לפני מאות שנים, שלא ניתן לטבול באותו נהר פעמיים… האנושות משתנה כל הזמן, והשינויים הטכנולוגיים, לצד שינויי האקלים, מביאים לכך שקצב השינויים הולך וגובר. השאלות שנותרות פתוחות הן אלה:

• האם נשכיל להשתנות בזמן?

• האם נדע מה נכון לשמר ומה נכון לשחרר?

• האם קובעי וקובעות המדיניות ישכילו להיעזר כראוי בידע שלנו?

• האם עשינו ועושות מספיק כדי להבטיח שקובעי וקובעות המדיניות ייעזרו בידע שלנו?

הסוגיה הקשה והכואבת ביותר קשורה אולי לכך שהמקצוע שלנו הוא לא רק מתבונן מהצד בסוגיות הללו. נכון למועד כתיבת שורות אלו אנחנו מצויות בלב ליבה של הסערה, בהיותנו חלק מהחברה העוברת את השינויים ובה בעת נדרשות להוביל ולהניע שינויים להקלה ולקידום של פתרונות למצב. יוקר המחיה, שינויים בעולם העבודה, היחלשות הסולידריות החברתית – כל אלו משפיעים ישירות על המשבר החריף שניתן לזהות כיום בעולם העבודה הסוציאלית, בייחוד במגזר הציבורי ובמגזר השלישי. במהלך טיסה מסבירים לנוסעים כי בעת אסון חלילה, הורה צריך לחבר לעצמו את מסכת החמצן לפני שיחבר מסכה לפניו של ילדו. באופן דומה, גם אנו צריכות למצוא כיום את מסכת החמצן שנוכל לחבוש קודם כול על פנינו, כעובדות סוציאליות. בהמשך, נמשיך לדאוג לשאר העולם, כי זה מה שאנו הכי טובות בו, וגם נדאג להמשיך להיות כאלו. נדמה לי שהאנושות צריכה אותנו, אולי יותר מאי־פעם.
אני בוחרת להישאר אופטימית. זו גם הסיבה שבחרתי במקצוע הזה. אני רואה מדי יום, גם בשדה וגם באקדמיה, עשייה פורצת דרך, יצירתיות והתחדשות, אכפתיות אדירה, התנגדות להדרה ולשוליות, קידום צדק חברתי ושוויון לכול, שותפות ומחויבות עמוקה לזכויות אדם. גם כשהעולם שלנו יהיה הרבה יותר חם וסבוך, נדע להביא את הערכים הללו – לצד כל הידע והמיומנויות הייחודיים כל כך למקצוע שלנו.

 

ד״ר אביטל קיי צדוק – עו"ס; ראש המחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז האקדמי רופין. avitalk@ruppin.ac.il

במקומות בהם מופיעה פנייה בלשון נקבה, הכוונה לכל המגדרים.
המחברת מבקשת להודות לכל חברות וחברי הסגל של המחלקה לע"ס במרכז האקדמי רופין, שסייעו לגבש חלק מהרעיונות המובאים כאן במסגרת הליך החשיבה האסטרטגי שקיימנו במהלך שנה"ל תשפ"ב.