המאמר שלפנינו מציג מבט בין־דורי על התפתחות תפקיד העובד הסוציאלי הקהילתי במהלך 70 שנות העבודה הסוציאלית הקהילתית בישראל. המבט הבין־דורי הוא ייחודי בהיותו מייצג שני דורות של עובדים סוציאליים קהילתיים, על הכשרתם וניסיונם המקצועי.

נקודת המבט של הדור הראשון – העובד הסוציאלי הקהילתי, נגזרת מעבודת מחקר לתואר שני, שהוגשה לבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן בשנת 1982 ופורסמה בפרסום מיוחד של השירות לעבודה קהילתית במשרד העבודה והרווחה בשנת 1984. עבודת המחקר עסקה בהתפתחות תפקידי העובד הסוציאלי הקהילתי בישראל בין השנים 1979-1953 – השוואה בין התפקיד המצוי לבין התפקיד הרצוי (פרידמן, 1984).

נקודת המוצא במחקר הייתה שתי שאלותיו המרכזיות:

א. באיזו מידה באו לידי ביטוי תפקידי העובד הסוציאלי הקהילתי בישראל בכל אחת משלוש התקופות (שנות ה־50, ה־60 וה־70), תוך הבחנה בין מילוי התפקיד בפועל ("תפקיד מצוי") לבין תפיסת התפקיד כפי שרצו לראותו ("תפקיד רצוי")?

ב. האם קיים קשר כלשהו בין התפקידים לבין התקופות השונות והשינויים בחברה במהלכן, או שמא כל קשר הוא מקרי בלבד?

בהקשר לכך לוקטה ספרות עיונית, ברובה מישראל ומיעוטה מהעולם, העוסקת בתפקידי העובד הסוציאלי הקהילתי. מתוכה, זוהו שבעה תפקידים ייחודיים לעובד הסוציאלי הקהילתי: מפתח, ביורוקרט, מתכנן, מתריע, מפעיל, סנגור ויועץ. שבעת התפקידים זוהו בשיטת ניתוח טקסטואלי, מתוך 74 מאמרים שפורסמו על ידי השירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה. המחקר הבחין בין שני סוגי תפקידים: התפקיד המצוי, זה הקיים בפועל, והתפקיד הרצוי; שניהם, כפי שתיארו ותפסו אותם כותבי המאמרים.

ממצאי המחקר הצביעו על מגוון ה"תפקידים המצויים" שמילאו עובדים סוציאליים קהילתיים בישראל בכל אחת משלוש התקופות. למשל, נמצא שהעובדים הסוציאליים הקהילתיים בכל התקופות ממלאים בפועל ("תפקיד מצוי") בעיקר שני תפקידים מרכזיים: מפתח וביורוקרט, כאשר בשנות ה־50, המאופיינות בקליטת עלייה המונית ובבעיות אינטגרציה של העולים החדשים (בעיקר במעברות), הם עוסקים אך ורק בתפקידי המפתח והביורוקרט. בשנות ה־60, המאופיינות בתופעות של מצוקה כלכלית, עוני ונחשלות – בעיקר בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני של מפוני המעברות – הם מתחילים למלא, אומנם במידה חלקית, תפקידים נוספים כמו מתכנן ומפעיל. בשנות ה־70, המאופיינות בתחילתן של מחאות הפנתרים השחורים ובחשיפתו של פער חברתי הולך ומעמיק, הם ממלאים מגוון רחב יותר של תפקידים, בהם מתכנן, מפעיל, מסנגר ויועץ, גם אם המשקל הרב הוא עדיין של תפקידי הבסיס – מפתח וביורוקרט.
לעומת זאת, התקבלה תמונה שונה של "התפקידים הרצויים" לאורך אותן שנים, כפי שתוארו ונתפסו על ידי כותבי המאמרים. מדובר בתפקידים שציפו מהעובדים הקהילתיים למלא בכל אחת משלוש התקופות. נמצא שמגוון התפקידים מתרחב ומתפתח מתקופה לתקופה.

השוואה זאת, בין "התפקיד המצוי" ל"תפקיד הרצוי", סייעה לבחינת הימצאותה של אידיאולוגיה מקצועית כלשהי, הגורמת לפיתוח וליישום של תפקידים בפועל. נמצא שתפקידים מסוימים, שבתקופה מוקדמת באו לידי ביטוי רק בתפיסה, באו לידי ביטוי בפועל בתקופה מאוחרת יותר. למשל, "תפקידים רצויים" כמו מתכנן וסנגור בשנות ה־50, נמצאו כ"תפקידים מצויים" בשנות ה־60, ו"תפקידים רצויים" בשנות ה־60, כמו מפעיל ויועץ, באו לידי ביטוי כ"תפקידים מצויים" בשנות ה־70. ממצאי המחקר העלו כי בכל שלוש התקופות המוקדמות, "תפקידים רצויים" קיבלו בולטות גבוהה בספרות העיונית הנחקרת, ובהתאמה – הן קיבלו משקל יחסי גבוה גם כ"תפקידים מצויים" בתקופות המאוחרות.

הציפיות מהעובדים הסוציאליים הקהילתיים ("תפקיד רצוי"), כפי שהן מופיעות בספרות, מלמדות על משקל מרכזי לתפקידי "מפתח" ו״ביורוקרט" בשנות ה־50, ואילו בשנות ה־60 ובעיקר ה־70 – גם לתפקידי "מתכנן", "מפעיל", "סנגור" ו"יועץ" .

שנות ה־80 וה־90 חושפות ומבליטות מאוד תפקידים שהיו בגדר "רצויים" באותם שלושה עשורים ראשונים: "מתכנן", "מפעיל", "סנגור" ו"יועץ".

שנים אלה מאופיינות בפרויקט שיקום השכונות, שגייס אליו את מקצוע העבודה הסוציאלית הקהילתית בתפקידי המתכנן והיועץ. הדינמיקה בפרויקט שיקום השכונות הארצי, שזכה להקצאת משאבים רבים של הממשלה ושל קהילות בחו"ל, הדגישה רבות את תהליכי התכנון בתחומים החברתיים והפיזיים.
בשנות ה־80 וה־90 נכנסו לזירת השירותים החברתיים, במישורים המקומי והארצי, תאגידים חברתיים כמו עמותות וחברות לתועלת הציבור. תהליך ההפרטה של השירותים החברתיים, שהחל בעשורים אלו, חולל שינויים בזהות התפקודית של עמותות כמו אקי"ם, אלו"ט ועוד, שעד אז הדגישו באופן מסורתי את תפקיד הסנגור של האוכלוסייה שהם מייצגים. בתהליך השינוי שהתחולל במסגרת ההפרטה, העמותות נטלו על עצמן תפקיד של אספקת שירותים, שדרש מהן יכולות גבוהות של תכנון חברתי. לכאן בדיוק נכנסו העובדים הסוציאליים הקהילתיים, שתרמו את תרומתם הייחודית בתפקידי המתכנן והיועץ.

עתה הגענו לשני העשורים האחרונים של המילניום הנוכחי – 2020-2000.

ממצאי המחקר הצביעו על מגוון ה"תפקידים המצויים" שמילאו עובדים סוציאליים קהילתיים בישראל בכל אחת משלוש התקופות. למשל, נמצא שהעובדים הסוציאליים הקהילתיים בכל התקופות ממלאים בפועל ("תפקיד מצוי") בעיקר שני תפקידים מרכזיים: מפתח וביורוקרט

נקודת המבט של בן הדור השני של עובדים סוציאליים קהילתיים מתארת את המעבר מן התפקידים המסורתיים של המילניום הקודם אל תקופה חדשה, שיצרה אתגרים ותפקידים חדשים לעובד הסוציאלי הקהילתי.

עשורים אלו מתאפיינים בשינויים משמעותיים, שרבים מהם קשורים למהפכה הווירטואלית, אשר הצמיחה קהילות חדשות – הקהילות הווירטואליות. קהילה וירטואלית היא סוג חדש יחסית של התארגנות (Johnson et al., 2015) וחלק בלתי נפרד מחיינו בעידן המודרני. ההגדרה הראשונה למונח היא של ריינגולד (Rheingold, 1993), שתיאר את הקהילה הווירטואלית כהתלכדות חברתית הנוצרת מדיאלוג בין אנשים במרחב המקוון. בהמשך, ליימייסטר ואחרים (2008) הגדירו קהילות במרחב הווירטואלי כקבוצות של אנשים הנפגשים במרחב זה ומקיימים אינטראקציה זה עם זה, מחוברים זה לזה באמצעות התעניינות בנושא מסוים ומסוגלים למסד יחסים חברתיים או תחושת השתייכות לקבוצה זו (Leimeister et al., 2008).

קהילה וירטואלית איננה חד־ממדית. היא מתבטאת גם באופן היברידי, המשלב סוגי קהילות שונים – גאוגרפי, פונקציונלי ווירטואלי. קהילה היברידית היא קהילה שבה "אנשים מקיימים אינטראקציה חברתית בעזרת שימוש בשיטות תקשורת מקוונות ולא מקוונות כאחד. הקהילה מופעלת ונתמכת באמצעות השימוש בערוצי תקשורת מרובים, לרבות כלים ושירותים מבוססי אינטרנט" (Gaved & Mulholland, 2005).

לידתן של הקהילות הווירטואליות ההיברידיות בעשורים אלו הציבה אתגר גדול לעובד הסוציאלי הקהילתי, שנדרש לתפקיד של מחדֵש, יוצר ומפעיל שלהן. זהו איש מקצוע המצויד ביכולות הטכנולוגיות החדשות שרכש, כמו גם ביכולות פיתוח והפעלה של קהילה וירטואלית היברידית.

נוסף על כך, מהפכת האינטרנט יצרה זמינות של מידע רב, לעיתים רב מדי. זמינות זו הצמיחה את קהילות הידע, שיצרו מרחב וירטואלי לקהילת אנשי מקצוע בעולם התוכן המקצועי המשותף. תהליך זה הועיד לעובד הסוציאלי הקהילתי תפקיד של מתאם קהילות ידע.

התפתחות נוספת של שני העשורים האחרונים מאופיינת במציאות של מצבי חירום: אירועי טרור בצילן של האינתיפאדות השונות, מלחמת לבנון השנייה, מתקפות טילים מרצועת עזה, ועוד. מציאות זאת הולידה קהילות המתמודדות במצבי חירום ואסון.

תפקיד הקהילה בהתמודדות במצבי חירום נדון בהרחבה בספרות המקצועית. גורמים שנמצאו כבעלי השפעה מובהקת על התנהגותם, תפקודם והתמודדותם של הנחשפים למצבי חירום הם הון חברתי, לכידות חברתית, חוללות קהילתית, רשתות חברתיות, תחושת אמון ותמיכה חברתית. גורמים אלו קשורים זה בזה ויוצרים יחדיו מבנה ייחודי של חוסן הקהילה בחירום (Masten & Obradovic, 2008; Norris et al., 2008; Poortinga, 2011).

העצמת החוסן הקהילתי במצב חירום הוא תהליך שבאמצעותו משיגים חברי הקהילה כוח אישי וקהילתי המאפשר להם לזכות בשליטה על סביבתם ולהגשים את שאיפותיהם במצב של חוסר ודאות והיעדר יציבות. סולומון (Solomon, 1976) הגדירה זאת כתהליך של העצמה, שבו עובד סוציאלי פועל יחד עם הלקוח להפחתת חוסר האונים שלו בחירום. העצמה נתפסת כמשאב החבוי בכל אדם או קהילה, וחשוב שבני אדם וקהילות יכירו את העוצמה הפוטנציאלית העומדת לרשותם ויפעילו אותה (צ'קוואי, 1990).

העצמת החוסן הקהילתי בחירום הועידה אתגר משמעותי לעובד הסוציאלי הקהילתי, כמעצב ומעצים של חוסן זה. הנה כי כן, עובדים סוציאליים קהילתיים משמשים כמנהלי מרכזי חוסן ועוסקים בעיצוב ובהעצמה של קהילות גאוגרפיות ופונקציונליות הנתונות במצבי חירום.

נקודת המבט של בן הדור השני של עובדים סוציאליים קהילתיים מתארת את המעבר מן התפקידים המסורתיים של המילניום הקודם אל תקופה חדשה, שיצרה אתגרים ותפקידים חדשים לעובד הסוציאלי הקהילתי

שני העשורים האחרונים אתגרו את העבודה הסוציאלית הקהילתית באתגר נוסף: פיתוח יכולות של חשיבה תוצאתית. ״חשיבה תוצאתית״ היא שם כולל למכלול של נורמות ומנגנונים, המעודדים חתירה מתמשכת להשגת תוצאות בשירותים החברתיים. היא כוללת תכנון מבוסס ידע ומידע המכוון להשגת תוצאות, הערכה שיטתית של מידת השגתן ושימוש רגיש ומושכל במידע שנאסף, כבסיס ללמידה מתמשכת ולשיפור דרכי העבודה (שר וארזי, 2017).

התפתחות החשיבה התוצאתית הביאה את הדרישה ליזמות חברתית, לניהול פיננסי יעיל יותר, לתכנון ההתערבות המקצועית, להשגת תוצאות מדידות, למשמעת תקציבית, לאינטגרציה של שירותים, למיקור־חוץ ולהסדרת היחסים בין הארגונים לבין סוכנויות במגזר השלישי והעסקי, לדיווחיות ולשקיפות וכן להתניית התשלומים לספקי השירותים בהצגת תוצאות (מורלי־שגיב ושמיד, 2018).

החשיבה התוצאתית הועידה לעובד הסוציאלי הקהילתי תפקיד של יזם חברתי ופרויקטור ממוקד תוצאות מדידות. כך אנו פוגשים עובדים סוציאליים קהילתיים בתפקידי ניהול אינטגרטיבי, ממוקד מדדי הצלחה ותוצאה.

לסיכום, במאמרנו הצגנו מבט בין־דורי על התפתחות תפקיד העובד הסוציאלי הקהילתי במהלך 70 שנות העבודה הסוציאלית הקהילתית בישראל. שלושת העשורים הראשונים, שנות ה־50 עד שנות ה־70, מציגים שבעה תפקידים מסורתיים: מפתח, ביורוקרט, מתכנן, מתריע, מפעיל, סנגור ויועץ. תפקידים אלו עלו מתוך עבודת מחקר, שגם בחנה את הבולטות שלהם בפועל – תפקיד מצוי לעומת תפקיד רצוי (פרידמן, 1984).

בשנות ה־80 וה־90 הופכים כל שבעת התפקידים המסורתיים לתפקידים בפועל – גם אלה שבעבר היו תפקידים רצויים.

שני העשורים האחרונים, של השנים 2020-2000, מתאפיינים בתפקידים חדשים: מחדש, יוצר ומפעיל של קהילות וירטואליות היברידיות; מתאם קהילות ידע; מעצב ומעצים חוסן קהילות בחירום; יזם חברתי; ופרויקטור ממוקד תוצאות מדידות. התפתחותם של תפקידים אלו היא תוצאת החידושים והשינויים של שנים אלה, שהציבו בפני העובד הסוציאלי הקהילתי אתגר של התחדשות והתאמה למציאות המשתנה.

עתה עלינו להישיר מבט אל העתיד, אל העשורים הבאים ואל הדור הבא. אנו מצפים שהעובד הסוציאלי הקהילתי ימשיך לעמוד במרכז הזירה החברתית ויישא את ערכיו ואת תפקידיו בארגז כלים עשיר בידע ובניסיון – של חדש בצד ישן, של מדרש בצד מעשה, של מתקן עולם ואדם.

רשימת המקורות

מורלי־שגיב, ד', ושמיד, ה' (2018). רפורמה במחלקות לשירותים חברתיים: תמונת מצב, הישגים וקשיים ביישום שינויים בשירותי רווחה. חברה ורווחה, לח(1), 175-203.

פרידמן, ז' (1984). התפתחות תפקידי העובד הסוציאלי הקהילתי בישראל בשנים 1953-1979: השוואה בין תפקיד מדעי לבין תפקיד רצוי (עורך: יוסף פרדס). משרד העבודה והרווחה, השירות לעבודה קהילתית.

צ'קוואי, ב' (1990). שש אסטרטגיות לשינוי בקהילה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

שר, נ', וארזי, ט' (2017). מערכת לתכנון התערבות ולמדידת תוצאות בשירות "נוצץ": פיתוח רעיוני ותובנות מן ההתנסות – שלב א'.  מכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל, ירושלים.

Gaved, M., & Mulholland, P. (2005, January). Grassroots initiated networked communities: A study of hybrid physical/virtual communities. In: Proceedings of the 38th Annual Hawaii International Conference on System Sciences. (pp. 191c-191c). http://dx.doi.org/10.1109/HICSS.2005.288

Johnson, S. L., Safadi, H., & Faraj, S. (2015). The emergence of online community leadership. Information Systems Research, 26(1), 165-187. https://doi.org/10.1287/isre.2014.0562

Leimeister, J. N., Schweizer, K., Leimeister, S., & Krcmar, H. (2008). Do virtual communities matter for the social support of patients? Antecedents and effects of virtual relationships in online communities. Information, Technology and People,  21(4), 350-374.

Masten, A. S., & Obradovic, J. (2008). Disaster preparation and recovery: Lessons from research on resilience in human development. Ecology and Society, 13(1), 9. [online] http://www.ecologyandsociety.org/vol13/iss1/art9/

Norris, F. H., Stevens, S. P., Pfefferbaum, B., Wyche, K. F., & Pfefferbaum, R. L. (2008). Community resilience as a metaphor, theory, set of capacities, and strategy for disaster readiness. American Journal of Community Psychology, 41(1), 127-150.

Poortinga, W. (2011). Community resilience and health: The role of bonding, bridging, and linking aspects of social capital. Health & Place, 18(2), 286-295.

Rheingold, H. (1993). The Virtual community: Finding connection in a computerized world. Addison-Wesley Longman Publishing.

Solomon, B. B. (1976). Black empowerment: Social work in oppressed communities. New York: Columbia University.